על שירה וסולידריות חברתית / יובל גלעד

על שירה וסולידריות חברתית / יובל גלעד

התאבדותו של שי אריה מזרחי תפסה אותי בלובי של ספריית בית אריאלה, עת התקשרה אליי חברתו לבשר לי על הטרגדיה בלילה הקודם. תוך כדי שיחה ארוכה ודי מוזרה, אמרה לי שפונים אליה בפייסבוק בו הודיעה על כך, לשאול אם מדובר במתיחה. שי אריה שמר על ריחוק גם מול ידידיו, ועם זאת היינו אמורים להיפגש זמן קצר לאחר מעשהו. ויש לומר את האמת, כשהטלפון הסלולרי צלצל עם מספר החברה (אותו היה לי כי ניסתה לעזור במציאת עבודה בחברה בה עבדה) היה איזה חשש כשעניתי. ועדיין, איש לא ידע על תוכניתו, ואינני בטוח שהוא עצמו ידע עליה. ולמרות זאת יש הרבה סיבות למעשהו שלא ארחיב עליהן כאן, וזה ממילא תמד ראשומון. אבל לנושא העבודה והפרנסה היתה השפעה, ועל כך ארחיב מעט.
כי ביום השנה לזכרו, אני מבקש לומר כמה דברים על שירה ועבודה. את שי אריה הכרתי במסגרת עבודתי כעורך ב'גוונים', הוצאה לאור. שי היה המחסנאי, והתייחס לעבודתו ברצינות רבה, בעיקר להפצת ספרי השירה בהן ראה בבת עינו. הוא היה מבלה את מרבית יומו בהוצאה, שכן פרט לחברתו למעשה לא היו לו כמעט יחסים חברתיים לא וירטואליים. כך התחברנו במידת מה, אבל תוך שמירה על אותו ריחוק מוזר שאפיין את יחסיו של שי, להבנתי. יכולתו כקורא וכעורך לשוני לא נפלו משלי, ולכן היה קצת מוזר שאני בתפקיד הצווארון הלבן, והוא הכחול.
שי היה זה ששכנע אותי לבוא למפגשי 'מאבק המשוררים', אותו מאבק חסר סיכוי לשיפור זכויות המשוררים מאספקטים שונים. הייתי משתתף קטן, כי אני ברנש די מיזנטרופי, אבל ניסיתי לסייע בכתיבה בנושא. המאבק התמקד בהפצת השירה והנחלתה, נושא אליו לא התחברתי, שכן אין לי בעיה שיהיו לשירתי עשרה קוראים, ובאספקטים הסוציאליים, כלומר פרנסת המשורר, יכולתו להוציא ספר בלא מימון עצמי וכו', שהיה והינו לדעת נושא חשוב. בדיוק היום אמר לי מתי שמואלוף שמותו של שי ייצג סוף של תקופת מאבקים: מאבקי 'גרילה תרבות', מאבק מחאת הדיור ברוטשילד, וגם 'מאבק המשוררים' הקטן. ההצלחות היו חלקיות ביותר, ועדיין, יותר טוב מכלום. שי היה מגויס למאבק זה ולאחרים בכל רמ"ח אבריו, וזאת שכן היה מודע היטב למאבק המתמיד של המשורר שאיננו בעל הכשרה מקצועית.
חלף לו זמן מה. שי פוטר מההוצאה, ואחר כך גם אני. נקודת מפגש נוספת שלנו היתה ברחוב קטן ליד גשר בגין, במקום העבודה האחרון המסודר האחרון שלו. הוא עבד שם כעורך תרגומים, אני באתי להתראיין ולא התקבלתי. אחרי הראיון שי יצא להפסקת סיגריה עם חבר, ואני עמדתי איתם (לא מעשן!). זאת היתה שיחה פרולטרית של מי שנאבקים להוציא את פרנסתם בארץ הקשה הזאת, חסרת הרחמים. בה המשכורות נמוכות ויוקר המחיה בלתי אפשרי וכו'.
אני חושב שפיטוריו האחרונים (בעקבות אותו פרסום פייסבוק אומלל שהשווה בין קצין ישראלי פאשיסט לנאציזם, גם אם פיטוריו נעשו, לפחות רשמית, על רקע טענת גלישה בפייסבוק בשעות העבודה ולא על רקע פוליטי, כביכול) היו מכה שממנה התקשה להתאושש. וזאת כי הוא באמת נאבק לעבוד, אהב לעבוד, ועבד קשה.
הקשר בין שירה לעבודה הוא בעייתי. אני מסתכל על כמה ידידים וידידות שלי, משוררים ומשוררות, ורואה בעיקר כאלה המתקשים עד נכשלים לחלוטין בתחום הפרנסה. הסיבה איננה רק חידלון אישים, ויתור עצמי ופינוק, של משוררים החושבים שמגיע להם להתפרנס משירתם, בשעה שאפילו יהודה עמיחי הגדול לא התפרנס משירה. זה קיים, ומשוררים הם יצורים עם אגו ענק, בדרך כלל. אבל יש לכך סיבה נוספת: משוררים הם יצורים של הוויה, שעבודתם היא לנשום, להרגיש, לחשוב, להריח, להתבונן, לטעום ולהקשיב כמו ילדים, כדי ליצור הזרה למציאות. ההזרה מאפשרת לכתוב שירים חדשים שמתבוננים בדברים השגורים ביותר – עוולות פוליטיות, יחסי אהבה ומשפחה, חיי שגרה – באופן חדש, בעזרת צירופי מילים וסיטואציות מקוריים. בנוסף לכך, יש להודות על האמת, הרבה מאיתנו קצת גבוליים מבחינה נפשית. כנראה יש משהו במצב הסף שמאפשר הופעת שירה.
אמנם, רוב הזמן משוררים לא כותבים. הם הווים, או לפחות צריכים להוות. להוות פירושו לא לעשות כלום, לשוטט, לקרוא, לחשוב, אפילו לבהות בטלוויזיה, כלומר מה שנקרא בחברה הנורמטיבית בטלה או חופש. אבל כל אלה חיוניים לרגעי הפלא בהם השיר מופיע ונכתב, גם אם אחר כך נדרשת עבודת עיבוד. נכון, ישנם גם משוררים מעטים שמתפרנסים בסדר, רכשו מקצוע מסודר, ויש אחרים שהשתלבו בעמדות כוח ספרותיות המאפשרות קבלת משכורת נאה, גם אם בצידה התקרנפות וליקוק חוזר ונשנה של אנשים בעמדות כוח.
אבל רבים, רבים מדי, כמעט אבודים בתחומי הכסף. וכאן המסר שאני רוצה להעביר בשם שי אריה מזרחי, איש מאבק המשוררים ואדם טוב שנאבק למען שיפור החברה. אמנם שי תקשר בעיקר דיגיטלית, כמנהג ימינו, או באתר 'כאוס' שלו בו פרסם משוררים לשם עידודם (ואתר זה ממשיך), אבל היה לו לב אכפתי וגדול.
ובכן, זה העניין: בני הקהילה המשוררית צריכים לדאוג זה לזה וזה לזו וזו לזו וזו לזה במידת האפשר, בהיקשרים מטריאליים גרידא. לעתים ישנה תמיכה, אבל בעיקר בצורת כתיבה של משוררים על שירת אחרים, פרסום שירים של אחרים, וכל זאת תוך מאבקי אגו אינסופיים (וטבעיים!) בין חבורות ספרותיות, אסכולות פואטיות, קנאות על פרסים ועוד (קראו את 'בלשי הפרא' של בולניו ותראו שכל זה טבעי ואף נדרש).
אבל בצד התמיכה הרוחנית, נדרשת גם תמיכה מקצועית-כספית. על משוררים לעזור זה לזה במציאת עבודה (ויש מעטים העושים זאת! אבל מעטים מדי), לעודד אחד את השני בתחום זה, ואף ליצור רשתות חברתיות תעסוקתיות, מעין גילדה מקצועית, כפי שהיה נהוג לפני מאות שנה בהולנד בקרב בעלי מקצוע אמנותי. כן, המאבק צריך להיות גם על פרסים ועל תקני משוררים ללימוד בבתי ספר, כפי שניסו לעשות אנשי המאבק, ועל תקצוב מטעם הממשלה על פי חוק שירה, כפי שישנו חוק קולנוע שמאז העברתו הקולנוע הישראלי פורח.
רק שפרט לכך יש גם צורך בערבות הדדית שאינה תלויה בגורם חיצוני לעולם המשוררים. על המשוררים לדאוג למשוררים, גם אם האמצעים מעטים והקשיים גדולים במדינת כל מושחתיה. אני לא יכולתי לעזור לשי, שכן אני בקושי מסתדר בעצמי (אבל מסתדר). ראיתי את סבלו, את פיטוריו, את רצונו להיות בעל תעסוקה קבועה ויציבה, כזו שבה יהיה מוערך על כישוריו ועבודתו, ואת חוסר היכולת להגיע לכך. מאבקו היה גם על הכרה בערך שירתו, ובחשיבות השירה בכללותה, אבל לטעמי לפחות המאבק החשוב ביותר הוא המטריאלי: מי יעזור למשורר מתקשה?
אחד ההישגים הבודדים של 'מאבק המשוררים' היה הפרס הגדול (150 אלף ש"ח, נכון להיום), פרס לנדאו, שנועד להיות המקבילה לפרס ספיר בפרוזה. אבל הסכום גדול מדי, והולך בדרך כלל למשורר נחמד מדי, לעתים טוב, אבל גם כזה שלוחץ עם עוניו ברשתות החברתיות, כלומר עושה יחסי ציבור של עוני. כי פרס גדול מעודד תחרות קפיטליסטית בין משוררים, מעין אדם לאדם זאב, וה"נבחר" זוכה בכל הקופה. זהו הקפיטליזם, עידוד הכישרון יוצא הדופן. אבל ישנם עוד רבים לא פחות טובים שלא זוכים, וטוב יותר היה אם היו מענקי תמיכה בעשירית הסכום לעשרה משוררים ומשוררות מדי שנה. ובכל מקרה זוהי כבשת הרש.
שכן ישנם משוררים ומשוררות טובים וטובות שאינם בקדמת הבמה, הנשכחים, האוכלים את עצמם במאבק הישרדותי יומיומי הרחק מהעין הציבורית ואף העין הפייסבוקית, אולי גאים מכדי לפנות לעזרה.
פשע תרבותי הוא שמשוררים טובים ואף ותיקים צריכים לשלם על הוצאת ספרי השירה שלהם. מה שנדרש זה מימון על פי חוק של הוצאת כחמישים ספרי שירה לערך, מדי שנה. מעוגן בחוק שירה.
אבל הבעיה הגדולה יותר היא הפרנסה היומיומית. שי אריה מזרחי לא היה רעב ללחם. הוא היה זקוק לפרנסה, אבל זוגתו עבדה וכמה חודשי אי פרנסה ממש לא היו מפילים אותו לקרשים ולחסדי הבנקים הרודפים מי שאין לו ועורכים תספורות של מליארדים לבעלי הון (והוא גם הצליח לאלתר משהו חלקי אחרי פיטוריו). אבל הכבוד העצמי, תחושת ההשתייכות החברתית, העשייה והנורמטיביות, כל אלה נפגעו אנושות כאשר פוטר, ובכך למעשה אינו שונה מכל אדם במצב זה.
לכן, יש צורך בחידוש רעיון 'מאבק המשוררים' באמצעות איגוד משוררים מקיף, שיוכל לדחוף לחקיקת חוק שירה שיעגן זכויות בסיסיות (כמו הוצאת ספרי שירה טובים שלא במימון המחבר), אבל במקביל ידאג לתמיכות קטנות במקרי מצוקה קשים, ובעיקר יהווה רשת מידע תעסוקתי, כאמור גילדה שכזו, שבה אחד עוזר לשני ומייעץ על אפשרויות בנושא, גם אם הן מוגבלות מטבען. וגם אם ההצלחות יהיו חלקיות, הרי עצם קיומה של רשת תמיכה היא כבר משהו.
כאמור, יש העושים מעט ומנסים לעזור. אבל מעבר לתמיכה כספית פה ושם, נדרש עידוד יומיומי של ממש במציאת עבודות ברות קיימא, עידוד נפשי, וכן, במאבק חברתי למען זכויות המשוררים, העלים הנידפים של החברה. יהיה נחמד אם יוקם מיזם שכזה, על שם שי אריה מזרחי, ז"ל. מיזם חברתי שכזה לא יוכל להתבסס על מסכנות היחיד, אלא על סולידריות חברתית וגיוס בעלי הכישורים הפרקטיים יותר מבין המשוררים לעזרת הלוקים יותר, והתגייסות של המתקשים לשילוב טוב יותר בשוק העבודה, מתוך עמדת זקיפות קומה.


11 תגובות “על שירה וסולידריות חברתית / יובל גלעד

  1. איתן.

    אני חוזר על הצעתי ומפנה אותה לצעירים שבינינו (אני כבר בעשור התשיעי לחיי) אם אתם מבקשים להנציח את זכרו של שי אריה מזרחי, הדרך הראויה היא לצאת לרחוב . לעמוד ליד מבנה שמנוף קרס ופועלי בניין מצאו את מותם, לעמוד מול שער נעול של מפעל , שפועליו קיבלו מכתבי פיטורים. לעמוד בכפר פלשתיני, בו נהרס מבנה של בית ספר, שנבנה בתרומות האיחוד האירופי. ליצור מודל של שירה לוחמת על דמותה של החברה בישראל.
    אני נוצר את זכרו של שי אריה מזרחי עומד וקורא את שיריו יחד עם מתי שמואלוף ואחרים מול בנין בנק ישראל בתל אביב , וקהל השומעים היה מבין העוברים ושבים.

    1. יובל

      לאיתן – כל זה יפה מאוד, אבל משורר תפקידו לכתוב שירים. ואפילו לא חברתיים דווקא, אלא אם כן מתחשק לו.
      תעמיס על כתפי משוררים גם את המחאה הפיזית נגד כל העוולות הנ"ל – ותשבור את מפרקתם,
      ויגמרו כנשוא רשימה זו. מר שמואלוף הציל עצמו מטביעה אישית במחאה כנגד עוולות, כאשר עזב לברלין.

      שי אריה היה צריך קודם כל לדאוג לעצמו. ולא היה מי שיעזור לו בכך. כי אין כתובת למשוררים מפוטרים.
      כמובן שכל המפוטרים וכל העוולות שציינת קשורות אחת בשניה, ועדיין.

      מי שזמנו בידו וכוחו במותניו, צעיר או לא צעיר, יפה יעשה אם ימחה. אבל הקיום קודם למהות,
      ומשורר מת לא יכול למחות. מחקרים עכשוויים מצאו קשר בל ינותק בין היות משורר בחיים ויכולתו למחות,
      בשיר, פזמון, אגרוף או ניפוץ שמשות בנקים.

  2. טובי לין

    משתתפת בצער הניכר בדברים שהוזכרו לעיל כולל התגובות. לא זכיתי להכירו אישית.

    אשר לרעיון של הקמת גלדה מקצועית בו משורר יכול לסייע למשורר אחר- ליזום פעילות אמנותית, הרי זהו רעיון מבורך.

    במבט צופה פני העתיד, נדרש אדם בעל יוזמה להקמת עמותה וניהול קופה כספית שתוכל בין הייתר לממן סיוע של עו"ד במשרד משפטי כלשהו. וזאת על מנת לנסח הצעת חוק מתאימה שתכליתה להסדיר את נושא מימון ספרי השירה בדומה למימון מוזאונים למשל ומוסדות תרבות אחרים שאינם רווחיים כידוע. לנסחה ולהעבירה באמצעות ח"כ קשוב. (שומעת את הסקפטים בשורה האחרונה ואומרת;. זה רק נשמע בלתי אפשרי. במקום בו יש רווח פוליטי זה אפשרי.)

    להבנתי, זו שאלה של יכולת לחתור נגד העיסוק הפרטי בשירה כאנדיבידואלים, ונכונות /יכולת מעשית להרתם לדבר רחב יותר, חברתי יותר. דבר, הרואה בדיוק את הצורך הטבעי להתרחק, "להזיר" (מלשון הזרה כמובן) כזכות ואת היצירה כערך מוגן שאינו כפוף לשיקולי רווח והון (קרי המצריך מימון עצמי).
    לצערי, אלה אכן "עיצות של נהג במושב האחורי".ובפשטות, איני אדם זה בשלב זה של חיי. אולם ביכולתי לסייע מעט לזה /לזו שמרימ/ה את הכפפה שהוזכרה לעיל , ביותר מאופן אחד, ככל שתקום יוזמה מעין זו.
    וכן. גם אני סקפטית.
    ובכל זאת.

    1. יובל

      תודה, מבחינת חוקים – זה ממש אפשרי. למיטב זכרוני, נוסחו אפילו שתי הצעות חוק, אחת על ידי 'מאבק המשוררים',
      שניה על ידי ארגון מתחרה, 'משוררים לימין ישראל' שאף גייסו איזה ח"כ לנושא, אבל העסק נפל.

      עמיר סגל שהוא פרלמנטר ומשורר הסביר לי שהיו כמה טעויות פרקטיות בנושא דחיפת החוק,
      ולמעשה נדרש מעט לחץ ציבורי וח"כ אחד והעסק יכול לעבור, לדעתי. הבנתי שמוסי רז, הח"כ החדש,
      עשה לייק לרשימה (אין לי פייסבוק, כך עודכנתי) אז אולי מוסי, תרים את הכפפה?
      אולי אם נתחייב כולנו, המשוררים, לכתוב שירי הלל לביב י, שרה, איילת ונפתלי?

      והמשוררים צריכים גם לפעול, במדינה הכול עובד על קבוצות לחץ קטנות,
      להדביק פלקטים עם שירי מחאה על חלונות כל סניפי סטימצקי או משהו כזה, או משהו יותר אגרסיבי.

        1. יובל

          היו שתי הצעות חוק: האחת הוגשה על ידי אנשי 'מאבק המשוררים' (ההצעה נוסחה על ידי דניאל באומגרטן ורענן בן טובים). היא הוגשה לצדיקה שרת החייוך לשעבר לימור לבנת.

          https://poetry4rights.wordpress.com/2012/03/03/%d7%94%d7%a6%d7%a2%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%94-%d7%9c%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa/

          בדך פייסבוק זה המהווה מצבה למאבק המשוררים, ניתן למצוא שלל פוסטים מעניינים שהועלו בתקופת המאבק.
          הצעה שניה הוגשה על ידי ארגון 'משוררים לימין ישראל', שכשמו כן הוא, ארגון משוררים ימנים. הצעה זאת הגיעה לכנסת, הוגשה על ידי ח"כ אריה ביבי (לא להתבלבל עם ראש הממשלה הנצחי שלנו, או עם שר הפנים הנצחי) וחתומה עליה אפילו המומחית לצ'כוב, בלזק המוקדם, ולהשפעת תיאטרון הניכור הברכיטאני על הפרוזה של מישל וולבק, הלא היא מירי רגב, שרת התרבות.

          את ההצעה ניתן למצוא בגוגל, אם מקישים "חוק לקידום השירה".

  3. איתן.

    הכרתי את שי אריה מזרחי בשדרות רוטשילד, בתל אביב, בפעולת סולידאריות של משוררים עם פועלים שובתים בירוחם, עם עובדי כוח אדם במכון וויצמן ברחובות, מול שערי מפעל דשנים וחומרים כימיים בחיפה בימים ש"גרילת תרבות" בהנהגת המשורר מתי שמואלוף היתה פעילה ברחובות במאבקי עובדים , ואף התגייסה למאבק נגד נישול פלשתינים מבתיהם בשיח' ג'ראח ובדואים באל-עראקיב.

    אני נוצר בלבי דמות של משורר עם מחויבות חברתית גדולה, שראה גם את הרחוב כבמה לשיריו. אני מצפה לצעירים שירימו את הכפפה וימשיכו את דרכו – להביא את השירה למקום בו ההון האנושי העובד נאבק על זכותו מול הון הדורסני . מן הראוי להנציח את דמותו של שי אריה מזרחי ביוזמות של משוררים להקראת שירים במקומות כדוגמת אלה , שאליהם הלך אריה שי מזרחי פעמים רבות וקרא את שיריו.

  4. יובל

    תודה על התגובות, והחלמה מהירה לענת.
    לדוד – נכון, ב'כאוס' שי היה אכן מאופק. הוא הבין את מצבו השביר ממילא של המשורר-משוררת בעולם,
    ואכן אהב יותר והרבה יותר לפרסם משוררים לא מוכרים. גם טיפולו בספרי השירה של המשוררים הלא מוכרים
    באותה הוצאה שהוזכרה, היה כזה. את הזעם שמר למאבקים הפוליטיים-חברתיים.

  5. רחל מדר

    תיארת תמונה מדויקת של המצב והרי כבר דליה רביקוביץ' כתבה "לעזאזל השיר/ אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש/…
    יש להפריד בין המשוררים המתפקדים ומצליחים להתפרנס וליצור לבין משוררים מחוננים שמתקשים אובייקטיבית להתפרנס בכבוד.
    לדעתי משורר מחונן שמסיבה אובייקטיבית מתקשה להתפרנס צריך סיוע של אותו גוף חברתי שהגדרת.
    איך ניתן לגשר בין כל הקליקות והאגואים שמקלקלים את השורה, תרתי משמע?
    גם בקרב אמנים אחרים ניתן למצוא את התמונה שתיארת.
    אני מציעה להקים ראשית לכל קבוצות של אשכולות כותבים שבכל אשכול יעמדו משוררים "חזקים" שייתנו כתף למשוררים שמתקשים. אותם משוררים יפעילו את רשת הקשרים שלהם לטובת משוררים אחרים בקבוצה, הן לגבי חשיפה בתקשורת וסיוע בכל מה שניתן והן במציאת עבודה אפשרית.

  6. דוד אדלר

    אני מברך את יובל על רשימתו המקיפה. כבר דאגתי שאי-הופעת "ליריקה" ("הפגרה") עקב בעיה רפואית של ענת "תדלג" גם על יום פטירתו של שי ז"ל, שהאתר כזכור הוקם לזכרו ביום השנה לפטירתו ("כאוס" אמנם לא נמחק אך הוא קיים ברשת לא כ"עסק חי" אלא כמצבה דוממת).

    את הערותיי אייחד לשי, גם אם המאמר התמקד גם בנושאים אחרים וביוזמה מעניינת.

    כאן אולי המקום לציין ששי נפטר בכ"ט תשרי תשע"ג הוא 15/10/12 יומיים לפני יום הולדתו שלו בתאריך הלועזי שהוא 17/10 (ולא יום כפי שסברו וכתבו, כולל כותב שורות אלה, בטעות). התאריך הלועזי המותאם לעברי נודד על פני חודש אוקטובר במחזוריות של 19 שנים. בשנת 2016 הוא אירע ב-31.10.16 ובשנה זו, הוא 2017 19.10, דהיינו מחר.

    הייתי רוצה להשלים את הרשימה המקיפה בהדגשת תכונה אחת של שי שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל. "דברי אמת נכרים" גם למרחוק. דבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים. זו הייתה תכונה ברורה ומובדלת, קיצונית אפילו, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" המקומית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. זה ניכר גם בעמדותיו ודבריו ב"מאבק המשוררים" שהוא נמנה בין פעיליו הבולטים.

    היבט זה בא לידי ביטוי בולט גם בכתב העת הרשתי "כאוס" שערך, בו הציג שירים שאהב, בעקר של משוררים פחות מוכרים, כשהוא מלווה אותם באבחנות שיריות קצרות, מדויקות, עדינות וחכמות. הערותיו היו תמיד מאופקות ולעולם לא מתלהמות ופולמוסיות. זו עובדה מעניינת מאוד על רקע תיאורו (ע"י אחרים) כ"דמות סוערת". אבחנותיו לא היו מחניפות ובודאי שלא על מנת לקבל תגמול כלשהו בעתיד. גישה ונימה זו וכן נדיבות רבה כלפי יצירתם של אחרים ניתן למצוא גם בראיונות שנערכו עמו במסגרות לקידום ספרו השני.

    יהיה זכרו ברוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *