עיניים / עפרה בן־עמי

עיניים / עפרה בן־עמי

אוֹתוֹת הֻגְּשׁוּ לְעֵינַי
וְלֹא זִהִיתִי בָּם טִפְטוּפֵי רַעַל
נִמְסָכִים בְּמוֹעֲדִים קְבוּעִים
לְעִרְפּוּל שְׂדֵה הָרְאִיָּה
עַד הִבְשִׁילָה הַהִתְנַפְּצוּת
לִשְׁבָרִים מְשֻׁנָּנִים.
 
כַּעֲבֹר שָׁנִים
נִגְלָה לִי כַּד עֲנָקִי
שֶׁנֻּפַּחַ לִקְצֵה הַשְּׁקִיפוּת.
בִּרְחוֹבוֹת מְרֻצְּפֵי יָרֵחַ
הוּבַל הַכַּד,
שִׁבְרֵי עֵינַיִם רָחֲשׁוּ בּוֹ
מְסָרְבִים לְהִתְאַחוֹת.
עִם שַׁחַר הֻצַּב בְּכִכַּר הֵעִיר
לְהַצִּיג פַּסְיוֹן הָעֵינַיִם
שֶׁנִּקְרְעוּ לִרְוָחָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר על יקיצה והתפכחות. העולם שהדוברת מסרבת לראות בבית הראשון, על אף האותות והרמזים, מתגלה בבית השני בעזרת כד שקוף ענקי שרוחשות בו "עיניים שנקרעו לרווחה" כמטפורה חזקה לגילוי האמת.

6 תגובות “עיניים / עפרה בן־עמי

  1. יפה בן כנען

    הרגשתי שהבית הראשון נולד מתוך תחושת אי נוחות חריפה, תחושה של עיוורון בעולם מימי רירי רעלי, המתנפץ והופך משונן וחד. ומותיר תחושה של פצע בעין הרואה. הדימוי היפיפה בפתחו של הבית השני,יוצא אל העולם, ומגלה שטבע הראייה הוא לראות אך שברים ורסיסים. הפסיון העולה בכיכר העיר, הוא של עיניים קרועות לרווחה, מתדהמה או מאימה או מזוועה.

  2. זיוה גל

    *האם הכוונה להא צרויה כמו שמנוקד במילה 'הֵעִיר'

    *או אמורה להיות הא קמוצה כ-הא הידיעה לפני המילה: "עִיר" – כנראה כך צ.ל. כי המילה כיכר מנוקדת כמו שמנקדים בסמיכות, בפתח.

    ——————————————————->

    כתיבה יפה, אין ספק. עם זאת,
    אני חושבת שיש לנו לעתים רצון יתר להסביר כמו מה שעושה בית ראשון בשיר.
    מדבר "על".
    למה לא לתת לפואטיקה היפה בבית השני לתת. להעניק (לקוראת במקרה הזה) "את" התחושה, את התובנה,
    וכך הוא אכן מעוצב, הבית השני, באופן ישיר.

    תודה, נהניתי לקרוא.

  3. מוטי

    יש זוג עיניים אחד מאוד ידוע בספרות העולמית ועל בסיס הסיפור ההוא, בין היתר, פרויד הקים תשתית רחבה מאוד לפסיכואנליזה שלו.

    גם שם העיניים היו אמורות לראות כל מיני דברים, אך באופן אירוני מאוד, הן לא היו מסוגלות לעשות זאת באמת. האדם רואה אך ורק את מה שהוא יכול לראות בזמן נתון, את מה שהמוח שלו מאפשר לו לראות ויש לא מעט דברים שהאדם לא רואה, לצערו,בין היתר, גם את מה שקורה בתוכו, בפנימיותו.כוחות שרוחשים שם, שפועלים במסתרים ומעצבים עולם מבלי שיש לו או יכולה להיות לו אמירה בנוגע לכך. מה שהאדם מקבל הוא כבר התוצר המוגמר, שעליו הוא יכול רק להגיב. האדם, פעמים רבות ולצערו, אינו אלא יצור מגיב. לעיתים הוא מגיב בזמן ולעיתים לא בזמן, "לאחר הזמן". לכל דבר יש מחיר כמובן ואת המחיר יש לשלם. אפשר לקבל את המחיר ואפשר לא לקבל את המחיר, להילחם בו. כך וגם כך, זהו הפסיון, זאת היא הויה דולורוזה של הקיום. מנתיב הכאב והסבל הנובע מגילוי דברים מסוימים בעולם הזה לא ניתן להימנע.

    אמא ותינוקות בת תשעה חודשים יוצאות מרכב ונדרסות,גבר שאובחן כחולה סרטן בטעות מקבל את חייו חזרה כדי לטבוע לאחר מכן בים,מנכ"ל של חברה ומומחה ביטחון לא עומד אף הוא מול "הגלים".משפחה שלמה מתפרקת מול סכין המונפת באוויר וחותכת את המציאות באחת.

    אבולוציונית העין התפתחה כדי לאפשר להתמקד בגירויים מסוימים,בתנועה ולהגיב באופן מיידי למתרחש באמצעות מיקוד המבט על "הסכנה".אבל יש סכנות שאיננו יכולים לראות,וודאי לא להתמקד בהן.יש כוחות בעולם,"המערפלים" את "הראיה", החותרים תחת היכולת לראות, המרדימים את האדם עד שהאסון דופק על דלתו. או אז, "העיניים נקרעות לרווחה", או אז, הנפש נשברת מעוצמת הגירוי והטראומה. העין היא הראי לנפש כמובן.

    על זה מדבר השיר, המציאות מלאה בעיניים כאלו בדיוק שהתנפצו, אנו רואים אותן כל הזמן, תהלוכה אינסופית.זאת תהלוכה כמעט סוראליסטית,ממש כמו שמתואר בשיר. זאת הטרגדיה שיוצרת חמלה, שיוצרת קתרזיס. כמובן שאנו עצמנו חלק מהמשחק הזה, אבל כל אחד שר לעצמו שיר ערש, מרגיע את עצמו לפני השינה שעוד תבוא. אין לו ברירה, הוא יודע שתבוא. הוא רק לא יודע מתי. והחיים נמשכים וחייבים לחיות. כן, חייבים. אין ברירה אחרת.ההצגה ממשיכה ואנו השחקנים.יש לתת את ההופעה הטובה ביותר האפשרית,כי זה מה שיעשה שחקן מצויין.יבדר את הקהל ואת עצמו.ימציא את עצמו מחדש,יהיה גיבור בעל אלף פרצופים,יהיה עוף החול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *