שמיים בריאים / רחל אשד

שמיים בריאים / רחל אשד

בְּמַחְלֶקֶת הַנֹּעַר דְּרוֹרָה אֵינֶנָּה
אוֹמְרִים שֶׁהֶחְלִיקָה הַחוּצָה בֵּין שְׁנֵי סוֹרְגִים
אֲנִי מְמִסָּה סוֹרְגִים בִּדְמָעוֹת וְהֵם נוֹתָרִים
עוֹמְדִים בֵּינִי לְבֵין שָׁמַיִם בְּרִיאִים
הַדֶּשֶׁא קָצוּץ וְרָחוּץ בְּדִמְעוֹת הַגַּנָּן הָאִלֵּם
שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת מְעַטְּרוֹת כּוֹס מַיִם גְּבוֹהָה
עַל שִׁדָּה לְבָנָה לְיַד מִטָּתִי
אֲנַחְנוּ חָמֵשׁ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל כָּרְתוּ אֶת רֹאשִׁי.

ניקוד: יאיר בן־חור

תמונה עצובה מאי של אי שפיות

11 תגובות “שמיים בריאים / רחל אשד

  1. אוולין כץ

    “שמים בריאים” שיר חזק, עוצמתי, אמיץ פורץ ישר ממעמקי הנפש .
    שיר מעולה ראוי להערכה ולהערצה.
    אהבתי את הניתוח היפה של מוטי בתגובתו לשיר.
    תודה לרחל אשד ולליריקה

  2. תמרה אור סלילת

    עצוב. ביקרתי פעם חברה משוררת שהיתה מאושפזת במחלקה סגורה וחשבתי לעצמי שגם אני הייתי יוצאת מדעתי אם היו כולאים אותי כך… מה עדיף? קשה לומר. אבל תחושת המחנק והכלא איומות.

  3. מוטי

    מה יוצר את החוצץ בין האדם לבין הבריאה או “האלוהות”?בין תחושה של “חופש” לבין תחושה של כלא? בין תחושה של בריאות(מלשון בריאה)לבין תחושה של חולי, ניוון ומוות?

    אין ספק שהדמות בשיר חשה שתחושת החופש ניטלה ממנה ועל כן, ניטלה ממנה גם היכולת ליצור, שקשורה במידה לא מבוטלת לתחושה של האדם שיש לו “זכות בחירה” או שיש לו יכולת כלשהי לשאת ולתת עם האלוהות, הטבע, המציאות, שהוא יכול להידבר איתה,יכול להשפיע עליה. אבל השיר מתחיל בייצוג אירוני למדי של ההיעדרות החופש ויכולת הבחירה הזאת:
    “בְּמַחְלֶקֶת הַנֹּעַר דְּרוֹרָה אֵינֶנָּה
    אוֹמְרִים שֶׁהֶחְלִיקָה הַחוּצָה בֵּין שְׁנֵי סוֹרְגִים”

    החופש הנעדר בא לידי ביטוי בשם “דרורה”, שהחליקה בין שני סורגים. אף אחד לא יכול להחליק בין שני סורגים,אבל החופש האפשרי של המאושפזים במחלקה מחליק בהחלט בדרך הזאת. הוא בורח מהם.

    לדמות בשיר אין כל יכולת להחליק בין שני סורגים כמו “דרורה”.כלומר החופש נמצא בהתרחבות שבין גירוי לתגובה(ויקטור פרנקל) ועל כן יכול להיות חופש מסוים בין “הסורגים” ,אבל לא בהכרח מחוץ לסורגים.חופש אינו היעדר הגבלות,אלא היכולת לבחור לפעול בתוך ההגבלות,היכולת לברוא עולם מתוך “האין” לכאורה.די דומה לעובדה,”שהאלוהות” הצטמצמה כדי לפנות מקום עבור בריאה חדשה.גם כאן היו הגבלות והייתה בחירה.כשאין בחירה, יש סבל.

    הסבל העצום מתואר באמצעות יצירת הגזמה גרוטסקית:המסה, לכאורה, של “הסורגים” באמצעות הדמעות עדיין אינה מאפשרת לדמות בשיר לברוח מהמציאות שהיא חשה שנכפתה עליה. אין דבר שגורם לאדם סבל רב יותר מאשר הידיעה שהוא איבד כל שליטה על עצמו ועל העולם סביבו, שהאחרים לקחו אותו תחת “חסותם”,(או גרוע מזה,”נידו אותו,הרחיקו אותו) שאיבד את הזהות. שהפך להיות “נטול פנים”. הפנים הם הצלם ומי שאיבד את פניו, איבד את הצלם, איבד את השמים הבריאים.

    זאת המשמעות של לאבד את הראש,” כרתו את ראשי”. בעולם הפסיכיאטריה והרפואה היו ועדיין יש כל מיני שיטות לטפל בסימפטומים של “מחלות” נפשיות קשות.לובוטומיה למשל היא אחת מהן,אם כי בשיר עצמו כריתת הראש היא , כאמור, רק סמל לאובדן היכולת של האדם לראות קדימה מעבר לגירוי תגובה בסיסיים,מי שלקחו את ראשו כנראה נמצא על כדורים המערפלים את תודעתו.הוא איבד את זכויותיו, משום שאף אחד לא מאמין שהוא יכול לעשות משהו מועיל עם “זכויות” אלו.

    הגנן האילם נתפס בעיני במשמעות סמלית , כסוג של אלוהות שאינו מדבר, אך חולק חמלה עם העולם באמצעות יופי שבא לידי ביטוי באופנים שונים גם במקומות הקשים ביותר לעיתים. הדשא(בסיפור בריאת העולם התנכ”י) היה הדבר הראשון שצמח ביום השלישי, לאחר הרקיע, השמים,המים, האור.כל מה שנברא, נברא לתועלת האדם שבא לבסוף, לאחר הכל, אבל האדם אינו יכול להנות עוד מהבריאה הזאת, כי היא נסתרת במידה גדולה מעיניו. הוא איבד את היכולת. הסורגים במידה גדולה לא נמצאים אך ורק עבור הדמות בשיר, אלא במידה גדולה בכל מקום ובכל זמן.
    עבור רבים המחלקה הסגורה הזאת, אובדן האישיות והפנים, היא העולם עצמו וכך הם חיים.

    ולמרות כל אלו :
    “שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת מְעַטְּרוֹת כּוֹס מַיִם גְּבוֹהָה
    עַל שִׁדָּה לְבָנָה לְיַד מִטָּתִי”

    ההנגדה בין הלבן לבין האדום ממחיש יפה את האינטנסיביות הנפשית,אך גם מהווה במידת מה סמל לתקווה, בייחוד כאשר השושנים מייצגות אפשרות לעולם אחר, הנמצא אי שם ואשר ייתכן והוא בר השגה באופנים מסוימים. השושנים(כמו השמים הבריאים), אינם אלא שער לאותו עולם ועל כן במידה גדולה יכולים להוות שער עבור הדמות בשיר לבריחה מתוך “הכלא”, מתוך המוסד, אל עבר חופש שכמותו אדם יכול להשיג אך ורק בפנימיותו. לא הכל אפל בשיר הזה, יש גם קרני אור, שבעת הארתן על אובייקטים מסוימים בחלל, הן גם מתחילות להחזיר לאדם שוב חלק מהוויה שהייתה שייכת לו,חלק שאותו איבד,הגביע הקדוש אם תרצו.כבודו כאדם.

    1. יהודית

      השיר צלול כיהלום, עוצמתי וחד כתער! הוא קפיץ דרוך שמצא את הדרך הקצרה ביותר לליבנו.
      ויחד עם זאת, יש סממנים של תקווה כאן ובאופק: שושנים על הכוס כאן ועכשיו, ושמיים בריאים ומבריאים אי שם בעתיד…
      והחיים, רחלי, אכן הוכיחו לך זאת בפועל.
      לא, אל תחששי לפרסם, כי כל מילה וכל שיר שלך – בסלע!
      חיזקי ואימצי, ותמיד – המשיכי!

  4. איתן.

    המילים יצאו מהראש ומהבטן , מהקרבים ומהנפש.

    הן נטלו את כל החרות לצאת אל הנייר ולהתייצב בין שורותיו, כשהן נוטלות את הפיקוד ואינן מקבלות על עצמן מרות של עידון, איפוק , ריסון וליטוש.

    תודה לכותבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *