איקאה / עומר ברקמן

איקאה / עומר ברקמן

אין לי על זה שליטה, אבל מה כל כך טוב בלהיות בשליטה? זה דורש הרבה מאמץ. אני משחררת ושוכבת על הגב, בוהה באורות הרחוב שמתחילים לחדור לתריסים. תריסים של איקאה. מיליון פעם כבר הלכנו לאיקאה במוצאי שבת, נדחקנו בין המון האדם, קנינו מערכת סכו”ם חדשה, קנינו מסגרות לתמונות וכיסאות אוכל מעץ, וקנינו ספלים קטנים עם רישומי חיות בתחתיתן, וקנינו מדפים שאף פעם לא הספיקו לכל הספרים שלי. הם אף פעם לא מספיקים, וכל ספר שאני מניחה בחזרה בארגז שאתה אחר כך דוחף לבוידם בהתנשפות מעושׂה, עושה אותי עצובה נורא.
ליום ההולדת קנית לי כינור חדש. זה עלה המון כסף, אני יודעת, אבל זה מה שרציתי. אחר כך נסענו למדבר וחיפשנו מקום שיש בו קווי חשמל תלויים באוויר, כמו פעם, לא כמו היום שמתביישים ומסתירים קווי חשמל באדמה. וכשמצאנו, אפילו שהיו שם רק ארבעה קווים ואני רציתי חמישה, הוצאתי את הכיסא המתקפל מהמכונית וישבתי מולם עם הכינור. וכשבאו העורבים רציתי לנגן את הקפיצות שלהם בין קווי החשמל, אבל הם לא קפצו בכלל, ושוב הייתי עצובה. אחרי שעה, ואחרי שזרקת על העורבים את כל האבנים של המדבר ובכל זאת הם לא קפצו, רצית כבר לנסוע משם ולא הייתה לך סבלנות אליי ואל השטויות שלי. והבטת בי בעיניים השחורות והלא מבינות שלך. אבל אני לא הסכמתי, אמרתי לך תיסע, יגאל, תיסע מכאן. פשוט תעזוב אותי כבר. כי לא כל יום אפשר ככה להגשים חלום ואם זה תלוי רק בקפיצות העורבים אז בוא נחכה עוד שעה, או עד מחר. לא רציתי שתכעס, רציתי שתחבק אותי ותקפיץ לי את העורבים ושתצא לי המנגינה הכי יפה בעולם.
אור הרחוב נכנס בתריסים. תיכנס, אני אומרת, בוא כבר נלבן את הדברים. אני יודעת שפשוט אין לי ברירה. כמו אז שחזרת מהעבודה ואמרת לי בואי ניסע לקפריסין – אז נסעתי איתך לקפריסין וסגן ראש העיר של עיר שאין לנו מושג איך קוראים לה חיתן אותנו וחייך לעצמו מתחת לשפם. ואני הסתכלתי בו וחשבתי שהוא נראה כמו רילקה, והשפם נראה מאיקאה, ואחר כך הסתכלתי בך וחשבתי שיכול להיות לך שיער כמו של בן־גוריון. ואז בטוח שלא הייתי מתחתנת איתך. אני לא מבין, אמרת לי אחר כך כשבכיתי שעה או שלוש. אבל אז עוד חיבקת אותי ואני הכרחתי אותך לעשות ברית דם כדי שלפחות יהיה לנו טקס של ממש. וכשדקרתי אותך במחט מתוך ערכת התפירה שקיבלנו מהמלון ולחשתי לך, יגאל, עצמת את העיניים שלך וקראת לי פולה ואני דחפתי אותך אחורה על המיטה ומרחתי את הדם על האף שלך, ואם הייתה לי שם מכונת גילוח הייתי עושה לך קרחת באמצע כמו התספורת שפולה הייתה עושה לו, ושתי קווצות השיער שלך היו יכולות להיות אנטנות. אבל לא הייתה לי מכונה ואתה נשארת לא־קולט שום דבר ואני נשארתי עצובה.
העורבים צווחים וקופצים לכל מקום ואני מפחדת להביט אחורה או קדימה. בוא נדבר על פחד, יגאל, אמרתי לך, אבל לא היה איך לדבר. אתה היית בשייטת ולא מפחד משום דבר, ואני מפחדת מכל דבר. יגאל, אתה עוגן של זהב אבל הספינה צריכה כבר להפליג ומישהו צריך לחתוך את השרשרת החלודה הזאת. אתה קולט, יגאל? אתה מסוגל לקלוט כזה דבר?! השמש כבר עלתה ואני רכונה על שולחן האוכל החדש. איקאה של מוצאי שבת. הייתי מקיאה אם רק היה לי מה. בחיי, החיים האלה כל כך דפוקים שאני לא מאמינה. לא מזמן אמרתי לך שאולי עוד נצליח למצוץ מהם איזה דבר, ואתה צחקת כמו מטומטם, את כזאת תינוקת ומדברת כמו סבתא שלי מהשואה. המקרר החדש מזמזם עכשיו, הי, את לא מאיקאה, מה את עושה פה? אני הולכת, מקרר, אני מחפשת לי סיפור חדש.



3 תגובות “איקאה / עומר ברקמן

  1. מוטי

    נו,מנפלאותיו של הדופמין..:)

    אפרופו שליטה, יש הרבה מה להרוויח משליטה עצמית. אפשר להכנס ליוטיוב ולחפש את הניסוי של המרשמלו עם ילדים מגיל 3-6 ולראות. בגדול, הילדים שעמדו במבחן, שהייתה להם שליטה עצמית טובה יותר כבר בגיל הזה, גדלו והפכו להיות אנשים יותר מצליחים, יותר בריאים ויותר מאושרים.

    זהו עולם של גירויים, בודהא כבר איבחן זאת לפני למעלה מ2500 שנה. תשומת הלב נגנבת כל רגע ורגע על ידי אינספור דברים ותשומת הלב של האדם היא החיים, היא ההכרה בחיים. לאן שתשומת הלב הולכת, האדם הולך ונשאלת השאלה האם האדם הוא אך ורק הגירוי השולט בו? המגוון והנוחות הופכים להיות בעוכריו של האדם ממש כמו המחסור והדחק.

    כשיש מגוון של מאכלים למשל, האדם מעלה יותר במשקל גופו מאשר במצב שבו יש בחירה יותר מצומצמת. בריאות באה עם תחושה של בחירה והתמקדות, אבל כאשר יש אינספור אפשרויות בחירה, האדם מאבד את היכולת לבחור ועובר למצב, שבנצרות מכנים בשם :גרגרנות, או זלילה וסביאה, אחד משבעת החטאים הקטלניים(יש לומר).

    “בופה” חופשי מנוון את האדם, אכול כפי יכולתך מנוון את האדם.ארבע במאה מנוון את האדם..:)
    האדם הקדמון חי פחות, אבל לפחות ידע להסתדר יותר מכמה דקות או שבועות בסוואנה או בג’ונגל. למעשה הוא תסתדר שם שנים על גבי שנים .זמן מעורר השתאות בהתחשב בנסיבות.

    נשים כל אחד מאיתנו, שמבקרים “באיקיאה” חדשות לבקרים בגו’נגל ונראה מה יקרה כעבור יום…:)

    סטטיסטית, מרבית האנשים לא ישרדו. אין ארוחות חינם שם ויש שם יצורים שמתמחים בלצוד את הארוחות שלהם, בייחוד כאשר הן חסרות הגנה ומנוונות.

    הסיפור ממחיש בצורה גרוטסקית את הבור הזה שאין לו תחתית ויש בו ככל הנראה גם ביקורת לא רק על “העם”, אלא גם על ראשיו, כי כפי שאומר הפתגם, הדג יכול להסריח גם מהראש.(לא נרחיב יתר על המידה בעניין הראשים למינהם:)

    בן גוריון היה עומד על הראש, הלך למדבר, וויתר על חיי נוחות, אבל אנחנו יודעים ומכירים מה קורה היום למשל. זאת תופעה, אי אפשר לומר שמישהו יכול ממש לצאת ממנה בשלום. יחד עם זאת, גם בן גוריון ככל הנראה לא היה מושלם,לא עישן סיגרים אמנם,אבל היו לו כמה וכמה חדרים שלמים מלאים בספרים. אמרו לי אתם, מה הסיכוי שפוליטיקאי קרא את כל הספרים הללו? מתי היה לו זמן?ומאיפה הכסף,שומו שמיים לרכוש את כולם(יכול להיות שאת חלקם הוא קיבל כמתנה?:)

    גם אני יצאתי בשן ועין במהלך השנים עם אלפי ספרים שבחיים לא אצליח לקרוא ועוד כמה וכמה קורסים אונליין.גם מהתאווה למתוק עדיין לא נגמלתי, אפרופו מחקר המרשמלו…:) איקיאה יש בכל מקום ויש להודות על האמת.
    האמת משחררת!התאווה לידע היא לא טובה יותר מהתאווה לכלים יפים והיא מעידה על משהו שכדאי לבחון.:)

    נשאר בהחלט לתהות האם אישה נאה, דירה נאה וכלים יפים מרחיבים דעתו של אדם…בעולם צרכני מהסוג המתואר בשיר, גם מערכות היחסים של האדם עם הזולת הופכים להיות סוג של צרכנות לא מעמיקה, תוכנית ריאליטי מוגזמת של בריתות ובריתות אדם..בני אדם הופכים להיות אובייקט שפג תוקפו, משום שלא בהכרח מסוגלים לראות את פנימיותו בעולם שופע גירויים ותגי מחיר..אם נמאס כל הזמן מכלי אחד ורוצים חדש, גם שיעור הגירושים עולה בהתאם. ואלו שאינם מתגרשים זה לא אומר שמצבם יותר טוב בהכרח.

    יש כמה שלבים בזוגיות, למשל שלב ראשוני שבו כל צד דואג בעיקר לצרכי עצמו, שלב שני שבו כל צד דואג לאחר אך גם מצפה שהאחר ידאג לו בהתאם ושלב אחרון שבו כל צד דואג לאחר ללא כל קשר לפעולותיו של האחר כלפיו. כאן האדם נמצא בעמדה של “מעניק”, כי יש לו שפע פנימי והוא אינו מרגיש חסר מהנתינה. בדרך כלל, הוא ימצא גם בן/בת זוג, שיהיו בדיוק כמוהו או ששניהם יגיעו למצב הזה כתוצאה מהתפתחות רוחנית לאורך השנים. הזוג המתואר בסיפור נמצא במצב ראשוני מאוד כנראה. והוא משלם את המחיר.

    כי לכל דבר יש מחיר, אבל אנשים אינם יכולים לשים לב למחיר, לא יותר מאשר הם שמים לב לעצמם. אחר כך בא התשלום ולא תמיד יש מהיכן לשלם וכל אחד לומד את זה על בשרו.

    יש משהו בפנטזיה הזאת על המדבר, על עולם היולי, ראשוני, נקי מגירויים, חף מכל הסחת דעת, עולם שבו אדם יוכל לחזור אל עצמו, ממש כשם שכל הסגפנים לאורך הדורות הלכו אל המדבר כדי לחזור אל עצמם.

    עדיין יש את האתגר הגדול והוא, מה האדם לוקח כאשר הוא הולך “למדבר”.אם הוא לוקח לשם את עצמו ומסרב לוותר על עצמו, כדאי לו כבר יותר שישאר בבית וימשיך ללכת לאיקיאה. אחרי ככלות הכל, מי אמר שיש משהו רע באיקיאה?

    כל עוד לאדם יש את עצמו, הוא יכול לקנות מה שהוא רוצה, כי הוא באמת רוצה. זה הבדל של שמים וארץ, של ראש וזנב.אבל אם אין לו עצמו, זאת בעיה שלו, לא בעיה של איקיאה.איקיאה היא טובה, איקיאה היא נהדרת, אין כמו איקיאה בעולם!:)

    קנייה נעימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *