* / מִיא שם-אור



1.
 
אֲנִי מִיָא
 
חַרְצִיּוֹת קְטַנּוֹת
מִתְפָּעֲמוֹת בִּי
 
הַגּוּף שֶׁלִּי
זָז עָדִין
וְדַק
 
I met him
in a thick of
the pink garden
 
 
7.
 
הוּא מִסְתַּכֵּל בִּי מִקְּצֵה
הַגָּן וְרוֹאֶה שֶׁאֲנִי מֵתָה
עָלָיו
 
וְכָעֵת זֶה חַרְצִיּוֹת
קְטַנּוֹת מִתְפָּעֲמוֹת
בּוֹ
 
הוּא דּוֹרֵךְ עַל כָּל מַה
שֶּׁעוֹמֵד בַּדֶּרֶךְ
אֵלַי
 
 
50.
 
לָרוּץ לָרוּץ
לָרוּץ בַּגָּן לְחַפֵּשׂ
נְשִׁיקָה

יש גן, זוג אוהבים ואווירת כישוף, כמו בשיר השירים אבל אחרת. השירים לקוחים מתוך “אני מיא [רצפשיר]” הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

14 תגובות “* / מִיא שם-אור

  1. מוטי

    זה נכון,על פי מה שקראתי פה ושם,שמדובר רק בכמה חלקים מרצף של מאה שירים קצרים,העוסקים באותו נושא,אבל אפילו מה שהובא כאן בליריקה מכיל בהכרח את הרוח הכללית של הספר השלם. אין כל סיבה שלא יכיל, כשם שכל תא מכיל את כל הדנא של האדם.

    כיוון שהספר השלם עוסק במערכת יחסים, כל חלק מהספר, מן הסתם בוחן את מערכת היחסים הזאת באופן כזה או אחר או מבטא שוב ושוב אותו הרעיון הבסיסי של תשוקה ככוח מאחד אך גם ככוח שעלול להיות הרסני, ככוח שיש לו תוצאות,שאינן מתחשבות ,בהכרח,ביחיד וברצונו.

    תשוקה היא הנושא של השירים,היא הדנ”א שלהם.

    אֲנִי מִיָא

    חַרְצִיּוֹת קְטַנּוֹת
    מִתְפָּעֲמוֹת בִּי

    הַגּוּף שֶׁלִּי
    זָז עָדִין
    וְדַק

    מהן החרציות הקטנות ומדוע דווקא הן נבחרו כדי לבטא את התשוקה הפנימית הזאת? מדוע לא פרחים אחרים, שיכולים לבטא משהו דומה, נניח,שושנים? כי השושנה מופיעה כבר בשיר השירים, שגם הוא ,בעיקר,מתרחש בשלל מקומות, גנים בוסתנים, גפנים וכדומה,מקומות שבהם יש צמיחה.הרצף הקטן שהובא כאן שלח אותי שוב לקרוא בספר ההוא מהתנ”ך והיה נעים להיזכר:

    “שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ–כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ–רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. ז מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה–בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ.”

    אנשים,אכן,נותנים את כל הון ביתם עבור האהבה, עבור תשוקה, אבל לא תמיד בהכרח בזים להם כולם, כמובן, כמו המלך ההוא, האנגלי, שוויתר על המלוכה. היה שם סיפור גדול וכל אדם יכול לראות בסיפור ההוא את מה שמתאים לו בהתחשב בנסיבות וגם באופי הדמויות(היה במלך הזה משהו אובססיבי, גם באהדתו לנאצים).הוא לא היה ראשון ולא אחרון, שוויתר,לכאורה, על משהו גשמי , למען דבר מה שוודאי נראה לו נשגב הרבה יותר(אישה חזקה,אך גם צנועה לכאורה וכנועה, שהחמיאה לאגו שלו יותר מתואר מלוכה).

    לואיז ואבלאר,נאלצו לוותר על הרבה מאוד דברים בשל אהבתם ומימושה.לתשוקה לא ממומשת יש מחיר כבד,אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שגם לתשוקה ממומשת יש מחיר מסוים, חברתי ואישי בו זמנית.ויש לציין, שלתשוקה יש נטייה לדעוך ומה שנותר לאחר דעיכת התשוקה הוא הסיפור שהאוהבים מספרים לעצמם.לא תמיד הסיפור הזה מנחם ולפעמים הוא לא ממש משכנע. הנה הסיפור שלואיז סיפרה לעצמה,למשל:

    “אתה יודע, אהוב לבי, כשם שיודע העולם כולו, כמה איבדתי בך, איך בידו האומללה של הגורל, במעשה הרב הזה של בגידה מבישה, נגזלה ממני עצם עצמיותי בגזילתך ממני, ואיך הצער שאני יודעת באובדנך אינו לא כלום לעומת מה שאני חשה כשאני חושבת על האופן שבו איבדתיך. אתה הסיבה היחידה לעצבוני, ורק אתה תוכל להעניק לי את החסד שבנחמה. לך בלבד הכוח להעציבני, לשמחני או לנחמני. אלוהים יודע כי מעולם לא בקשתי בך דבר זולת את עצמך, רק אותך רציתי, ולא דבר משלך.
    לא חיפשתי קשר של נישואים, ולא שום נדוניה, לא את תענוגותי לספק ביקשתי ולא את משאלותי, אלא את שלך, כידוע לך היטב.
    שם של רעיה אולי נשמע מקודש או מחייב יותר, אך מתוקה ממנו תהיה לי המילה אישה, או אם תרשה לי, פילגש או פרוצה.
    זכור, בבקשה ממך, מה שעשיתי, וחשוב כמה חב אתה לי. בה בשעה שהתענגתי איתך על הנאות הבשר, תהו רבים, אם אהבה היא שהניעה אותי או תאווה, ואולם, עתה הסוף הוא ההוכחה להתחלה. בסופו של דבר שללתי מעצמי כל הנאה בצייתי לרצונך, לא שמרתי לי מעצמי דבר אלא רק את היכולת להוכיח כי עתה, אף יותר, שלך אני.
    וכך, בשם אלוהים שלו הקדשת את עצמך, אני מפצירה בך להשיב את נוכחותך אלי בדרך שאתה יכול, בכתיבת כמה דברי ניחומים שתשלח לי, כדי שבכך לפחות אוכל למצוא מעט יותר כוח ונכונות לשרת את האלוהים. אני מבקשת ממך ומתחננת, חשוב על מה שאתה חב לי, הטה אוזנך להפצרותי, ואני אחתום מכתב ארוך בדברי סיום קצרים: היה שלום, אהבתי היחידה.”(מקור: מכתבי אהבה מפורסמים, רונלד טמפלין, הד-ארצי, אור יהודה, 1999)

    אז מיא, גיבורת השירים, מתארת את התשוקה הזאת,בצורת חרציות שפועמות בה,ממש כמו הלמות הלב בכל מקום בגוף, תשוקה שיש בה עוצמה אדירה ויש לה מחיר:מהי התשוקה הזאת?

    התשוקה היא אנרגיה, שמניעה את האדם, כוח, שמביא אדם לידי עשייה בשירותו של הטבע, בשירותה של האבולוציה, הרצון של הגנים לבטא את עצמם, לראות את עצמם ממומשים בעולם, משוכפלים בעולם.חיים לנצח.כיוון שכך,התשוקה נעה בכוח אדיר,שאינו מאפשר, בהכרח, מחשבה או שיקול דעת, כוח שמבטל את היחיד כמו את הרבים, מעוור את האדם ומניע אותו בכיוון אחד בלבד, לכיוון המימוש והמיזוג וההתאחדות עם האדם השני.(זאת הכללה כמובן, יש יוצאי דופן.האדם יכול לבחון וגם בוחן את “הרצון” של הגנים שלו בשלל התנהגויות שונות והאנושות מכירה תופעה כמו זאת של בודהא למשל והנירוואנה.)

    ברגע שהתשוקה מתעוררת במיא, הדמות בשיר, היא חשה את התשוקה כמו חרציות המתפעמות בתוכה. החרציות הן פרחים צהובים או לבנים(משדרים משיכה,אבל גם טוהר), יפים מאוד, פשוטים מאוד, יחסית לכלנית או לחמנית או לשושנה, אבל הן מכסות שדות שלמים מקצה לקצה ויפה לראות זאת בתמונות(חפשו בגוגול). זאת כוחה של התשוקה, היא משתלטת,היא טוטלית, כי כוחה הוא באחדותה.בזרימתה הבלתי מתפשרת,בתנועתה העדינה,אך גם העוצמתית.

    מרגע שהתשוקה אוחזת בדמות הנשית, הדמות הנשית משדרת ,אפילו בבלי דעת, את התשוקה לדמות הגברית. הנשי,מאותת לזכרי,בכל צורה אופן, שהוא כאן.

    קחו שתי נשים, אחת מהן יותר דומיננטית ושימו אותן בחדר אחד במעונות סטודנטים.מה תגלו?מה שכבר גילו בעבר חוקרים והוא:הדמות הנשית הדומיננטית יותר גורמת לדמות הנשית הפחות דומיננטית לבייץ בדיוק באותה תקופה ובאותו זמן, אפילו אם מלכתחילה הזמנים שלהן לא היו מסונכרנים.
    קחו גבר והכניסו אותו למשוואה ויש לו מספיק כלים כדי לדעת מתי האישה מבייצת ואני ממש לא מדבר על כלים מודעים. האישה, הדמות הנשית, משדרת זאת בכוח מאוד חזק בכל צורה ואופן של הוויתה, גם בדרך שבה היא מתלבשת או מתאפרת בימים מסוימים. ואז התשוקה עוברת אל הגבר בעוצמה ובכוח וגם הוא חש את התשוקה המסונכרנת הזאת באותה עת, דעתו כבר מוסחת, הוא נלכד, אפילו אם הוא עדיין איננו יודע. עכשיו הוא יתחיל לחשוב כל מיני מחשבות ולחוש כל מיני רגשות שהוא לא תכנן לחוש או לחשוב ולא תמיד הוא יבין מה נפל עליו. כאשר האישה נמצאת בקרבתו של הגבר לאורך זמן, אפילו אם מימוש האהבה הוא אסור בתכלית משום מחירו הגבוה, הגבר עלול ליפול ולהפיל יחד איתו גם את האישה. לא תמיד זה כך כמובן, לעיתים האישה יותר דומיננטית, לוקחת בעלות על התשוקה ומימושה,(או היעדר מימושה) אבל בדרך כלל, הטבע השאיר את העשיה לגבר לאורך הדורות:

    “הוּא מִסְתַּכֵּל בִּי מִקְּצֵה
    הַגָּן וְרוֹאֶה שֶׁאֲנִי מֵתָה
    עָלָיו

    וְכָעֵת זֶה חַרְצִיּוֹת
    קְטַנּוֹת מִתְפָּעֲמוֹת
    בּוֹ”

    מה קורה לאחר מכן?

    “הוּא דּוֹרֵךְ עַל כָּל מַה
    שֶּׁעוֹמֵד בַּדֶּרֶךְ
    אֵלַי

    50.

    לָרוּץ לָרוּץ
    לָרוּץ בַּגָּן לְחַפֵּשׂ
    נְשִׁיקָה”

    אפרופו שיר השירים,יש מחיר שצריך לשלם.עם ישראל ,לפי שיר השירים,צריך לשלם מחיר עבור אהבת האלוהים אותו(ועל זה מדבר שיר השירים,לפי כיוונים פרשניים) ולכל מימוש של אהבה יש מחיר מסוים שאותו צריך לשלם שלעיתים הוא טרגי.לעיתים זאת התפשרות ולעיתים שינוי תוכניות,אובדן דרך או סתם כאב הלב ושיברון הלב בסופה של האהבה,בסופה הבלתי נמנע של תנועת התשוקה,של דעיכתה עד לפעם הבאה.

    בני אדם לא תמיד מבינים את הכוחות הללו המניעים אותם,כי הם לא מצליחים להתבונן בהם,הם כמו בובה על חוט.

    זה מה שקרה, ככל הנראה, לדוד המלך, שאכן, פשוטו כמשמעו, דרך על כל מה שעמד בדרך אל אהובתו, גם על גופתו של אוריה החיתי האומלל. איך המלך דוד, הפך להיות רופס ועלוב כזה?מדובר,הרי באדם עוצמתי ובעל כוח רצון חזק מאוד! נראה לכם שזה קרה רק ממבט אחד על הגג על גופתה העירומה של בת שבע התמימה? הסיפור המקראי לא מספר יתר על המידה מה היה לפני כן. בינינו, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדוד נפגש עם בת שבע, התשוקה הזאת התעוררה עוד לפני כן, במפגשים חטופים אחרים, שבהם יצא לדוד לראות את בת שבע בנסיבות אחרות ,באותה עיר. בכל אופן, הם היו שכנים די קרובים, אם דוד יכול היה לעלות על הגג ולראות אותה מתרחצת עירומה(מי שומו שמיים,תתרחץ עירומה על הגג, אלא אם כן היא איבדה שליטה על עצמה בתשוקתה הבלתי מרוסנת?:)

    זה יכול להיות הנרטיב אם מישהו יכתוב על כך סיפור.בת שבע כמובן לא הייתה פסיבית במקרה הזה, היא בהחלט שיתפה פעולה,בדעת או בבלי דעת או בשילוב של שתיהן.:) אין מה לומר,כמו ביל קלינטון ,מוניקה לווינסקי והילרי,כמו מרילין מונרו וג’ון קנדי,כמו רבים אחרים.לא השכל זה מה שמעורב כאן, אחרת, מישהו וודאי היה חושב על התוצאות ואלו כמובן מגיעות בסופו של דבר ויש לשלם את מחירן עם תום.

    מה קרה למשל לדוד המלך?הוא שילם באבשלום ושילם בזיקנה שאפילו השונמית לא הצליחה,וודאי, ממש להקל את סבלותיה, זקנה של חרטה והכאה על חטא, זקנה של אדם שאיבד את שיקול דעתו ואיבד את היקר לו מכל.
    ובשביל מה?בשביל נשיקה כמובן, אותה נשיקה שמתוארת בסדרת הפסלים של ברנקוזי ובפסלו של רודן, אותו אמן,שגם פיסל את פסל האדם החושב.(בהחלט יש לו על מה לחשוב,כשהוא לא עסוק בכל הדברים האחרים:).

    אז אין להקל ראש בנשיקה,כמובן, גם שיר השירים מתחיל באותו אקט של נשיקה, כך שאפשר לסיים את התגובה בציטוט נוסף שלו.זה הביטוי לאקט של האיחוד,ההתמזגות הקוסמית.(אם כי לעיתים,כאשר זה נעשה ללא רשות, זה גם נושא לדיונים משפטיים, וגם כאלו היו במחוזותינו בעבר הרחוק והקרוב יותר..:)ההתמזגות הזאת של דוד ובת שבע למשל, הובילה ללידתו של שלמה המלך ושלמה המלך הוא זה שכתב, על פי המסופר, את שיר השירים ואת משלי…

    במקרה שלו מסתבר אבות אולי אכלו בוסר, אבל שן הבן לא קהתה. בכלל לא,מסתבר.לתשוקה יש תוצאות רבות באופן מיידי ולא מיידי. היא לא טובה או רעה,היא כוח פועל במציאות מרובדת.ומי ממש יכול לדעת אם משהו או “טוב” או “רע”?מי יכול לומר,שתוצאה של תשוקה כלשהי היא בהכרח טרגית בהקשרים יותר נרחבים ועל זמניים?

    “שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. ב יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.ג לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. ד מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ–נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.”

    זהו,עד כאן…

    1. מוטי

      דרך אגב,השימוש באנגלית,בשיר הזה,נראה לכאורה מנותק מהקשר,אבל הוא לא לחלוטין כזה.משוררים משלבים שפות אחרות בשיריהם וזה משמש אותם למגוון שלם של מטרות.

      בשיר הנוכחי,לדעתי, יש בשורות האנגלית “הסחת דעת” קצרה(אך גם משמעותית)מהקונוטציות העבריות לגן אבל גם איזשהו רצון ליצור מציאות שאינה שייכת למקום אחד מסוים, משום שהרגשות המתוארים הם אוניברסליים.השפה האנגלית היא שפה אוניברסלית, ממש כמו השפה שאזרחי העולם דיברו בזמן מגדל בבל!התשוקה,האהבה והרגשות הן השפה שבה כל בני האדם מדברים.זאת השפה המאחדת.

      I met him
      in a thick of
      the pink garden

      פירושה של המילה thick הוא אמצע והדמות בשיר טוענת שהאהוב והאהובה נפגשות באמצע הגן.כיצד הם נפגשו באמצע הגן ומהו למעשה הגן הזה? למה דווקא באמצע(אמצע הדרך, התמזגות התשוקה הנעה ונפגשת באמצע הדרך).

      הגן הוא למעשה גן עדן,זאת זירה שנמצאת מעל הזמן ובהקשר של השיר יש רצון לתת לתשוקה איזשהו כוח מניע טרנסצנדטי וגם לקשר ככל הנראה לזמנים ומשוררים אחרים(גן העדן האבוד למשל). יחד עם זאת, בהקשר הזה, למילה pink ,יש כאן בהחלט הקשרים יותר ארציים, חומריים, אירוטיים ואני אאפשר לכם לפרש. אמצע,זה עץ הדעת טוב ורע שניטע בתוך הגן ,באמצעיתו של העולם, ממש כשם שאיברי המין, המשמשים לרבייה, נמצאים באמצעיתו של הגוף, בעוד המוח, שנחשב חשוב יותר לכאורה, נמצא למעלה, רחוק מהם יחסית.ה סידור הזה מוביל פעמים רבות לתחושת הדואליות והרתיעה, אך גם למעשה לתפיסה של המין ככוח המניע לא רק להרס אלא גם להתחדשות, ליצירה, לבריאה חדשה, לשינוי רוחני עמוק ,להארה,כאשר נוצר הקשר הזה בין הנקודות והאנרגיה נעה ללא הפרעה(הפרעה פירושה סבל ופירושה נוירוטיות)

      .כאן למעשה,יש ביטוי גם לרעיונות טנטריים.האישה ניתנה לאדם כעזר כנגדו וגם הפרשנות המקובלת כאן לעיתים מסבירה, שהכל תלוי באדם עצמו, כנראה, בשיקול הדעת שלו,בתשומת הלב שלו או בהיעדרן. המין והרבייה הם למעשה מתנה לאדם, שהאדם לא תמיד יודע מה לעשות איתה. זה הבילבול של עץ הדעת וזה העונש של הניתוק מעץ החיים, מהמודעות העליונה,ההיפרדות שהאדם מבקש לקבל עליה פיצוי באמצעות התמזגויות אחרות,באמצעות המין.אפילו שהמין הזה לובש לעיתים בארציות היבטים מנוונים ומושחתים.

      לכן כאשר אין תשומת לב,האדם אינו יכול להתחבר והנחש הוא זה שמושל בו(אם תיטיב,שאת, ואם לא תיטיב,לפתח חטאת רובץ).הנחש יכול ללבוש את דמותה של התשוקה,אבל הוא אינו התשוקה האמיתית.כך וגם כך,ההצגה הזאת נמשכת כבר מקדמת דנה ועוד תימשך עוד ועוד, ככל הנראה, כל עוד יתקיימו מינים על פני כדור הארץ ובייחוד מין האדם, שהוא אולי הייחודי ביותר מכל המינים מבחינת הרבדים השונים שפועלים בו ומפעילים אותו.מבחינת הפוטנציאל האדיר שבו,מבחינת סבלו אך גם יכולתו לאושר ולסיפוק,יכולתו לעבור שוב מעבר ללהט החרב המתהפכת.

        1. מוטי

          היי מיא,

          שם משפחה לא יעזור יתר על המידה.

          בפייסבוק אני לא קיים,אין לי שם,אין לי פרצוף(אז זה אומר שאני לא קיים?:)ואילו כאן,אני קיים ולפחות יש לי שם,ולפי הפידבק החיובי שלך,(תודה לך עליו:),גם מוטי לבדו בלי שם משפחה הוא שם טוב לכל דבר ועניין ודי לי בו:)

          בכל מקרה,אני רק מוטי כאן,בגלל שאין לי כל סיבה לבנות לעצמי שם או פרצוף,לכן מה שאני עושה זה רק להגיב בתגובות על השירים עצמם.אני חייב תודה למשוררים על שהם מאפשרים לנוירונים שלי להתבטא.זה דבר גדול!:)

          בכל מקרה,תודה על הפידבק ותודה על השיר(או רצף השירים:).

  2. נופר

    i met him in a thick / of the pink garden
    מעלה על דעתי מפגש קסם של זרע וביצית..
    אבל אולי זה בגלל שאני בהריון 😉

    1. מיא שם-אור

      איזה יופי נופר !
      לא חשבתי על זה בכלל
      זה כל כך יפה לראות מה אנשים חושבים ומרגישים כשהם קוראים את השירים שלי

      מזל טוב !

      מיא

  3. דוד אדלר

    ניתן להבין שניתנות פה “טעימות” בודדות מתוך מחרוזת ארוכה מאוד (או “רצפשיר”) כפי שהיא נקראת כאן. נראה מבטיח.
    אהבתי במיוחד:

    אֲנִי מִיָא

    חַרְצִיּוֹת קְטַנּוֹת
    מִתְפָּעֲמוֹת בִּי

    הַגּוּף שֶׁלִּי
    זָז עָדִין
    וְדַק.

    נ.ב.: פרט שולי למהדרין: למדתי שמדובר במִיא ולא במָיא כפי שחשבתי. עוד שם נדיר. מעניין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *