הלוויה בקיבוץ / דוד אדלר

הלוויה בקיבוץ / דוד אדלר

לאסתר דודתי ז"ל

השיר נכתב לאחר מות דודתי אסתר רון, ילידת 1922. היא ואבי ניצלו ממש עם פרוץ המלחמה ואחות נוספת שרדה את השואה. שאר בני המשפחה, הורים, 4 אחים ואחיות, סבתות, דודים, בני דודים (פרט לשניים, אחת ואחד מכל צד) נספו. היא הצטרפה לגרעין של בני עקיבא, שאחרי שתי תחנות ביניים, הקים את קיבוץ סעד בנגב ביוני 1947. היא שכלה את בנה סגן אריק רון שנהרג מכדור של צלף במלחמת ההתשה בתעלה (1969) בטרם מלאו לו 21. למרות כול זאת, היא מעולם לא התאוננה והתלוננה. היא שפעה חיוניות ואופטימיות (לפחות כלפי חוץ) והייתה בעיני, ובעיני כל מי שהכיר אותה, מושא להערצה עד לפטירתה בקיבוץ ביום קיץ לוהט ביולי 2011.

*
הַקִּבּוּץ בָּא
בְּבִגְדֵי עֲבוֹדָה
הַחֹם בִּקֵשׁ צֵל
הַשֶּׁמֶשׁ אֵינָהּ חָסָה עַל אִישׁ
ׁ(אֵין טוֹבִים וְאֵין רָעִים
אֵין הַעֲדָפוֹת
אֵין חֲסָדִים)
 
*
הַקִּבּוּץ בָּא
כָּל אֶחָד תָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ
כְּאִלּוּ נֶעֶרְכָה אֶתְמוֹל חֲזָרָה
מִי שֶׁקָּרוֹב יוֹתֵר
מִי שֶׁקָּרוֹב פָּחוֹת
לֹא הָיְתָה וַעֲדַת הִגּוּי
לֹא וַעֲדַת קַבָּלָה
 
*
הָיוּ שֶׁהִרְחִיקוּ מַבָּט
אֲחֵרִים הִתְבּוֹנְנוּ אֵיךְ הַזְּמַן חוֹלֵף
בַּדְמֻיּוֹת מוּלָם
אֵיךְ הַכֹּל הִלְבִּין
אֵיךְ הַדֶּשֶׁא הִצְהִיב
לֹא יָכְלוּ רְאוֹת אֶת הַזְּמַן הַחוֹלֵף
בִּדְמוּתָם.
 
*
הָאֲלֻנְקָה הַשְּׁקוּעָה
צִמְּקָה אֶת גּוּפָהּ.
לֹא הַגּוּף
תָּפַס מָקוֹם
אֶצְלָהּ
 
*
רוּחַ לֹֹא הָיְתָה
לַהֶסְפֵּד הָיָה הֵד
יוֹתֵר מֵהֵד אֶחָד
עַד שֶׁהִתְחַלֵּף בְּשִׂיחַת חֻלִּין
שֶׁל מִי שֶׁעֲדַיִן חַיִּים.
 
*
הַצַּעַר תָּמִיד הָיָה מֻפְרָט
הַשִּׂמְחָה הַקִּבּוּצִית לְתִפְאָרָה
נֶעֶלְמָה
 
*
הָיָה חָלָל
לֹא הָיְתָה רוּחַ
הֶחָלָל נִשְׁאַר
תָּלוּי

סעד, 21.7.11

השיר (ללא ההקדמה, שהוספה לבקשת 'ליריקה') כלול בספרו השני של דוד אדלר "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017).

38 תגובות “הלוויה בקיבוץ / דוד אדלר

  1. חני ליבנה

    אהבתי את השיר מאוד, את התמונה שנוצרת בקריאה אני רואה מול עיני את האנשים את מה שנראה ומה שרוחש מתחת ביוצר המילים

  2. עזרא לוי (צלם פואטי)

    דוד,
    הכל כבר נאמר בתגובות דלעיל, ובניסוח מצוין של המגיבים.
    הפתיח שלך " הַקִּבּוּץ בָּא בְּבִגְדֵי עֲבוֹדָה ", פתיח שעל פניו נראה פשוט, לכאורה, אך לא היא. זה פתיח מסקרן שמעודד לקרוא הלאה את השיר, לדעת מה טומן בחובו.
    כפי שציינתי, כבר הקדימו אותי כל התגובות לעיל.
    בשתי מילים :
    מרגש
    ועצוב.

  3. רוחה שפירא

    ברכותיי לדוד על הספר החדש. ההקדמה לשיר (לבקשת המערכת), מביאה ומסבירה את הקשר האישי של המשורר אל דודתו ומעט מסיפור חייה. המשורר לא מדבר על הרגש האישי שלו לנשוא האירוע – אלא מתאר אווירה של מקום ומעמד, תוך כדי חשיבה אובייקטיבית לכאורה והצגת מידע ומאפיינים אנתרופולוגים – "הַקִּבּוּץ בָּא/ בְּבִגְדֵי עֲבוֹדָה" וגם "מִי שֶׁקָּרוֹב יוֹתֵר/ מִי שֶׁקָּרוֹב פָּחוֹת/ לֹא הָיְתָה וַעֲדַת הִגּוּי/ לֹא וַעֲדַת קַבָּלָה"|. ההתייחסות האישית (?) לצער ולכאב הפרידה מהנפטרת מובעים בחמש שורות קצרות; "הָאֲלֻנְקָה הַשְּׁקוּעָה/ צִמְּקָה אֶת גּוּפָהּ./ לֹא הַגּוּף/ תָּפַס מָקוֹם/ אֶצְלָהּ".
    כבת קיבוץ שליוותה וחוותה הרבה לוויות של חברים קרובים , בני משפחה ואחרים קשה לי להזדהות עם השיר המנסה
    להשקיף על רגע קיומי וטקסי של פרידה מאדם שהלך לעולמו, בעיניים "דעתניות" לכאורה. לכן גם כל כך מיותרות בעיניי השורות המהגגות ברוח הזמן – "הַצַּעַר תָּמִיד הָיָה מֻפְרָט/ הַשִּׂמְחָה הַקִּבּוּצִית לְתִפְאָרָה/ נֶעֶלְמָה". גם בשורות הסיום מנתק הדובר את השיר מרגש וכאב אנושי על הדברים הפשוטים של החיים שתמו, כאן על פני אדמה, ולא בחלל תלוי.
    ואולי מה שהפריע לי יותר מכל הוא כותרת השיר – "הלוויה בקיבוץ", ולמה – כבר אמרתי.

    1. דוד אדלר

      לרוחה. תודה על תגובתך המפורטת. ברכותיי גם לך על ספרך החדש (אותו אני קורא בעיון). תגובתך חשובה לי מסיבות אחדות: הראשונה, תחושתך כבת קיבוץ, דהיינו כמי שבאה מבפנים (להבדיל ממני שבא מבחוץ) המזדהה עד כמה שהבנתי משירייך ומדברייך עם ערכי הקיבוץ הישנים והטובים (אגב, גם בעיניי הם היו טובים מאוד וכאן אנו דווקא באותו צד). אני משער שכמי שאיבדה את בעלה ומתאבלת על אובדנו וחסרונו בשירים רבים שלך (כולל בספרך האחרון) בלשון סובייקטיבית-אינטימית-סנטימנטלית גלויה ישירה ו"אדמתית", את חשה הרגשת ניכור וזה בסדר, מובן ואפילו צפוי. זה היה אפילו מכוון אולי, כפי שתלמדי מתגובתי הספונטנית להלן.

      אגלה כאן דבר שחשוב היה לי שלא לחשוף לפני כן כדי לא להטות את התגובות ועתה שנראה שהן לקראת סופן ולנוכח דברייך העלה אותן עתה. שיר זה אינו אופייני כל כך לשירי הספר ובוודאי שאינו ייצוגי. מדוע העלתי בבמה זו, שקרובה אלי, דווקא את השיר הזה? כשבקשתי, כדרכי, את ההתרשמות מהספר (לא מקרוב משפחה), נאמר לי בין שאר הדברים "…בכיתי מהשיר הלוויה בקיבוץ" ואני הגבתי מניה וביה : "בכית? הרי כתבתי אותו ללא כל סממן סנטימנטלי, הרי הוא חף מרגש " והתשובה הייתה: "כנראה שמה שגרם לי לבכות זה הניגוד הזה". כתוצאה מהדברים האלה החלטתי, לאחר היסוס אמנם, שהשיר הזה יפורסם ולא אחד מה"ייצוגיים" יותר.

      לרוחה, שלא יובן אחרת, איני בא לחלוק על תחושותייך וגם לא לההתווכח ואני מודה לך בתמים על תגובתך. (כפי שזכור לי אני חלוקים גם לגבי שירים אחרים בעבר שנראו לך דעתניים ורחוקים מרגש. ובכל זאת הערה פרטנית אחת, את כותבת: "גם בשורות הסיום מנתק הדובר את השיר מרגש וכאב אנושי על הדברים הפשוטים של החיים שתמו, כאן על פני אדמה, ולא בחלל תלוי". פה אני תמה. האם אין פה לפחות רגש עצור או עקיף, של תחושת "חלל" שנוצר עם מותה שהיא ידועה ואפילו בנאלית.

      1. רוחה שפירא

        לדוד. ממש עכשיו אני קוראת בספרך "פעם אולי אכתוב על זה". הבנתי דרך רוב התגובות כאן, שדווקא האיפוק וההזרה של הרגש שמעוררת פרידה מהנפטר, במהלך הלוויה, יכול לעורר הזדהות עם המשורר.
        כפי שאתה מבין נכון, הניכור בשיר הפריע לי רגשית, אף שהשיר בנוי בעקביות כ"חף מרגש" (לדבריך, כאן).
        בבית האחרון למרות הצורך והרצון לבטא את תחושת ה ""חלל" שנוצר עם מותה", ולהיות קרוב יותר לְרוּחָהּ –
        "הָיָה חָלָל
        לֹא הָיְתָה רוּחַ
        הֶחָלָל נִשְׁאַר
        תָּלוּי
        כאן המילים אומרות בדיוק מה שהן אומרות, והרשות נתונה לכותב ולקורא לקבל,להרגיש, להגיב ולפרש.
        בחלק אחד משירך מתוך הספר – "המרחק הנכון", אתה אומר כך, נכון ויפה בעיניי ומדויק לך מאוד:
        1. "כך אני מבין:/ המרחק הנכון/ ביני ובין שירתי/ צריך שיהיה גדול מזה/ שביני לבין עצמי// אך שירתי/ פקעת בתוכי/ וּמֶרְחַקָּהּ מתעתע.// והנה המרחק הולך ופוחת/ עד נקודת/ הכאב."
        תודה על תגובתך הרגישה והמעניינת. דרך צלחה ~

        1. דוד אדלר

          תודה לך על תגובתך ועל הקריאה בספרי.
          אני מסכים ש"הרשות נתונה לכותב ולקורא לקבל,להרגיש, להגיב ולפרש" ולכן אדגיש שוב שאיני בא לחלוק אלא להבהיר להרחיב ואולי לדייק..

          הואיל וציטטת אותי כמי שאמר בהקשר מאוד מסוים "חף מרגש" וכן הבאת חלק מ"המרחק הנכון" שבספרי, עלו בי פתאום מילותיו של נתן זך (מתוך "על החלב והדבש", "עם עובד", 1971 עמ' 68):

          כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר.
          עד אז דבר הרגש, השיר האחר.
          עכשיו הגיע הזמן לשיר הנכון לדבר

          כמובן שאין אלה דברי אלוהים חיים ואפילו אצלי המנגנונים לכתיבת שונים ומגוונים ואינם עולים תמיד בקנה אחד עם הכתוב.

          ודוק, באשר ל"חף מרגש" התכוונתי למילות השיר, שיכולות לשחק את משחק הגילוי והכיסוי ולא לתחושתיי לא בעת ההלוויה ואפילו לא בעת כתיבת השיר.

  4. יובל

    אוהב את הליריות שבעיסוק בשני הנושאים הכבדים: קיבוץ ומוות. זה מה שמאפשר למחזור
    לעסוק בהם בהצלחה.

    1. דוד אדלר

      תודה לך יובל על שמצאת ליריות בשיר, אף שהשיר התרחק במכוון מהרגשנות הסנטימנטלית הישירה המאפיינות שירי פרידה. הואיל ואתה מוערך על ידי כמבקר שירה מנוסה עם רגישות לשונית-פואטית אני שמח על שיפוטך זה.

  5. מוטי.

    ובכן, כל עוד אדם חי, יש לו שותפים, לרגש, למחשבה, לרעיון, לאידיאולוגיה, לדרך, לחיים.
    עכשיו, כאשר הוא מת, לא יכולים להיות לו שותפים. הוא מת לבד, מותיר חלל, אבל כל האחרים שותפים
    בהחלט למה שמהדהד בכל אדם, כאשר המוות בא לביקור. הם חייבים למלא את החלל שנוצר במחשבות "חדשות", ברגשות, ברעיונות. בעיקר במילים. חלל ריק הוא דבר בלתי נסבל בעליל!

    למעשה גם בשעת המוות, היחס כלפי המוות בא לידי ביטוי בעיקר בשיחות חולין(לא באופן גורף עבור כל אדם, זאת הכללה כמובן) בשעת ההלוויה ולאחריה.עולם כמנהגו נוהג, ממשיכים הלאה, באותו סוג של עיוורון שבו אדם אינו רואה את עצמו ישירות אלא דרך התבוננות באחר:דרך השלכה של צלו.

    אֲחֵרִים הִתְבּוֹנְנוּ אֵיךְ הַזְּמַן חוֹלֵף
    בַּדְמֻיּוֹת מוּלָם
    אֵיךְ הַכֹּל הִלְבִּין
    אֵיךְ הַדֶּשֶׁא הִצְהִיב
    לֹא יָכְלוּ רְאוֹת אֶת הַזְּמַן הַחוֹלֵף
    בִּדְמוּתָם.

    כי זה מה שעושים בני אדם, הם ממשיכים הלאה.למעשה, הם אינם יכולים שלא להמשיך. ההלוויה נראית כאילו נערכה חזרה, איזושהי תבנית, שבלונה שלא מקדישים לה, יתר על המידה, תשומת לב. איך אומרים, לסיים עם זה, לגמור עם זה כבר וללכת הבייתה."לא הייתה ועדת היגוי, לא ועדת קבלה". קבלת הפנים שעורכים למוות היא תמיד בסוג של התעלמות אלגנטית שנראית כמו קבלת פנים.מנפנפים אותו,אבל הוא חוזר תמיד,כמו זבוב.:)

    זה המצב הקיומי,דבר ראשון באים בבגדי עבודה כי "אדם לעמל יולד" וחוזרים לעבודה ובינתיים:

    הַחֹם בִּקֵשׁ צֵל
    הַשֶּׁמֶשׁ אֵינָהּ חָסָה עַל אִישׁ
    ׁ(אֵין טוֹבִים וְאֵין רָעִים
    אֵין הַעֲדָפוֹת
    אֵין חֲסָדִים)

    החיים,מעצם מהותם,הם תנועה בחלל,במרחב,תנועה שיש בה נקודות ציון,שמייצרות סיפור מסוים.
    נקרא לנקודות הציון זכרונות למשל. האדם זוכר מה שחשוב לו ומה שמעורר ועורר אותו רגשית.
    הוא ממלא את החלל של חייו בתוכן, שהוא ייחודי לו, תוכן, שרק רוחו הייחודית יכולה לייצר. החלל הוא פיזיקלי אובייקטיבי וגם מנטלי סובייקטיבי וגם באותה מידה חלל חברתי,תרבותי. אין חיים שאינם תלויים בדבר מה, שאינם חלק מהקשר יותר נרחב. אי אפשר לחיות מבלי להיות משהו או מישהו. מבלי להיות חלק ממשהו, מבלי לנוע, מבלי ליצור, מבלי לחשוב על ההווה, על העבר ועל העתיד. לכן כאשר אדם מת,"הוא"(רוחו)מותירה חלל, אבל התרומה של רוחו לכלל אינה מתבטלת בהכרח כמו שמתבטל גופו הפיזי.

    המוות הוא אחד "התכנים" שחושבים עליהם בחיים, אבל הוא נמצא יותר ברמה הלא מודעת. מעט מאוד חושבים עליו באופן מודע. לכן הוא כוח מניע, אבל גם יכול להיות כוח מנוון. בני אדם לא תמיד מודעים כיצד הוא מניע אותם, עומד שם ברקע וגם אינם מודעים כיצד הוא מנוון בהם כל חלקה טובה.

    כיוון שבני אדם הם חלק ממרקם גדול יותר, גם הפעולות שלהם, המעשים שלהם במסגרת חברה או תרבות עוברים תהליכים דומים. דברים נוצרים, חיים ומתים ממש כמו בני אדם. למשל רעיון הקיבוץ או התנועה הקיבוצית. היו לתנועה דור מייסדים, חלוצים, אבל עלה בגורל התנועה הקיבוצית כולה לאורך הדורות?יש משהו בשיר על הפרטה(וגם לא ניתן בהחלט להפריט את הצער,הוא תמיד פרטי,סובייקטיבי)

    החברה הקיבוצית עברה שינוי, ללא צל של ספק, כמו כל מה שמסביבה. אבל האם היא מתה או רק עברה שינוי?אולי מוקדם מדי להספדים.:)

    "רוּחַ לֹֹא הָיְתָה
    לַהֶסְפֵּד הָיָה הֵד
    יוֹתֵר מֵהֵד אֶחָד
    עַד שֶׁהִתְחַלֵּף בְּשִׂיחַת חֻלִּין
    שֶׁל מִי שֶׁעֲדַיִן חַיִּים."

    אובדן "הרוח",מילה שחוזרת בשיר במובנים שונים(כמו המילה חלל)אינה בהכרח הסוף של עולם הערכים,של עולם ההגשמה והאידאולוגיות משנות העולם. אלו לובשות צורה ופושטות צורה, ריקוד והצגה שנמשכים כל הזמן.

    מה שמהדהד במילה הד היא שדרוש יותר מעד אחד למעשה להעיד על המוות של דבר מה או על הורגו.
    אם דבר מה מת, דבר ראשון יש לראות גופה ואז למצוא את האשמים. התנועה הקיבוצית עדיין לא מתה לחלוטין כנראה אפילו אם אנשים בעלי שאר רוח, ייחודיים, יוצאים מן הכלל, שהיו חלק מאותה כלל ומאותו מרחב וחלל,סיימו את תפקידם על במת ההיסטוריה האישית והלאומית.הרוח הקולקטיבית ממשיכה לנוע בחלל.

    החלל נשאר תלוי ועומד על בלימה,אבל יימצא מחליף לחלל.לכל חלל יימצא מחליף.וגם הרוח תשוב לזרום וגם השמחה תחזור.הזקנה אולי מקבעת לעיתים חלק מבני האדם, אבל יש כאלו השומרים על רוח צעירה והעולם שייך לצעירים.

    אפרופו אנשים מיוחדים מההווי הקיבוצי, קראתי לא מזמן על אחד הקיבוצניקים הללו שכבר הגיע לגיל מאה וארבע! ועדיין סבור(ובצדק!)שכל החיים לפניו. הוא עדיין למד, עדיין מתפתח, לומד בעיקר היסטוריה,אבל גם דברים אחרים.וכמו כל אלו שמאריכים ימים, יש לו שלל עצות לצעירים מה לעשות עם החלל שלהם וכיצד למלא אותו. מה שמו אתם שואלים? ובכן, שכחתי מה שמו, אבל לא שמו הוא הדבר החשוב כאן,אלא בעיקר רוחו.:)

    1. דוד אדלר

      תודה לך מוטי על תובנותך המעמיקות, המקוריות והמקיפות. יש האומרים, ואולי הם צודקים, שברגע ששיר מתפרסם פוקעת שייכותו לכותב והוא ברשות הקורא הרשאי לפרש אותו כהבנתו. אין בהערה זו שלי להעיד שאיני מסכים לדבריך….

  6. חגית בת-אליעזר

    יפים בעיניי הפתיח "הַקִּבּוּץ בָּא / בְּבִגְדֵי עֲבוֹדָה / הַחֹם בִּקֵשׁ צֵל" והסגיר "הָיָה חָלָל / לֹא הָיְתָה רוּחַ / הֶחָלָל נִשְׁאַר / תָּלוּי" של מחזור השירים הזה, שיש בהם דבר-מה אוניברסלי מעל לנסיבות של הלוויה.
    ברכות לדוד אדלר על ספרו החדש.

  7. עפרה בן-עמי

    חוסר אונים מרעיד את הלב בשיר היפה הזה. הבדידות והסופיות של המוות מהדהדות ב"תפאורת" מה שהתיימר פעם להיות סמל "הביחד" ואולי מעולם לא היה כזה. אהבתי מאוד את השיר הזה. תודה לך, דוד אדלר, ולכן, עורכות ליריקה.

  8. אש"א

    שיר נוגע, השב ומדגים את היכולת הזאת שלך, דוד, ליצוק פיוט במה שמתחזה להיות 'דיבור יומיומי, מופשט משירה', ולהתמיר את חום השמש הקופחת מבלי-צל, והגופה-שהיתה-פעם אישה, וערכים שכבר לא קובעים-את-ההוייה, והצער – את החווייה האנושית – למעשה אמנות; לשיר

    וכמה טוב כי אכן כתבת *גם* את זה, בזאת הפעם…

  9. זיוה גל

    כשקראתי את השיר לכדו אותי ההאנשות (שהן סוג של מטאפורה) הרבות.
    נדמה כי יש להן תפקיד לבטא את הרגשות, את הכאב במקום האנשים,
    שמדברים שיחות חולין. (כי כך טבע האדם כאבו פנימה)

    הרבה קצב ומוזיקה בשיר עד שניתן לשמוע באופן אבסורדי את הנגינה של הלוויה,
    את הקינה, את הקיבוץ שנראה אחרת

    שהמשורר היטיב להלביש אותו במילות טעונות הוויה קיבוצית. הלביש אותו והפשיט אותו
    מהאווירה של השגרה

    ונותר חלל. "חלל תלוי" איזו מטאפורה חזקה.

      1. זיוה גל

        שלום דוד, תגובתי מאוד לא מפורטת, במודע לא הרחבתי, ואולי דווקא בגלל העומק והמרחב ששקע בי כשקראתי, שלא הייתי מעוניינת בהפרטתו.
        רוצה רק להוסיף כי השיר המאופק הזה מיטיב להעביר רגש וכאב- גם באמצעות אירוניה כבדרך אגב. שירה לא צריכה לדבר 'על' היא אמורה לתת 'את' – והשיר הזה מיטיב לעשות זאת, ובאמצעים שיריים מדויקים. [אין צורך בסנטימנטליות ובפאתוס כדי להעביר כאב, ההפך הוא הנכון].
        דבר נוסף, אני לא מחסידות הביוגרפיה של המשורר. לטעמי ולהבנתי מי שצריכה לדבר היא השירה ויש לה כלים/שפה משלה לעשות זאת.

        1. דוד אדלר

          תודה לך זיוה גם על תוספת זו לתגובתך.
          ותודה על דברייך ש"השיר המאופק הזה מיטיב להעביר רגש וכאב" שמתייחס אולי לסוגיה המרכזית שעולה סביב השיר.

          למרות שהאירוניה היא לדעתי כלי שירי חשוב, שאני מרבה להשתמש בו, איני בטוח שהוא מצוי בשיר זה.

          באשר לפרטים הביוגרפיים שהוספתי הם "חוץ שיריים" וכמובן שאינם מופיעים בספרי שהוא בחלקו, אולי אפילו עיקרו ביוגרפי ואין בו כמעט או בכלל תוספות מעין אלה, אלא תוספות שנמצאו הכרחיות.

          1. זיוה גל

            אני יודעת. ההערה שלי לביוגרפיה הייתה "חוץ אתה":)
            בקשר לאירוניה-
            "הקיבוץ בא" כאן ראיתי צל אירוני בהכללה הזאת.
            "הקיבוץ בא" צירוף בעל כובד ועוצמה.

  10. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    אני רואה את החידלון, המוות של הדודה, הקיבוץ והמסורת הקיבוצית נעלמת, אפילו הטבע גווע, הדשא המצהיב, השמחה הנעלמת. תיאורים נפלאים ומצויירים, תודה על השיר !

  11. עפרה קליגר

    השיר מביע את הפער בין החד פעמי לבין מה שקורה בדרך כלל בדרך מופלאה:לא היתה ועדת הגוי, לא ועדת קבלה… האוירה השקטה משליכה הדים רועמים ומדברת בשפה לא שפה…שיר שתופס בגרון.

  12. רון גרא

    שיר מרגש ואוטנטי עםמטונימיות מעוררות חשיבה.
    הקבוץ בא בבגדי עבודה(במקום חברי הקבוץ)
    החום בקש צל
    האלונקה השקועה צמקה את גופה
    הכל הלבין(במקום האנשים שהזקינו)
    הצער היה תמיד מופרט את מקומו תמיד תפסה השמחה, אך ברגע ההלויה השמחה לתפארה נעלמה ונדמה.
    כולם הגיעו, ללא ועדת קבלה
    להספד היה יותר מהד אחד שהתחלף בשיחת חולין
    של אלה שנותרו.
    שיר נפלא

    1. לאה הרפז

      כמה חסרים לנו היום אותם אנשים שבאו בבגדי עבודה, על מנת לשוב מיד לעבודה,
      לא לבטל רגע לצורך המראה, כי מה שחשוב זה להמשיך במפעל,
      לשוב מיד לעבודה.
      בעיני השיר הוא אספקלריה למה שגוף החברה שלנו איבד וממשיך לאבד מרוח הביחד.
      והשיר כמו בא להשיב לנו בשפה "רחוקה מפיוט" שיש בה את הפיוט האולטימטיבי.
      גם "הקיבוץ בא", איזה עומק יש בשתי המלים הפשוטת כביכול, המכילות את כל מה שאבד לנו.
      אין יותר "קיבוץ" מה שנותר זה "לעשות לביתך.
      דוד, השיר מדבר על מות דודתך ולי הוא מספר על האיברים שנגדעו והותירו אותנו נכים.
      בהצלחה עם הספר החדש שכבר ברור שזו תהייה פנינה נוספת בין ספרי השיבה שבארון הספרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *