שירה

פיוס / סיגל פלד־דריאל

פיוס / סיגל פלד־דריאל

יֵשׁ לִפְעָמִים טוֹבֶלֶת הַשֶּׁמֶשׁ
בְּאַמְבַּט צָהֳרַיִם
בְּקֶצֶף עֲנָנִים שֶׁהִתְפַּיְּסוּ
וְהָאוֹר בָּהִיר מְאֹד
וְהַכֹּל נָקִי
כְּמוֹ מִלִּים שֶׁצֻּחְצְחוּ
עַד כִּי נִטְּלוּ מֵהֶן
כָּל הַטָּעֻיּוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר, אופטימי ומאיר, תרתי משמע.

6 תגובות

  • דוד אדלר

    אהבתי את הדימוי בתחילת השיר. מותר להיות אופטימי. אפילו רצוי.

    באשר לי, אני מאמין שעד שיבוא המשיח (ואני מאלה שמבין את החשיבות שבציפייה לבואו…..) לא ינטלו כל הטעויות מהמילים (הדגש על כל). צחצוח לא יעזור כאן. רק משיח…….סתם הרהור של בוקר….

  • מוטי

    יש מי שמצחצח מילים ויש מי "שמצחצח חרבות",אבל מילים הורגות,בין שהן מצוחצחות ובין שהן אינן מצוחצחות.כאשר הן מצוחצחות יכולה להיות להן לעיתים מראית של אמת המצדיקה אותן,אבל רק מראית.

    אבל יש את "המתכנן" הגדול" והוא דווקא לא שייף הכל ללא טעויות,אלא הכניס את הטעויות כחלק מהמערכת.אפשר לדברים כולם "לקרות".גם במערכת כאוטית יש הרמוניה,משום שהמערכת יצרה מודעות המסוגלת לתפוס רגעים של הרמוניה,רגעים של אי עשיה,של חוסר מאמץ ויש חוסר מאמץ כאשר המודעות רק משקפת כמו מראה מה שהיא קולטת,ללא פרשנות,ללא מחשבות,ללא דחף אוטומטי לעשיה מיידית:)

    מה שקורה הוא שהרבה אנרגיה מאפשרת למודעות פשוט להיות עם הדברים,עד "שהאני" נכנס שוב לתמונה עם האג'נדה שלו.ותמיד יש לו אחת ואפילו כמה בו זמנית(סותרות לעיתים כה קרובות)

    זה המקור גם לרגעים של חסד בקרב מרבית בני האדם שלא תרגלו לפחות שלושים אלף שעות מדיטציה בודהיסטית.אי אפשר לומר שאין צדק בעולם,לכל אחד נרמז מה יש ומה אין ו"לכל אחד" ניתנת ההזדמנות.לא כל אחד עושה עם זה משהו.משוררים למשל כותבים שירה.יש להם מזל,אבל אף אחד לא אמר שזה הרבה מזל,כי האני המשוררי שכותב על הדברים,כבר במידה רבה,מתערב בהם.לפעמים יותר מדי.אם לא היה להם "אני" משוררי,היינו רואים גורלות אחרים לחלוטין בקרב משוררים רבים שגורלם לא ממש שפר עליהם.

    זאת לא תודעה ראשונית.

    הכל נקי תמיד,לא כמו מילים שצוחצחו ומישהו היה צריך להתאמץ בשל שאיפה "לשלמות" שלעולם לא תספק באמת אף אחד..מאמץ לא תמיד מוביל לאומץ ואמת ואומץ אינו מוביל לעשיה נכונה.מוסר(הנחיה לפעולה,לעשיה) הוא מסר שהאדם קולט כפי שהוא ברגע המסירה,אבל כאשר הוא נאלץ למסור אותו לאחרים,מתחילה הבעיה.הטלפון השבור.לא כולם קולטים את אותו התדר ומי שלא קלט את המסר בעצמו,לא יבין את המסר וימסור אותו מעוות מלכתחילה.מי שקלט מסר,יבין גם מסר שבור,יבנה אותו מחדש."פיוס" אפשרי אך ורק בין אנשים שקולטים את אותו המסר או שמאמינים במסרים דומים ופיוס הוא כמובן שלום ושלום אפשרי במקום שבו לא רואים כל איום.אבולוציונית אנו מתוכנתים לראות איום בכל מקום,אפילו במקום שבו הוא אינו קיים.בירורים עושים רק לאחר מעשה.עד אז יכולה להיות גם שמש כשם שהייתה שמש בשיר של ביאליק "השמש זרחה,החיטה פרחה והשוחט שחט".

    שמענו כבר סיפורים על בהירות מהסוג הזה בשעת מלחמה,כמו אצל טולסטוי המתאר את הנסיך אנדריי בשעת פציעתו הקשה:"
    " "מה זאת,אני נופל,רגלי כושלות",הירהר ונפל פרקדן,פקח את עיניו,כשהוא מקווה לראות במה נסתיימה היאבקותם של הצרפתים עם התותחן ולדעת אם נהרג האדמוני ולנכדו התותחים או ניתלו.אך לא ראה,מעליו לא היה כבר מאומה,חוץ משמיים,שמיים גבוהים,לא בהירים,אך בכל זאת גבוהים עד אין מידה, ועננים אפורים זוחלים על פניהם לאט לאט."איזו דומייה,איזו שלווה והדרת חג,לגמרי לא כפי שהיה בשעה שרצתי",חלפה מחשבה בליבו של הנסיך אנדריי."לא כפי שהיה כאשר רצנו,צעקנו ונלחמנו……לא כך זוחלים העננים על פני השמיים הגבוהים והאינסופיים הללו.איך לא ראיתי לפני כן את אלה השמיים הרמים?ומה מאושר אני לראות אותם סוף סוף,כן,הכל הבל,הכל אחיזת עיניים,חוץ מהשמיים האינסופיים הללו.הכל אפס,הכל אפס,אספ ואין חוץ מהם.אבל גם הם אינם,אין כלום,רק דומייה ומרגוע.והשבח לאל"…

    "השבח לאל" הזה שנכנס שם בסוף,נו,זה ככל הנראה כבר חלק מהאני המתערב עם האג'נדה שלו..שום דבר לא נמשך לנצח,אפילו לא הנצח…אנו חיים בעולם יחסי של טעויות וטוב שכך,כנראה,אם כי בפרספקטיבות מסוימות,אין בכלל טעויות.וטוב שגם שכך.:)

  • רון גרא

    שישנו הפיוס,קצף העננים נסוג ומתבהר, וגם המלים הופכות נקיות וכבר לא מצחצחים חרבות, והשמש מיטיבה באורה.

  • רחל בכר

    אוטופיה שמעלה הרהור, האם לא כל המילים מצוחצחות? רק כשמילה מופיעה במשפט היא עלולה לשאת בטעות אך כשהיא עומדת בזכות עצמה, לעולם תהיה מצוחצחת.
    באיבוד הברק לטובת מילים אחרות יש תחושת של מפלה, אך התחרות היא בריאה וגורמת להתפתחות לרצון לצמוח .
    לכן למרות האווירה האוטופית שבשיר חשתי בכוונת המשוררת לתאר מיאוס, לחייב אותנו לצפות בתמונה קיטשית.

השאר תגובה