אני ואת / איתן קלינסקי

אני ואת / איתן קלינסקי

לאתי בהגיעך לגבורות ולציון 64 שנות חברות

אֲנִי וְאַתְּ בִּמְחִלָּה רַכָּה
בְּתוֹךְ עַלְוַת לִטּוּפִים לָחָה
עַד סוֹף כָּל הַמֶּרְחַק
לִקְרַאת מַה שֶׁלֹּא נִמְנַע
הַפַּעַם לֹא נְמַהֵר
נֵלֵך לְאַט לְאַט .

רכות וליטופים "עד סוף כל המרחק" בשיר אהבה נוגע ללב.

7 תגובות “אני ואת / איתן קלינסקי

  1. רחל בכר

    שיר אהבה מכמיר לב. אהבתי את דימוי עלוות העלים הלחה (אולי מדמעות).
    קצב השיר כקצב החיים, אטי אך לא מהוסס וזאת למרות הידיעה של הצפוי בסוף הדרך.
    תודה.

  2. דוד אדלר

    שיר נהדר. מעט המכיל את המרובה. אין מלה מיותרת ואין חסרה. בהכירי היטב את שירתו של איתן, אם מותר לי להעיר, בלי שאקלקל (כי בהוקרתי את אישיותו ופועלו – זה הדבר האחרון שברצוני לעשות) – שפת השיר שונה משפת שיריו בקבציו הקודמים. היא משוחררת מהשפה המקראית וזורמת בטבעיות נהדרת. דימויים יפים ומקוריים בתחילה ושפה מדויקת ולא מליצית בהמשך. נהדר

  3. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שיר אהבה מרגש, נראה לי אהבה ארוכת שנים ולכן אין מה למהר עד הסוף…. מאוד מרגש ויפה !!

  4. רון גרא

    מחילה דו משמעית, של מיקום ושל סליחה, בלי היכולת למחול, עלוות היחסים ,העלים לא תהיה לחה-רכה-נעימה.רק כך אפשר להמשיך יחדו,אל המקום ההוא, לאט לאט, שהרי אין מה למהר לשם.יופי של שיר

  5. מוטי

    אם כבר מדברים על מחילה, אני מייד נזכר בסיפור קצר של קפקא על חפרפרת אחת, שמתחפרת לה במחילה משל עצמה, מסתתרת מפני אויב כלשהו, שבסופו של דבר, יתפסנה.

    כך עוברים החיים, אנשים מתחפרים להם בגבולות האגו, אבל הם גם יודעים שלאגו הזה לא תהיה תקומה ואז נשאלת השאלה, מיהו זה שיודע? אין ספק שזה לא האגו, כי זה שיודע אף הוא חופר מחילות מתחת ומסביב לממלכתו של האגו. בסופו של דבר, לחפור מנהרות ומחילות זה לעיתים אקט של ייאוש. כאשר האדם נואש למערכת יחסים משמעותית(הרמונית,אינטגרטיבית) עם "עצמו" או עם הזולת המתבדל ממנו ודוחה אותו(כאובייקט זה יכול להיות גם "היקום" גם "העולם"), הוא יעשה כל דבר כמעט לעיתים על מנת להגיע "לליבו"(או לב הדברים כולם), אבל הבחירה כיצד לעשות זאת לא תהיה כמובן נכונה, אלא במידה רבה הרסנית.(למשל, הבחירה לטבוח באנשים תמימים בפסטיבל מוזיקה או בכנסייה). ולכן כל הצדדים חופרים במרץ.זה חופר מפה וזה חופר משם,לפעמים יכול לצאת מזה גם נקבת השילוח, לפעמים הכל קורס אל תוך עצמו. לפעמים יש רגש ורגע של חסד, אבל מטבע הדברים לא כדאי גם להיצמד לרגע של חסד, כי גם הוא עובר. אם כבר היצמדות, אז חיבוק אמיתי הוא חיבור אמיתי,שניים שהופכים לאחד. וכמו שאומרת סימון וייל,ל א כדאי לחפש גמול, לא כדאי לחפש חסד.כדאי שכל הצדדים ישמטו זה את חובותיו של זה ויחיו זה יחד עם זה מתחת לעלווה לחה בשלום.:)

    טוב, הכל מערכת יחסים בסופו של דבר, היכן שלא נסתכל. "בפנים" ו"ובחוץ". ובמהלך החיים ניתן ללמוד, שמהירות וחיפזון לא בהכרח מובילים את האדם לאיזשהו מקום, אלא יותר גורמים לו להתבוסס בבוץ של עצמו. שיקול דעת ובשלות הם עניין של בגרות.

    הכל אכן נע לקראת משהו בלתי נמנע כי תמיד יהיה דבר שהוא בלתי נמנע וזה מותו של "האני" הקטן. בינתיים אכן ניתן להנות ממה שיש ויש לא מעט, בייחוד כשמתבוננים בו בדממה, בטנדו ולאט.הנצח נמצא בפרטים הקטנים, אבל כשמישהו עסוק כל הזמן בלברוח("מעצמו" ו"מהאחר"), הוא ללא ספק נמצא בחרדה ואדם חרד אינו יכול לראות לא עצמו ולא את האחר. לא את העולם ולא את הנעלם. במחילה מכבודו!(מלוא כל הארץ כבודו,לא בשמיים ולא מתחת לאדמה האדם יסתתר:)

    אין שום קשר(כמעט:)בין מה שכתבתי לבין מה שכתוב בשיר, אבל מהמחילה הקטנה שלי, זה מה שראיתי לנכון לכתוב..וכיוון שכבר כתבתי,אז בהחלט יש כבר קשר עכשיו ואפילו קשר טוב.:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *