שירה

שאיפה ירושלמית / זיוה גל

שאיפה ירושלמית / זיוה גל

חַסְיָה, מְשֻּׁגַּעַת הַשְּׁכוּנָה
אָצָה לִלְחֹץ יָדִי מִתּוֹךְ אֵדִים עַתִּיקִים,
מַהְבִּילִים אֵי־אָז מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת
וְעֵינֶיהָ מְפַלְבְּלוֹת קְשָׁתוֹת.
בְּפִיהָ שֵׁן יְחִידָה,
נֶאֱחֶזֶת בַּגַּג כְּאֶטֶב עַל כְּבִיסָה.
מְכָלֵי נֵפְט בְּאָפֹר מִמַּעַל
מְשַׁוְּעִים סֻלָּם
מִשְׁתַלְּשֵׁל עַל קִיר.
יִלְלַת חָתוּל בְּזִנּוּק כָּפוּל
מֵאֵדֶן חַלּוֹן
עַל מְכוֹנִית
מַרְעִימָה פְּנֵי מִדְרָכוֹת
מְקַדֶּמֶת לִי
קֹדֶשׁ
מְלַוָּה אוֹתִי רַגְלִית.
גֶּרַנְיוּם רַעֲנָן, תָּלוּי, מִסְתַּלְסֵל לְאִטּוֹ
אֶל עֲשַׁן סִיגָרְיָה,
מִתַּמֵּר מִפִּי טַבָּעוֹת
מַבִּיט בִּי
מַתְרִיס שַׁלְוָה,
מְעַרְבֵּל צַעֲדֵי שַׁבָּת.

נחלאות, משירי ירושלים

ניקוד: יאיר בן־חור

טיול רגלי בירושלים בשבת מפגיש את הקורא עם שלל דימויים מרהיבים, טיפוסים ורגעים המפֵרים את שלוות השבת.

17 תגובות

  • מוטי

    שילוב יפה מאוד בין צורה לתוכן(ועוד נגיע לתוכן אחר כך:)
    כיוון שהשיר מתחיל בחסיה(שם מעניין:), שהיא משוגעת השכונה, השורות הקצרות והקצביות
    מלוות בחרוזים לא שלמים בהתחלה ודבר זה בהחלט ממחיש שיגעון ותזזיתיות רגשית גבוהה.
    החרוזים בהתחלה: "חומות, מפלבלות, קשתות" נסגרים בסופו של השיר בחרוז "טבעות", שבו נשמעת יפה ההברה "בה",שסוגרת גם את השיר בתוך המילה שבת.

    אין לי ספק, שהמשוררת רצתה להמחיש סוג של טירוף השורה על העיר ירושליים, שמנוגד לכאורה למצב "השבת", שהוא המנוחה בסוף ששת ימי הבריאה. התזזיתיות של המשוגע, התנועה האקראית והלא מוסברת, טיקים לא נשלטים לעיתים ,מנוגדים לחלוטין למה שמסמלת העיר ירושלים במקומות מסוימים. בשיר לא מתוארת בהכרח עיר שחוברה לה יחדיו, או ירושלים של מעלה, אלא עיר שההמיספירות שלה לא מסונכרנות, אולי עיר שיש בה בכלל רק המיספירה אחת המתודלקת תדיר בשיגעון רגשי שלא נגמר: שיגעון ירושליים הקדושה, רווית הדמים והזכרונות הנוקבים, הקשים,ה בוערים של חורבן, עצב ונבואה רוטטת.

    ומי יכול להבדיל בזמן אמת בין המשוגע לבין הנביא, אם יש הבדל בכלל?מי יכול להבדיל בין הקודש לבין החול,בין הקדוש לבין המטורף?

    לכן הגרניום הלכאורה שקט מתריס בעיני המשוררת, יופיו הוא סמלי, אדמומיותו מושכת את תשומת הלב, הופכת להיות משהו קונקרטי, מקרקע, מהפנט אל מול טבעות העשן של הסיגריה, החתול המזנק והמילל, מכלי הנפט שיכולים גם לבעור והשן היחידה(שוודאי מתנדנדת ותיפול בקרוב,כמו שן של מכשפה.)

    מצאתי מילים רבות בשיר שאפשר למצוא להן מובנים רבים, סמליים, אסוציאציות רבות, שהמשוררת וודאי כיוונה אליהן, אפילו בלא מודע שלה, למשל "משוועים סולם"(סולם יעקב) "מרעימה פני מדרכות", "חתול", המילה "קודש" מקבלת משמעות מיוחדת וגם מודגשת בהיותו מוצבת יחידה במרכזו של השיר, כמו שירושלים מוצבת במרכזו של עולם בתפיסות מסוימות.

    זהו קודש משגע,מתעתע,יוצר עולמות,מחריב עולמות,נצחי,אינו תלוי זמן.על זה השיר,בין היתר,בין היצר:)

    ובכלל,שיר יפה מאוד,חכם מאוד.

    • גבריאלה מורז

      מצד אחד יש מאפיינים של משוגעת השכונה כארכיטיפיים ולא מחדשים. השיר קצת מפוזר לטעמי, אמנם מגבב המון מטאפורות יפות ומיוחדות אבל בסה"כ לא נגועה בחמלה יתרה.

      • זיוה גל

        חסיה השכנה איננה אלא נקודת יציאה לסיור בשכונה ציורית (נחלאות).

        השיר בנוי על מטאפורה מרכזית –
        ציור/נוף השכונה.
        מטאפורה שנעה לאורכו של השיר, יד ביד עם הטיול הרגלי של הדוברת, ולכן איננו מפוזר.

        מצטערת שטעית לראות את השיר כולו בדמותה, ולגבב מהרהורי לבך החדשניים ללא קשר לשיר. תודה לקריאה, שבת שלום:)

        זיוה.

      • מוטי

        זה נכון,משוגעים לא חסר בירושלים,בייחוד אלו עם השיגעון הדתי. יש לזה אפילו שם, נדמה לי סינדרום ירושלים. כך וגם כך, לא החידוש הוא המעניין, אלא הוריאציה והדרך שבה קשרה המשוררת בין צורה לתוכן.

        לדעתי ,לא נראה שזה המקום לחמלה, כי השיר אינו על שיגעון ספציפי(זה של הדמות "חסיה"), אלא העיר בכללותה, שחסיה יכולה לסמל אותה במקרה הזה… מה זה בדיוק השם חס יה? אל נקמות מקבל בדיוק עיר כדמותו, עיר של נקמות ושל ג'יהאד,(האיסלאם מחקה את היהדות המוקדמת, שלא נתנה כל סיכוי לכופרים ולעובדי הצלם), זאת עיר לא לחלושי הלב והרכים, עיר של מכים ומוכים וכן הלאה וכיוצא בזה…:)

        מעניין ,שיש אנשים שמסוגלים לראות צד אחד של המשוואה מבלי להתייחס לאחרת. כך למשל מלומד מסוים ,בזמן האחרון, התייחס לשיגעון של הסיקיריים מבלי להתייחס לשיגעון של המוסלמים הסונים. הוא סבור שמול שיגעון כזה צריך ללכת כמו על גחלים ולהיזהר מאוד, בעוד את השני צריך לדכא במהירות בכל אמצעי.

        לא מדובר בחלאות בשני הצדדים, בסך הכל במשוגעים,במכונות שפועלות היטב ורק בכיוון ההפוך, שהמערכת הלימבית שלהם משתוללת ואין להם שום יכולת בקרה או ניטור. דבר ראשון מתלהמים ושופכים דם ואחר כך מוצאים לזה הצדקות בכתבי הקודש, שמחליפים עבורם את הפעילות הקורטיקלית הקדמית. התכונות שהם מייחסים תמיד לצד השני, בדרך כלל , מאפיינות דבר ראשון אותם עצמם(אם כי גם את הצד השני, במידת מה, אין טעם לחפש בדבריהם יותר מדי דיוק)

        זה משחק של צללים, של שיגעון, של חוסר מודעות והתפרצויות געשיות רגשיות הרסניות.

        במקרה הזה, העיר הקדושה או הלא קדושה הזאת לא חייבת להיחרב עד היסוד כדי לעבור טרנספורמציה .לי אין סנטימנטים לשום אבן שיושבת בעיר הזאת, משום צד, אבל אני מקבל את העובדה שלהרבה אנשים אחרים בארץ ובעולם יש והרוב במקרה הזה קובע. בהדרגה, מין חדש של בני אדם שעברו שינוי ושעוסקים בעיקר, שזה החיים ומה שמקרב ומה שמאחד יעלה ויבוא. זה בהחלט אפשרי, מרבית התאים בגוף האדם למשל מתחלפים במהלך החיים(למעט הנוירונים,שיכולים אמנם ליצור בינם לבינם קישורים חדשים)ומתים מתחלפים בחיים.גם "ירושלים" תצטרך ללמוד לאהוב את מה שחי ולוותר על מה שמת.ובכלל,ללמוד לאהוב.

        עוד חזון למועד(בעצם כבר היה חזון כזה בעבר, דבר המעיד שגם לא כל מה שכתוב בכתבי הקודש הוא הבלים הרסניים בלבד:).בינתיים, נעשה מה שאנו עושים הכי טוב וגם מלית ברירה,נחכה בסבלנות ונשתדל לפתח גם סובלנות, כי לכל אחד מאיתנו יש איזשהו צד משוגע בתוכו ולאף אחד מאיתנו באמת לא חסר..:)

        אז השיר לא מסודר?לא יודע, תני לי את מה שנראה כשיר הכי לא "מסודר" בעולם ואני כבר אמצא לך בו תבניות וסדר מופתי.כך המוח שלנו פועל בכל מקרה.מניין לי לדעת אם לא היה שם סדר לפני כן או שאני עצמי הכנסתי את הסדר במהלך הקריאה?מי אמר ששיר בכלל אמור להיות "מסודר"?איזה סדר יש למשל בנבואה או בחלום? את רואה שם פיזור ואני רואה שם כינוס וכל אחד מאיתנו מתבסס על עולם סובייקטיבי לחלוטין. נניח ואת צודקת, והשיר מפוזר ולא מסודר, הרי שגם זה יכול להיות חלק מההיבט "הצורני" בשיר….גם ירושליים ממש לא מסודרת,גם השיגעון אינו מסודר, שום דבר אינו מסודר למעשה,אפילו אינשטיין הגיע לאן שהגיע אך ורק בגלל שהיה מפוזר!בגלל שנכנע לאנטרופיה,בגלל שידע לרכב על קרן אור:)

        אנשים מיושבים בדעתם לא מגיעים לעולם לשום מקום למעט למקום שאליו רצו להגיע(וגם זה לא בטוח):,כך שכדאי לעיתים לכוון לשום מקום ולהגיע לאיזשהו מקום. טוב,זה ברור,לא? בעצם, לא יודע, מי כן יודע?:)

    • זיוה גל

      מוטי יקר,

      עולם הידע שלך רחב ואתה משליך אותו על קריאותיך (לאוו דווקא על קריאת שיר זה) , עובדה שהיא מרתקת בפני עצמה.
      מעניין שעקבת אחרי חריזה. שיריי בדרך כלל אינם ברי חרוזים אם כי יש בהם (כנראה, לא בכולם) קצב וחריזה פנימית. עם זאת, יפה "המעקב" הזה שלך אחר הקשר בין הצורה שראית – חריזה – לבין משמעות שראית. (צורה היא לא רק חריזה, דרך אגב)

      זה אחד השירים שכתבתי ש"נשפכו" ממני מתוך אהבה, ללא מחשבה ובעיקר עקב שלווה, הנאה ותחושתיות (הנה, אני משתפת). וכן, לעתים זה קורה לי. מאוד מהנה עבורי לקרוא מה ראית בשיר אם כי זה לא מה שאני רואה בשיר, אך זה לא משנה כלל. ברגע שהשיר עובר לקורא השיר הופך להיות שלו
      ובתנאי שהקריאה עקבית והגיונית, כמו שניתן לראות בקריאה שלך, כאן.

      כן רוצה להדגיש שעבורי השיר איננו פוליטי, לא מתודעה פיוטית כזאת הוא נכתב.
      ועוד רוצה להדגיש שאני מעריכה את הידע הרחב שלך [כבר אמרתי?:)] ואת ההתייחסות הרצינית והאחראית בגישתך לקריאת שירה. (ומן הסתם קריאה ככלל ולא רק שירה)

      שבת שלום, זיוה

      • מוטי

        שלום לך זיוה,

        אני מסכים שברוב המקרים,כוונת המשורר המשורר שונה לחלוטין מהכוונה שאני מייחס לו ,כנראה.:)יחד עם זאת, אני סבור שלמשוררים יש גם כוונות נסתרות.(אני כמובן לא היחיד שסבור כך:). אף אחד לא יוכל לעולם לדעת בוודאות, מה היא כוונתו הנסתרת של המשורר אפילו בשיר שהכוונה הלא נסתרת היא כמעט מובהקת. יחד עם זאת, אני לעולם לא מתייאש מלנסות. תמיד יכולים לצאת דברים מאוד מעניינים מכך .

        איזו ברירה בעצם יש לנו?או שנגלה עניין בחיים על כל המשתמע בכך, כולל הפרטים הקטנים ביותר, או שהחיים יפסיקו לגלות בנו עניין. כשזה קורה, כנראה שזה באמת הסוף ואין יותר מה לחפש פה. כדאי לחיות עד הרגע האחרון ולא למות עד הרגע האחרון.מי שמת לפני הרגע האחרון, כנראה התחיל למות עוד הרבה לפני הרגע האחרון,כבר בשנייה שנולד.לא חראם?:)

        • זיוה גל

          היי מוטי שוב,

          '"כוונות נסתרות"? ברור שכך (אם כי הייתי מגדירה זאת אחרת). רוצה הוכחה?

          חס -יה

          מאמין לי שהשם 'חסיה' כשהוא נכתב ומאז, לא ראיתי ולא חשתי במשמעות שהדגשת עכשיו? (גם רחל בכר הצביעה על משמעות השם) וזה מאוד מעניין כי בדרך כלל בסיפורת אני ערה למשמעויות של שמות אנשים, שמות ערים וכך הלאה שסופרים בחרו לשלב.

          חסייה עלה בי 'מן האוב' – אוב, בהומור אני מציינת, של מקום שלא קשור כלל לכאן.

          וגם תודה על מושגי סדר / קלישאות סדר שהעלית לסדר:) מסכימה אתך.

          • מוטי

            כן,כוונות נסתרות זה לא בהכרח ההגדרה הטובה ביותר לעניין ואפילו את עניין הכוונה יש להבהיר לדעתי ביחס לכמה גורמים פסיכולוגיים(נפשיים סובייקטיבים)או פיזיולוגיים(הפיזיולוגיה של ההתנהגות) שפועלים אצל המשורר כמו שפועלים אצל כל אדם אחר.למשל,אין אדם שפועל מתוך רמה נפשית אחת,אלא מכמה רמות נפשיות שונות בו זמנית,חלק מודעות וחלק לא מודעות.רבים מהדברים האלו ידועים למדע ולמחקר,אבל לא לאנשים רבים וגם כאשר הם ידועים,לא תמיד בני אדם מקדישים מחשבה להשלכות אפשריות שלהם.

            אני יכול לתת לך דוגמא קטנה הקשורה בתנועה פשוטה שאת מבצעת.עד שהידיעה על התנועה כבר הגיעה למודעות שלך ואת מייחסת אותה לעצמך,משהו אחר בתוכך כבר דאג "להזיז" את כל הדברים הנדרשים כדי שהתנועה תצא אל הפועל.כמה אזורים שונים לחלוטין במוח,לדעתך, היו מעורבים כדי שזה יקרה ללא "ידיעתך"? מהיכן קיבלו האזורים הללו את הקלט שלהם כשהחליטו להתחיל לבצע את הדברים הללו?מה נמסר "לך"בסופו שלך דבר על כל התהליך ומה "את" מספרת אחר כך לעצמך?האם זה הסיפור האמיתי או רק מה שנדרש "עבורך" באותו רגע?איך זה יבוא לידי ביטוי בדרך שבה את חושבת לאחר מכן או מדברת על כך עם האחרים?

            במוח יש גרעיני נוירונים רבים מאוד,חלקם מתחרים אחד עם השני ברמה התפקודית והתכליתית.היכן את נמצאת ביחס לעניין הזה?מי את(או אני :)בכלל?לעיתים יש קישורים כאלו או אחרים בין גרעינים שונים באותה צד של המוח או בצדדים שונים של המוח ולעיתים לא ברור מה הוא הקישור וכיצד הוא נעשה בדיוק ומה תכליתו.

            נתונים מגיעים לכל הגרעינים הרשתיים הללו ממערכת העצבים ההיקפית בצורה מקבילית ולאזורים שונים בכל גרעין(הנוירונים בכל גרעין מסודרים ברמות מסוימות ומעבדים מידע חושי שונה הנשלח אליהם ממקומות שונים בעין או באוזן למשל).עד שהתהליך מגיע למודעות "שלך",הוא עובר דרך כמה צמתים שונים של החלטות וניתובים שאין לך כל מידע עליהם בכלל.אזורי אסוציאציה שונים מופעלים בכל אדם והתוצרים של התהליכים הפיזיולוגיים חושיים מקבלים מובן ומשמעות רק בדיעבד.

            ימין לא תמיד יודע משמאל ושמאל לא תמיד יודע מימין.(מחקרים על חצויי מוח למשל),מידע המגיע "מלמטה",לא תמיד מקבל הסבר מובן "למעלה" .את ואני עושים את מירב המאמץ להשליט סדר בכאוס הנתונים הללו,אבל דעי לך שכל מילה המגיעה למודעות אינה בהכרח מייצגת איזושהי אמת עובדתית או לחילופין מייצגת דבר שונה לחלוטין מזה שאנו מייחסים לה בדיעבד.
            זה נכון לגבי דיאלוגים פשוטים(פנימיים או חיצוניים)ועל אחת כמה כמה כאשר מדובר ביצירה אמנותית רבת רבדים ונדבכים כמו שירה למשל.

            חלק מהדברים הללו ידועים,אבל היה חשוב לי להזכיר אותם כדי לתת קצת פרספקטיבה על "הכוונות" "הנסתרות"…אפשר לקרוא לזה כמובן גם תהליכים לא מודעים,ריבוי מצבים נפשיים ואניים,מודעים ולא מודעים וכדומה.

            הדברים הם פשוט מאוד כפי שהם ושירה מאפשרת לי למשל להתבונן בתהליכים הפנימיים הללו בצורה יותר ממוקדת בתוך עצמי(וגם באחר).זאת אחת הסיבות שאני רואה בשירה אומנות כזאת מרתקת.לא ייתכן שלאנשים יש זמן לחשוב על כל מילה ומילה כאשר הם כותבים,שירה איננה פרוזה,שבה למחשבה מודעות מראש יש חשיבות גדולה בארגון של הדברים וברעיונות המרכזיים.גם בפרוזה כמובן יש קטעי שירה ולכן גם שם מתגלות לא מעט כוונות נסתרות כאלו או אחרות של כל מיני צדדים באמן.

            כך וגם כך,יש עוד דברים שלא הזכרתי ובכל אופן לא יודע אם כדאי או אם זה המקום.

  • דוד אדלר

    שיר אווירה יפה המנסה ללכוד כמה תמונות "ירושלמיות" בשפה תואמת (כמו "מְקַדֶּמֶת לִי" ועוד)
    אהבתי במיוחד:
    חַסְיָה, מְשֻּׁגַּעַת הַשְּׁכוּנָה
    אָצָה לִלְחֹץ יָדִי מִתּוֹךְ אֵדִים עַתִּיקִים,
    מַהְבִּילִים אֵי־אָז מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת
    וְעֵינֶיהָ מְפַלְבְּלוֹת קְשָׁתוֹת.
    בְּפִיהָ שֵׁן יְחִידָה,
    נֶאֱחֶזֶת בַּגַּג כְּאֶטֶב עַל כְּבִיסָה.

    וכן, אם כי קצת פחות:
    יִלְלַת חָתוּל בְּזִנּוּק כָּפוּל
    מֵאֵדֶן חַלּוֹן
    עַל מְכוֹנִית.

    הערה שולית-תוכנית: נראה לי שמיכלי המים בגגות הם של מים לא של נפט.

    • זיוה גל

      דוד אדלר יקר,

      בדיוק. לכדת את השיר מדויק, על תמונותיו. חסייה כנקודת יציאה לשיקוף הנוף/השתקפות בנוף, בדוגמה שהבאת.

      תודה על מה שאהבת
      ותודה על הכנות על מה שפחות אהבת.
      מעריכה מאוד ביקורת כאשר מניעיה הם אך ורק לעניין השיר ולא ממניעים זרים. [כפי שלעתים קורה בביצת השירה:)]

      כפי שכבר ציינתי בתגובתי למוטי, לא תכננתי. זה שיר אווירה כמו שראית בבהירות, ש"נזל" ממני כמו הנוף המשכר בשכונה היפה הזאת בירושלים, ואנשים אהובים שגרים/שגרו שם.

      זיוה

  • רחל בכר

    שיר מלא בתנועה – סלסולים וטבעות, פלבול, ניתור כפול… ורק הגרניום נותר רענן, כאילו השלווה המופרת אינה נוגעת לו. ולכן רק בשורה הזו התאפשרה חדירת הקדושה.

    אלוהים לא חס (אפילו לא על חסיה) על אך יש רמזים לכך שהוא מזמן נקודת אחיזה כדי להשתחרר מהסחרור כמו למשל הסולם, השן היחידה המזכירה אטב .
    יתכן שהצורות העגולות כנגד הקווים הישרים הם היוצרים בי תחושה זו.
    השיר מזמן קריאה חוזרת כדי לרדת לעומקו להסתלסל עם המערבולת ולהישאב פנימה.

    • זיוה גל

      רחל בכר יקרה,

      נהדרת שאת, איזו קריאה רגישה. מעריכה מאוד קריאה שמתעכבת על כל פרט וחוזרת וקוראת לכלל גיבוש מלא.

      שבת שלום, זיוה

  • לאה צבי (דובז׳ינסקי)

    שיר נפלא, התיאור, הדימויים, הדינמיקה, התמונות, אני באופן אישי הרגשתי כיצד נשאבת לתוך התמונות הכל כך חיות , כאילו ראיתי את ירושלים דרך העיניים של הכותבת. תודה

    • זיוה גל

      מלאכת סינון העיניים כשהיא בהירה, ולא מתוך תבנית תמיד מרתקת. תודה שהצטרפת לטיול של הדוברת:)

      הרבה תודה לאה צבי על העיון בשירי.

      שבוע טוב!

  • איתן.

    שבתה אותי נקודת היציאה למסע ,מסע שלמעשה מעניק שלווה לכותבת , שלווה העוברת לקורא ההולך אתה באותן הסמטאות של ירושלים,.
    שבה אותי המסע השלו "המערבל צעדי שבת".

  • זיוה גל

    תודה רבה לכתב העת 'ליריקה' על היותו בית לשירה,
    בית למיטב השירה.

    תודה על היותכם לי לבית.

    שבוע טוב לכולן/ם
    זיוה

השאר תגובה