שירה

בשר ושם / יפעת גדות

בשר ושם / יפעת גדות

וֵאלֹהִים כָּרַךְ לָנוּ
אֶת הַנֶּפֶשׁ
בְּתַכְרִיכֵי עוֹר
פָּגֵי תֹּקֶף
וְקָשַׁר אוֹתָם
בְּחַבְלֵי עוֹרְקִים
שֶׁיְּהַדְהֲדוּ אֶת קוֹלוֹת
הַזְּמַן הָאוֹזֵל
וְהֵפִיחַ בְּאַפֵּנוּ
חַיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר על זמניות האדם ועל הזמן האוזל והולך שנשאר בו לחיות. שם השיר מזכיר את "בשר ודם" ומהדהד את "לכל איש יש שם".

4 תגובות

  • איתן. קלינסקי

    כבשו אותי שורות הפתיחה – "ואלוהים כרך לנו את הנפש בתכריכי עור פגי תקף" .

    זמניות שמחייבת מאתנו להיות קשובים למי שביקש מאתנו ליצוק בה סדרי עדיפויות , כמו : "טובה חוכמה מגבורה … טובה חכמה מכלי קרב" (קהלת פרק ט' פס' 16-18)

  • מוטי

    מישהו פעם שאל את עצמו, מדוע בעצם "אנחנו" "זמניים"? כן, כמעט כל אחד שואל את עצמו ואפילו בשיר כבר ניתנת התשובה לשאלה. הנשימה.

    יצור חי הוא יצור נע ויצור נושם, בעל "מטרה" ו-"תכלית", כלומר לוקח חומר מסוים מסביבתו לצורך קיומו, במקרה שלנו כבני אדם מדובר בחומרי מזון ובחמצן. עכשיו, החומר ביקום הוא לא אינסופי וכל אחד מאיתנו מורכב מחומר, משמע זקוק לחומר וזקוק לחמצן על מנת לחיות. נדמה לי שזה ההסבר העיקרי לעניין "המוות", כלומר התפרקות החומר האורגני שוב לחלקיקיו האלמנטריים. "האני" הקטן, שאנחנו לרוב מתייחסים אליו כנפש, רוצה להיצמד לחומר שלו, כלומר לגוף "שלו" ומסרב להרפות. הוא יודע למה, ללא גוף, הוא עצמו אינו קיים. מה שקיים הוא החומר וחלקיקיו, אותו חומר שממנו נוצר הגוף שלו.

    כל דבר סביבנו מתפרק ברמת המיקרו וברמת המקרו. אנו תוצר של כוכבים, שסיימו את מחזור חייהם בטרם החל מחזור החיים של השמש שלנו ושל כל כוכבי הלכת במערכת השמש ובגלקסיה שלנו.
    בתוך התאים שלנו מתרחש תהליך של נשימה, המתחיל משאיפת האוויר והחמצן לריאות. הוא מתרחש בתוך שלל המיטוכונדריות הקטנות (שיש להן DNA נפרד לחלוטין מהתא!) ,שמייצרות תהליך של זרחון חמצני, למעשה "בעירה" שמייצרת אנרגיה. לכל זה יש מחיר. נוצרים תוצרי לוואי שתוקפים מולקולות בתא, התאים שלנו נשחקים ולכן התאים שלנו, אבני הבניין של הגוף מתים! ומה עושים תאים, "שיודעים" כי זמנם קצוב מאוד?נכון מאוד, משכפלים את עצמם. כל התאים בגוף שלנו (למעט תאי המוח, הנוירונים) אינם אותם תאים שעימם נולדנו! ומרביתם לא יהיו התאים שעימם נמות בטרם נחזיר את מה שלקחנו אל "האדמה", שממנה הגענו…:)

    הטלומרים מתקצרים, הרדיקלים החופשיים עושים את כל השאר. זה תהליך מוצדק לחלוטין ובלתי נמנע!
    להנאה שיש לנו מחוויית החיים (ויש הנאה אפילו בחווית הסבל) , יש מחיר. זומבים אינם חשים שום דבר ואין להם רגשות והחיים הם בעיקר תחושות ורגשות והמחשבות שיש "לאני" הנוצר ממכלול האירועים ההיסטורי וגם האופק האירועים האפשרי של החוויה. זה מה שמרכיב את האדם.

    שום דבר במה שכתבתי לא שולל את "המסתורין". הכל מאוד מסתורי, בעיקר השאלה מדוע בכלל יש משהו ביקום? ואם יש משהו, מדוע חלקו גם חי? ואם חלקו גם חי, מדוע יש בו גם מודעות? ואם יש דבר נבדל שיש בו מודעות כיצד הוא מתקשר לדבר אחר?

    אנחנו יודעים מה קורה כאשר דבר אחד בעל "מודעות" בוחר רק להגיע למצב של אינדיבידואליות קיצונית.נוצרים תאים סרטניים.נוצר כאוס,נוצרת חומה וקשיחות.(כך מכנה זאת דוקטור דניאל סיגל- chaos and rigidity)גם בני אדם יכולים להיתפס "כסרטן" במערכת הגדולה שבה הם מתקיימים. אם הם לא חיים בסינרגיה ובלכידות עם המערכת שממנה הם מתבדלים דבר ראשון כזהות נפרדת, אם הם עושים הכל על מנת לבדל את עצמם מהמערכת, כאילו הם חיים באיזשהו יקום נפרד מחוץ למערכת, כדי למצוא את מעיין הנעורים ולחיות "לנצח",חיים של הנאה הנובעת מפחד, ובכן,למערכת יש הגנות והיא עוסקת בדילולים בלתי נמנעים בקנה מידה נרחב. קשה לנו לקבל את זה, אנו מכנים זאת "אדישות" "היקום",אבל לא מדובר באדישות בכלל, אלא |בהתערבות" ,(אקטיביזם שיפוטי:),שמטרתה להחזיר הרמוניה למערכת.זה כמו ברומן האמן ומרגריטה, יש שם דמות, שמאבדת כבר בתחילת הספר את הראש וחיה עד סופו של הרומן אך ורק כראש,בסיטואציות גרוטסקיות לחלוטין, עונש הולם בהחלט:)

    מערכות מורכבות שואפות להרמוניה,לארגון,לסדר ונעות בו זמנית גם למה שנראה ככיוון השני, חוסר הרמוניה,חוסר סדר.כל אחד חייב לדעת את מקומו ומי שלא לומד את מקומו,מלמדים אותו,בסופו של דבר.

    אבל זה שיר,אני יודע ,ולפואטיקה מותר להשתמש במושג נפש וגם במושג אלוהים, כי נפש תמיד הייתה עניין פואטי. גם אלוהים. זה הכל התחיל במיתולוגיות הגדולות, שהשיר משקף בהחלט כמה מהן.לנפש יש היסטוריה ויש רבדים ויש לכבד זאת.ממילא הנפש שעליה מדובר היא "האני":)

    למעשה,אפשר לראות בכל מה שמסביב את התגלמות אותה נפש,התגלמות אותו אלוהים,לא?
    כן,למה לא בעצם,למי זה מפריע.המדע בעצמו זורק כל הזמן כל מיני מספרים שונים ומשונים ויש לו כל מיני מושגים, שנראה כאילו באו במיוחד להסתיר מבוכה מסויימת. למשל החומר האפל.

    החומר האפל,זה מסתורין!.איך ניתן יהיה אי פעם לחקור משהו שלא רואים, אבל יודעים שהוא קיים או לפחות משערים?:)

    כך וגם כך, קחו בחשבון, מספר תבניות הפעולה האפשריות בין נוירון לבין נוירון במוח האנושי, כך אומרים(אפרופו מספרים)גדול יותר מסך כל האטומים ביקום(היקום הנצפה כנראה, לא יודע:).

    לי די בכך. אני מרוצה(ברמות מסוימות:) גם כאשר "אני" "סובל". אז אני יודע שאני עדיין חי,עדיין למד,עדיין נהנה מהחוויה הזאת, החד פעמית("עבורי")והנדירה(ביקום), שנקראת חיים. בסופו של דבר, כמו במטריקס,הכל חוזר למקור ועם החומר שלנו המקור יימשיך "לייצר" וריאציות חדשות,אינסופיות כמעט, של התפתחות וגיוון ויופי.גם היקום יחזור למקור.אולי:)

    וכמו שאומר דניאל סיגל,הנוירוביולוג,כאשר אדם מת ,המיינד שלו משאיר אחריו תבניות של אנרגיה ומידע שממשיכות להדהד זמן רב אחריו בנפשות אחרות ולהניע גם אותן באופנים מודעים ומודעים פחות.

    נפש בעברית מגיעה מהמילה הנפשה,כלומר תנועה והתנועה הזאת "קדימה" היא הנשמה של הקיום.
    וכל מה שקיים מתקיים ויתקיים לנצח בצורה הזאת בדיוק באותו קיום, ביקום הזה וביקומים אחרים.
    וגם אם לא,אז כנראה שזה המצב.כדאי שנקבל אותו,עוד כאשר אנו חיים! 🙂

השאר תגובה