גם עצים / נויה גופמן

מָחָר אֲנִי אֵלֵךְ לְתַקֵּן אֶת הָאוֹפַנַּיִם
מָחָר אֲנִי אֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה בִּכְאִלּוּ, שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁאָשִׂים אֶת הָרֹאשׁ
מָחָר אֲנִי אֶחְזֹר לָגוּר בַּבַּיִת הַיָּשָׁן שֶׁלָּנוּ
וְאֶבְדֹּק אֵיפֹה הִשְׁאַרְתִּי אֶת כָּל הַצַּעֲצוּעִים שֶׁלִּי.
מָחָר הַתְּמוּנָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּסָּלוֹן תִּרְעַד כִּי הִיא נִשְׁאֲרָה שָׁם
שַׁגַּעַת, טָרֶפֶת, קָקוֹפוֹנְיָה, אֵין עַל מִי לִסְמֹךְ
מָחָר הַתּוּתִים עַל הַגַּג יִהְיוּ לְמַאֲכָל
מָחָר דַּפֵּי הַנְּיָר יֵלְכוּ לְמִחְזוּר ( אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר אוֹתָם יוֹתֵר בַּמְּגֵרָה, שֶׁלֹּא יִצְטַבְּרוּ ).
לָדַעַת אֵיךְ מְשַׂחֲקִים עִם יְלָדִים בֶּחָצֵר וְלִצְחֹק מָתַי שֶׁצָּרִיךְ
מָחָר אֶשְׁמַע אֶת 'יְלָלָה' שֶׁל אֶלֶן גִּינְסְבֶּרְג רַק כְּדֵי לְהִזָּכֵר
מָחָר הֵם יָבוֹאוּ לִקְשֹׁר אֶת הַיָּדַיִם וּלְהַגִּיד אַל תָּזוּזִי עַכְשָׁו
מָחָר הַנְּשָׁמָה שֶׁל סַבָּא תַּעֲלֶה מֵהַנֵּר שֶׁתַּדְלִיק סָבְתָא
שֶׁלּאֹ תִּשְׁכַּח לְכַבּוֹת לִפְנֵי שֶׁתֵּלֵךְ לִישֹׁן.
גַּם עֵצִים מְבַקְּשִׁים מִטָּה וּמַצָּעִים וּסְדִינִים
וְכָל זֶה כְּדֵי לֹא לִישׁןֹ פֹּה
מָחָר הַבַּרְבִּיּוֹת יָבוֹאוּ אֵלַי שׁוּב וְאַגִּיד לָהֶן הַפַּעַם כֵּן,
תְּנוּ לִי לְהַלְבִּישׁ אֶתְכֶן וּלְשַׂחֵק וּלְיַשֵּׁר אֶת הַשֵּׂעָר עַד הַסּוֹף
מָחָר יַלְדוּתִי תַּחֲזֹר וַאֲנִי אֲתַקֵּן.
מָחָר תִּהְיֶה לְאַבָּא יוֹמוּלֶדֶת וְאֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה בַּלֶּחִי,
מָחָר הֵם יִשְׁאֲלוּ אֵיפֹה הָיִית
שָׁנִים שֶׁחִפַּשְׂנוּ שֶׁדָּאַגְנוּ וְרָצִינוּ לְהַגִּיד שֶׁהַיָּרֵחַ
מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ

כמיהה לעבר, רצון תמים וילדי לחזור אל טעויות העבר ולתקנן מחר.

3 תגובות “גם עצים / נויה גופמן

  1. מוטי

    על זה כבר אמר פעם יהודי אחד, די מטורף יש לומר, אבל מוכשר בטירוף(כמות היהודים שהם מתקני עולם במהותם,היא פשוט מדהימה:) "לעולם אין השעה מאוחרת,על מנת לחוות ילדות מאושרת".

    עכשיו, מהי ילדות מאושרת? מלשון, אישור, שמישהו אחראי ומאורגן עבר על מרכיביה השונים וראה מה ניתן לעשות עימם ,עכשיו ,בזה הרגע, כאדם בוגר השומר על חיוניותו הילדית..לחזור בזמן לאחור לא ניתן, אבל לשחק עם הזכרונות שנותרו מהעבר, את זאת בהחלט ניתן לעשות וזה מה שהדמות בשיר רוצה לעשות. האירוניה מתקיימת בשל הדחייה "למחר". מחר היא תערוך את השינוי בכל הדברים ולא היום. עד מחר עלולים להצטבר דברים חדשים, שגם עליהם יהיה צורך לתת את הדעת. זאת התחושה של הדמות בשיר כי :

    שַׁגַּעַת, טָרֶפֶת, קָקוֹפוֹנְיָה, אֵין עַל מִי לִסְמֹךְ (על זה נאמר "אם אין "אני" לי,מי לי ואם לא עכשיו אז אימתי?:)

    והיא בהחלט מתקשרת גם למשפט אחר בשיר המסביר את הבלאגן הזה בזכרונות ואת חוסר היכולת לקחת ממנו מרחק ראוי:

    מָחָר אֶשְׁמַע אֶת ‘יְלָלָה’ שֶׁל אֶלֶן גִּינְסְבֶּרְג רַק כְּדֵי לְהִזָּכֵר
    מָחָר הֵם יָבוֹאוּ לִקְשֹׁר אֶת הַיָּדַיִם וּלְהַגִּיד אַל תָּזוּזִי עַכְשָׁו

    יללה של אלן גינזברג הוא שיר שעוסק "בטירוף" שיש בחיים ובמערבולת הבלתי אפשרית של אירועים וחוויות שכל אדם חווה,שלא תמיד יש לו יכולת להסביר אותם אפילו "לעצמו",כל שכן לאחרים(שגם לא תמיד מעוניינים בכלל לשמוע!).ביללה,אלן גינזברג לקח על עצמו את התפקיד הזה,"לצעוק" את הצעקה של כל הדור,להשמיע את כל הקולות המהוסים,המודחקים,המושתקים,"המוטרפים,אלו שהשתיקו אותם,בין היתר, באמצעות מכות חשמל בבתי חולים "לחולי נפש", לתת להם פנים וצורה ותוכן .לשחרר להם את ידיהם הקשורות, לאפשר להם לחוות שוב משמעות ומובן ועשיה מתחדשת (שקפאה ונעצרה בשל חוויות כואבות ומצערות מהעבר,בשל טראומות גלויות ונסתרות). במידה רבה, זה גם מה שהדמות בשיר הזה מנסה לעשות ודבר ראשון באמצעות "תיקון עצמה".

    אלא מה, "תיקון עצמי" עלול להיות דבר מתעתע מאוד, כי יש למעשה שני דברים שאדם צריך לתת עליהם את הדעת, דבר ראשון "האם באמת יש משהו שצריך לתקן?" וכמו כן "מיהו בכלל "העצמי" הזה" שרוצים לתקן אותו?
    (אנו יכולים לראות לא מעט פעמים, שלא מעט אנשים מוותרים על "התיקון העצמי" הזה מראש והולכים מייד "לתקן" את "העולם" ,את כל האחרים, דבר ,שללא כל ספק, לא ממש יעלה בידם לעשותו:)

    האם העצמי, אם כן, הוא עצם ככל העצמים, דבר מה שניתן להצביע עליו באופן חד משמעי ולתאר אותו בצורה ישירה, או שמא מדובר "בדבר" מה מאוד חמקמק, שאין כל דרך לדבר עימו ישירות, אלא באמצעות אוסף בלתי מובן ובלתי מאורגן של זכרונות מתעתעים וכואבים לעיתים?וגם אז, האם כל הזכרונות הללו לא גורמים לבלבול כל כך גדול, שאין כל אפשרות אמיתית לעשות איתם משהו באמת? מה בכלל המשמעות של כל הזכרונות הללו?(חלקם קשים ולא נעימים), מהם בכלל אומרים? האם הזכרונות הם "העצמי" הזה המדובר, או שלא אמור להיות בכלל קשר בין העצמי הקיים בהווה לבין הזכרונות שאינם אלא תיאור של זמן העבר, זמן מת, זמן שאינו קיים יותר בשום מקום ומרחב וגם לא יוכל להיות קיים?(אלא אם כן,זה כמובן בדמיון). איזה "עצמי" בכלל יכול לקחת את המרחק המתאים מהבלאגן הזה מבלי להישאב אליו עוד באותו רגע ולהיהרס? מי יכול להתקרב לסופת טורנדו מבלי לשים את נפשו בכפו? כיצד זה יכול להיעשות?

    יש, ככל הנראה, סיבה טובה, מדוע אנשים לא מעוניינים לפתוח לחלוטין את תיבת פנדורה הזאת. אבל, יש צורך לעשות זאת, התפתחות רוחנית אמיתית אינה אפשרית מבלי לראות את הדברים הללו ולהתעמק בהם, משום שכל רשתות הנוירונים הללו מתנות כל עשייה שלנו בהווה ויש להבין זאת דבר ראשון. שום מדיטציה לא תוכן לעזור כאן, אלא אם כן רואים זאת תחילה, בייחוד בתרבות המערבית .ויש כל מיני דרכים שבהם אפשר לטפל "בבלאגן" הזה שנוצר, למעשה "לנטרל" אותו בצורה חכמה מבלי להישאב אליו.מבלי להזדהות עמו.

    כי מתוך הבלאגן, מתוך הכאוס, מתוך התוהו ובוהו, צומחת גם האמנות, צומח הסדר והארגון המיוחד, החד פעמי בכל פעם, שניתן לכנות בשם הגות או יצירה או שיר, צומח האמן, צומח המשורר.צומחת בריאה חדשה.

    מָחָר הֵם יִשְׁאֲלוּ אֵיפֹה הָיִית
    שָׁנִים שֶׁחִפַּשְׂנוּ שֶׁדָּאַגְנוּ וְרָצִינוּ לְהַגִּיד שֶׁהַיָּרֵחַ
    מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ

    השאלה הזאת,"איפה היית" היא שאלה מאוד אירונית כי איפה האדם באמת נמצא במערבולת החיים הזאת?באיזה מקום ניתן לשמוע אותו באמת, לשים לב לקולו הייחודי, החד פעמי? היכן ניתן לראות אותו? היכן נמצאת הכתובת שלו?הבית שלו?

    אכן, הירח מחפש אותה, הירח, העצם הקמאי, ההיולי ,בשר מבשרו של כדור הארץ הקדמוני, של אמא אדמה, השולט בגאות הימים, השולט בלילות, מחפש אותה.והוא גם מוצא. הירח הוא חברם של הילדים, הוא מהות הדמיון, הוא מלכו הבלתי מעורער של הליל. של היצירה. גם אם הילדה הלכה לאיבוד, הוא ימצא אותה, הוא יהפוך להיות המצפן של ספינתה השטה במרחבי הדמיון מעבר לכל זמן ומרחב, בנצח המקודש של כל הדברים.

    בשירו של אלו גינזבורג הוא מדבר על המולך,שאליו הקריבו את הילדים,הקריבו את הדמיון,הקריבו את התמימות, ובשיר אחר הוא מדבר על הקדושה של כל הדברים, על האופן החד פעמי של התקיימותם בעולם הזה, שרק האמנות יכולה להצביע אליו, שרק האמנות יכולה באמת להבינו ולהעביר את היופי המיוחד הזה,לאחרים ובכך גם להוציא אותם מאותו חור שחור של דעיכה שאליו כל הדברים נמשכים ,הדעיכה אל תוך ניוון,שגיבורו של הנסיך הקטן,מצליח להמנע ממנו.

    מה שהופך אותנו להיות מה שאנחנו אינו יכול ללכת לשום מקום, הוא קיים איתנו כל עוד אנו קיימים, אבל מה שנעשה עם מה שאנו זוכרים, זה כבר תלוי בנו.יש בהחלט על מי לסמוך וזה לא, בהכרח, בשמים 🙂

    1. מוטי

      בואו ונעמיק עוד קצת, בכל אופן , התעלמתי מהכותרת של השיר וזה לא היה בהפגנתיות, פשוט מאוד שכחתי:)

      "גם העצים" ,הכותרת של השיר מתייחסת לשתי שורות בחלקו האמצעי של השיר:

      גַּם עֵצִים מְבַקְּשִׁים מִטָּה וּמַצָּעִים וּסְדִינִים
      וְכָל זֶה כְּדֵי לֹא לִישׁןֹ פֹּה

      דבר ראשון, זה משפט מאוד מוזר, שנראה כאילו אינו שייך אפילו לרצף המשפטים האחרים המופיעים בשיר. נראה אילו הוא מופיע שם משום מקום ויש לשאול למה? מה בעצם הוא אומר? מדוע הוא הושתל שם כמעט באמצע השיר ומה יכולה להיות הסיבה לכך?

      אפשרות אחת:

      מהו עץ? עץ הוא צמח שיש לו שורשים ויש לו גזע ויש לו פוארות ועל פוארותיו צומחים פרחים ופירות (לפחות בחלק מסוגי העצים). עץ יכול לעמוד בשלכת ויכול לפרוח כל השנה, אבל עץ הוא דבר עמיד מאוד ובעל אורך חיים וסיבולת מאוד יוצאי דופן. עץ יכול לחיות מאות שנים ויודע לחיות מצויין גם בתנאים גרועים מאוד. העץ הוא סמל לדבר מה שמסתגל, יודע גם להתכופף כשצריך.

      למרות זאת, הדמות בשיר הוא דמות ילדית, דמות ילדית שמבוגר איפשר לה לדבר באמצעות השיר ולומר את דברה. זהו מבוגר המדבר בקולו של ילד על הילדות "שתחזור". בעוד הילדה היא השורשים של האדם המבוגר, הצד המבוגר באדם הוא כבר הפוארות והוא גם הפרי, אבל הוא זקוק תמיד לשורשיו ותלוי בהם. נשמע קצת אבסורדי, שאדם "מבוגר" יהיה תלוי "בילד", אבל הילד הוא נשמתו של האדם המבוגר. אם הילד מת, העץ מת.או לפחות מתחיל לגסוס.

      מדוע העצים אינם רוצים לישון "פה"?

      מזה זה "פה",מה מאפיין את "פה", מה קורה שם? חלק מזה נרמז בשיר, הדמות הילדית מדברת על "שגעת", "טרפת", שנשמעות מילים מאוד ילדותיות, אבל גם על קקופוניה, שהיא צרימה צלילית נעדרת הרמוניה, כמו צריבה וכוויה באוזן לעיתים. העץ, כמו הירח, הוא חבר של הילד, משום שהוא נתפס כמשהו חסון מאוד, יציב מאוד, יפה מאוד (כשהוא פורח), אבל מסתבר שגם בעץ קשה להיתלות(ומכאן גם הביטוי, "להיתלות באילנות הגבוהים) ויש דברים אחרים שאמורים להתרחש כדי שהילד המדבר בשיר יתחזק ויאמין בעצמו. לשם כך, דרושה לו עזרה של מבוגר כלשהו, שיעזור לו לחזק את כוח החיים הטבעי בו, ומשם והלאה, הכוח הזה כבר ידאג לכל שאר הדברים באופן טבעי.

      נראה שהשיר נכתב מנקודת המבט הזאת, של ילד שקיבל אישור וחיזוק "מהמבוגר" להאמין בעצמו וביכולתו לשנות גם את מה שנראה כבלתי אפשרי לשנות. כאשר האדם מתחיל להאמין וזוכה לעידוד ולתמיכה, גם הבלתי אפשרי הופך להיות אפשרי.

      נראה שהמבוגר מאפשר לילד באמצעות השיר להפוך להיות כל מה שאולי נמנע ממנו להיות ולעשות ובכך בעצם הוא יוצר שוב אינטרגציה בין הצדדים הללו בנפש ומאפשר לכוחות של הילד לעלות שוב מהשורשים ודרך הגזע ולהחיות את העץ כולו. אין עץ ללא שורשים, אבל גם השורשים אמורים לראות את העץ, את התמונה הגדולה, הכוללת.

      מָחָר הַבַּרְבִּיּוֹת יָבוֹאוּ אֵלַי שׁוּב וְאַגִּיד לָהֶן הַפַּעַם כֵּן,
      תְּנוּ לִי לְהַלְבִּישׁ אֶתְכֶן וּלְשַׂחֵק וּלְיַשֵּׁר אֶת הַשֵּׂעָר עַד הַסּוֹף
      מָחָר יַלְדוּתִי תַּחֲזֹר וַאֲנִי אֲתַקֵּן.

      במקרה הזה, החוויות של האדם,הסביבה שבה הוא גדל, (חברים בגן ובבית הספר) החיים שלו (כאבים, אכזבות, טראומות) והמוות של האחרים,(מות הסבא, גם סוג של טראומה מסוג מיוחד) הגנים שאותם הוא קיבל והחינוך שאותו ינק מבית אביו ואימו (השפעה של אב ואם ברמת היקשרות, תחושה של החמצה ואכזבה או מימוש "והתעשרות") כל אלה הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהאדם, חלק שבלעדיו העץ לא היה הופך להיות מה שהוא יכול להיות, עץ נושא פרי, עץ פורח, עץ תמיר, יציב ואיתן.

      אבל יכול להיות שהעצים גם מסמלים את הבילבול שחשה הדמות בשיר לנוכח אוסף החוויות והזכרונות, במובן של "מרוב עצים,לא רואים את היער" והכוונה היא לחוסר היכולת להתמקד וכתוצאה מכך גם לראות את הדרך, את התמונה הגדולה. לא סותר את האפשרות הראשונה וגם משלים אותה במידת מה. העצים גם דומים לנוירונים והם גם יכולים לייצג את הזכרונות החמקמקים הללו, שהדמות בשיר מנסה להכילם ולארגנם באופן מסוים, לראות אל מעבר להם.

  2. רחל בכר

    מה השתבש שם בילדות שהדברים נשארו תלויים באוויר?
    "מָחָר הֵם יָבוֹאוּ לִקְשֹׁר אֶת הַיָּדַיִם וּלְהַגִּיד אַל תָּזוּזִי עַכְשָׁו " טיפול בטראומת ילדות של הדוברת מחייב התמודדות עם דברים הקשים לה ואולי במצב רגיל אינם יוצרים קונפליקט.
    כדי להביא להקלה עליה להגיע פיזית "לזירה" . האופניים במקרה זה הם הקביים אשר יעזרו לה ללכת, אמנם הם טרם תוקנו לכן כצעד ראשון לא יהיה מנוס מפעולה אמיתית, כדי לאפשר פגישה עם עולמה הפנימי העשיר ולהביא להקלה. אפשר שעדיין אין לדוברת את הידע והכלים כיצד להתמודד. ולכן הדחיינות .
    קיימת אופטימיות זהירה כי יש מי שהרגיש בחסרונה ויקבל אותה בזרועות פתוחות.
    השיר מסתיים בירח המפיץ אור בחושך. ואור הוא מרפא למכאובי הנפש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *