סרנדה* / ציפי שחרור

סרנדה* / ציפי שחרור

חוֹפִים חִוְּרִים, בָּתִּים נֶעֱלָמִים
וּבָתֵּי קָפֶה רְפָאִים.
Off season.
הַיָּם רוֹגֵעַ עַד גְּבַהּ־
וְהֶהָרִים, מָה הֵם אִם לֹא
אֲדָמָה מִתְגַּבַּהַת בְּעוֹנָה מֵתָה בְּעִיר שׁוֹמֶמֶת
בְּחָרְבוֹת בִּטְרִיט שֶׁהוֹתִירוּ הָרוֹמָאִים.
וּבְמוֹרְדוֹת הָהָר אֶל הַיָּם,
סֶרֶנָדָה כְּמוֹ צְלִיל מָתוֹק בְּעִיר שֶׁחִוְּרוֹת סִירוֹתֶיהָ,
וַאֲנָשֶׁיהָ סְרוּגִים חוּטֵי רַאֲוָה עַל חוֹמוֹת הַיָּם.
בְּכָל זֹאת נֶחָמָה פּוּרְתָּא לְסֶרֶנָדָה
שֶׁצְּלִילָהּ סֶרֶנָדָת זָהָ"ב
בְּעִיר שֶׁאֲנָשֶׁיהָ גְּוִיּוֹת רוֹמָאִיּוֹת,
תַּחַת חָרְבוֹת אִימְפֶּרְיָה.

*עיר לחוף ים באלבניה

ניקוד: יאיר בן־חור

תיאור נוף של עיר רפאים הרוסה וחרבה, שהנחמה היחידה בה היא צליל שמהּ – סרנדה.

7 תגובות “סרנדה* / ציפי שחרור

  1. טובי לין

    כחווית קריאה ראשונית – האסתטיקה מעבירה את התחושה של ביקור נפש במקום. נוכחות. ממש שם. בחצי פנטסטי חצי קונקרטי.
    שיר ששמחה שפגשתי

  2. מוטי

    "עמוקה באר הזמן". שלוש מאות מיליון שנה, זה גילם של מבנים מסוימים בגזע המוח.מאתיים מיליון שנים לפחות אנו נושאים בתוכנו את המוח הרגשי. לא מזמן, במונחים קוסמיים , התחלנו לתהות על העולם שאנו הולכים בתוכו ועל זמננו הקצוב בו. קליפה דקה העוטפת את מוחנו ועליה מושתת כמו בניין עיקר גאוותנו(לעיתים יהירותנו)

    לכל בית יש את ההיסטוריה שלו, אפילו אם היא קצרה.יש בתים שלהם היסטוריה יותר ארוכה ויש ערים הבנויות תילים תילים.

    אין ספק שחשוב היה למשוררת המתהלכת בנוף הזה להעביר איכשהו את התחושה שנשאה בתוכה באותו רגע של היסטוריה מאוד ארוכה, של עיר לכאורה חיה, שיש בה מימדים רבים בו זמנית. בתוך הרגע הזה מתקיים הנצח ובתוך הנצח מתקיים גם הזמן היחסי, שבו צצים, עולים, חיים ומתים כל הדברים כולם. בני אדם, כוכבים, גלקסיות ויקומים. אינספור תהליכים,חלקיקים קטנים, שרק בעולם המודעות מתקיים לגביהם הזמן.

    לי השיר הזכיר במידת מה חלק משיריו של ט.ס אליוט. שימוש רב במילות תואר שבאות להמחיש מציאות בתוך מציאות, בעיקר את נוכחות המוות וההעדר בתוך מה שלכאורה קיים בזה הרגע: "רפאים", "חיוורים", "נעלמים", "מתה", "שוממת". לדעתי, השימוש במילה of cizen , נועד אף הוא לרמוז על משהו מהרוח של אימפרית הרפאים הרומית, שסימניה ניכרים עד היום מסביב לכל חופי הים התיכון וגם באזורים רבים אחרים. שימוש יפה בתיאורי הטבע(ההרים המתגבהים,"הים הרוגע עד גבה" כדי להמחיש ניגודיות מסוימת בין הנופים הנצחיים למעשי האדם ומפעלותיו המשתנים כל הזמן….הטבע אל מול החורבות…,

    אך לדעתי זהו שיר אווירה אופטימי במידת מה ואכן הנחמה פורתא שהשיר מזכיר, היא למעשה נחמתם של בני האדם…זוהי אותה נחמה שמוזכרת במשל ג'ייניסטי עתיק על האדם ההולך כל רגע ליפול אף הוא לבאר העמוקה שבתחתיתה נחש, אך לעת עתה הוא נהנה מטיפות קטנות של דבש הזולגות באיטיות אל פיו. רוחו של האדם המחפשת תקווה וממשיכה למרות הכל להאמין, לחיות, לעשות באה לידי ביטוי סמלי מלא במילה סרנדה. הסרנדה ערבה לאוזן כשם השהדבש מענג את הלשון. החיים עדיין מסבים עונג אסתטי עמוק למשוררת החווה את הדברים וכאשר היא נותנת להם ביטוי היא גואלת באחת את כל הדברים הכולם מחשכת הבאר העמוקה ומעלה אותם שוב לחיים שהם במידת מה "נצחיים"….

    בכאן ובעכשיו,שבו מתרחשת העלילה הגדולה מכולן,בכאן והעכשיו קמות ונופלות אימפריות כל הזמן.אפשר לשבת,להתבונן ולהירגע.להנות מהמוזיקה הזאת שאין לה סוף.להנות מחווית החיים,שהיא תמיד מעמיקה,תמיד מאפשרת,תמיד מעשירה.

    1. דור

      תודה רבה לך מוטי!
      אני תמיד נהנה לקרוא את התגובות והתובנות העמוקות שלך.
      וכמובן תודה לציפי על שיר יפיפה!

  3. דוד אדלר

    שיר אווירה יפה. המיומנות הפואטית ניכרת בכל שורות השיר אבל אהבתי במיוחד
    "וְהֶהָרִים, מָה הֵם אִם לֹא
    אֲדָמָה מִתְגַּבַּהַת בְּעוֹנָה מֵתָה בְּעִיר שׁוֹמֶמֶת"

    ד"ש מטירנה, שם בתי הקפה מלאים והרחובות סואנים.

  4. GABRIELA MORAZ

    אכן מורגשת היטב אווירת הרפאים ומשום מה שולחת אותי לסצנה מתוך המחזאות של ברטולט ברכט.
    סרנדה חורקת משהו עם מנגינות שהעובש בהן נמצא, מעין עיירת נופש נטושה, כמו באפוקליפסה.
    עם זאת מודה שלא הבנתי את משמעות המילים OF CIZEN

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *