כמו סלע / טלי וייס

לִפְעָמִים הַמַּחְשָׁבוֹת רָבוֹת בֵּינֵיהֶן
וַאֲנִי נוֹפֶלֶת אֶל הַשִּׁיר כְּמוֹ סֶלַע מִן הָהָר
וְאֵין בּוֹ נֶחָמָה אוֹ שְׁאָגָה
אוֹ מִן הַמַּרְאוֹת הַפְּנִימִיִּים הַחֲבוּיִים
וְאוֹבֵד הַטַּעַם לְלָכְדָּם בְּמִלִּים.
וְאָז אֲנִי פּוֹתַחַת בְּשׁוּרָה דַּלָּה
וּמְסַיֶּמֶת בְּלַחַשׁ חֲרִישִׁי:
בַּסּוֹף מִישֶׁהוּ יָבִין אוֹתָךְ
וִיסַמֵּן מִלָּה כְּמוֹ סֶלַע
וְיַרְגִּישׁ אוֹתָהּ
וְתִהְיִי
כְּמוֹ הַר.

ניקוד: יאיר בן־חור

“בסוף מישהו יבין אותך” – שורת המפתח של השיר. שורה שהיא כמו סלע בהר שהמשוררת יצרה.

30 תגובות “כמו סלע / טלי וייס

  1. רחל בכר

    טלי יקרה,
    כמה טוב שהתגובה של ליאת הציבה מראה לכוונותיך בשיר, האם לא לכך בדיוק כוונת?
    לא כולם יכולים להבין אותך או לסמן מילה כמו סלע וזה בסדר. די במישהו כדי שתרגישי כמו הר.

  2. משה מיה

    נפלא
    טלי, באמת רוצה להיות כמו הר, כמו סלע, שביום אחד ניצב גאה על עומדו ובאחר מתגלגל לו ברעש גדול מן ההר.
    לא כמו האדמה הרכה, הנימוחה, המצמיחה וחוזרת ומצמיחה ?
    [סתם, משחק עם המטפורות שלך]

  3. תמרה אור סלילת

    שיר ארס פואטי לתפארת… התחושה מוכרת לי: היאוש הזוחל הזה, המחשבה שמכרסמת – בעצם למי אני כותבת? מי כבר קורא את שירי? מדוע אני משקיעה כל כך הרבה מאמץ, וזמן, וכסף…? כדי שבסוף בסוף, אולי מישהו יסמן מילה, כמו סלע, ואז, או אז אהיה הר. נפלא.

  4. ערן

    בדיוק כך: המתח בין השקט לרעש, בין רכות לקושי הסלע, בין התפרקות ליצירה, בין הדוברת לנמען – שם נוצר החלל שמאפשר שיר.
    תודה טלי.

    1. מוטי

      אפרופו תגובתה ודעתה המלומדת של ליאת ב על השיר,ברצוני לומר,שאני סומך על העורכות כאן בעיניים כמעט עצומות.(בכל אופן אני לא עיוור.:) כל שיר הוא הזדמנות נפלאה והוא לא חייב להיות “מושלם” או אפילו “טוב”.גם כמעט טוב זה מצויין ומספיק זה טוב מאוד!

      אם מבינים זאת, הכל בסדר.(ואני בכלל לא טוען דבר בנוגע לשיר הזה ספציפית או כל שיר אחר בכלל שפורסם או עוד יפורסם כאן והגבתי או אגיב עליו,סתם שוטח את משנתי:)אני לא איש ספרות ולא מבקר,לא מבין גדול(מבין בהחלט “משהו”), למזלי הטוב..אבל אם אין לי “אפשרות” לבקר בכל מיני ארצות חיצוניות, או אולי אינני מעוניין בכלל בכך, אני שש על האפשרות לבקר “בפנימיות”.התועלת והמשקעים מכך גדולות יותר מאשר לראות את מגדל אייפל בפאריז או שער טיטוס ברומא(דווקא ראיתי אותו פעם,בביקור חטוף,איזו התרגשות!:)ובכלל,מגדלים גבוהים מאוד ובנייני פאר אדירים לא עושים לי את זה וגם לא שטיחים פרסיים מעופפים ושחרזדות מסתוריות ואקזוטיות.אוהל אברהם ואוהל מועד טובים יותר.אני מוותר גם על הסיגרים ועל חברים ביליונרים.אלו גורמים רק לשרות שרורות 🙂

      טוב,אני מחזיר עכשיו שוב את הפיקוח על הכתיבה שלי לאונה הקדם מצחית,לפני שיהיו באמת בעיות וצרות צרורות..:)

  5. ליאת ב.

    השיר הוא כמובן שיר ארס-פואטי. מעבר לעניין בשורה המדוברת “בסוף מישהו יבין אותך” אין בשיר דבר המחזיק בו בשירה מעבר לדיון הביבליותרפויטי הכה שכיח כיום. מה יש בו שעושה אותו לשיר? חלוקת השירים אקראית, אין מבט חדש על העולם, אין איפיונים פואטיים מצלוליים של השירה המכוונת לאוזן. אני נמנעת מלומר שזה הוא טקסט מיותר בגלל הנימה הפמניסטית שאפשר לזהות בו. “את תהיי כמו הר”, מנגד אישרור הדוברת נובע ממבט גברי ואנו שוב נופלות אל המלכוד השמרני בשירה הנשית החדשה. צר לי. זה לא שיר שהייתי מפרסמת.

    1. טלי וייס

      תודה ליאת
      מקווה בשבילך שאת כותבת שירה טוב ממני
      🙂
      צר לי שבזבזת דקה מזמנך לקריאת השיר המיותר שלי…

  6. מוטי

    נראה ששיר המזכיר סלע והרים בכותרת שלו מצריך לפחות דיון קצר על מהו סלע ומהו הר.

    סלע הוא עצם גבישי המורכב ממינרלים, שהמקור שלהם, בבסיסו(סלע יסוד) הוא הוא החלק הפנימי של כדור הארץ, המאגמה הלוהטת של כדור הארץ הקדמוני. למרות שמפרידים בין סוגים שונים של סלעים על פי הכוחות שיצרו אותם,(סלעי בסיס נחשבים לסלעים הראשונים והקדמונים ביותר שנוצרו), עדיין לכל הסלעים יש דבר אחד משותף: הם רק נדמים כקשים וכקשוחים, כי בתוך תוכם הם מאוד “רכים”, בדיוק כמו החומר הראשוני שיצר אותם ובכלל, האטומים שמרכיבים אותם, בדיוק כמו את כולנו, אינם אלא ברובם, חלל ריק וחלקיקי הניטרינו מהחלל עוברים דרכם ביעף כמו כלום. סלעים יודעים בלות והתכלות ממש כמו בני אדם, סלע בא וסלע הולך והארץ לעולם עומדת בוריאציות כאלו או אחרות של סלעים ממוחזרים תמידית. זה עיקרון השינוי, כל הכוחות, תוך כדי אינטראקציה תמידית בינם לבין עצמם, משנים את עצמם ומשנים את הסביבה, אין דבר קבוע, אין דבר שהוא באמת “נצחי” וטוב שכך. העולם יותר מעניין, יש חדש תחת השמש,כל הזמן.

    הר מורכב מסלעים ולכל הר מבנה ואופי מיוחדים לו, הרים צמחו ועלו בנוף כדור הארץ כתוצאה מתנועת לוחות או מהתפרצויות געשיות או כתוצאה משינוי משמעותי בסביבתם, תנועה של נהרות וקרחונים בנקודות סדוקות של כדור ארץ,נ קודות חלשות, שיצרו רמות מובדלות מסביבתן לאורך אינספור שנים.

    המשוררת מבדילה בין המחשבות לבין האני לבין התהום ,שהיא השיר. לאיזו תהום נופל שוב “הסלע” הקשה והבלתי חדיר לכאורה? אל התהום הגואלת אותו “מהאגו” ושכבותיו ומחזירה אותו את הלבה הגולמית של הרגש האמורפי וההיולי, שמתיך אותו שוב על מנת לבנות אותו מחדש, כדבר מה “חדש” לחלוטין, שלא נראה כמוהו לפני כן. כל הסלעים דינם לחזור למקור אם על ההר להיות יצירתי, לשנות את פניו, לגדול, להתרחב. כל הדברים הם מרקם אחד שלם, שרק נראה כמופרד מסביבתו ומעצמים אחרים. עליהם לוותר על עצמם כדי לשוב ולהיות עצמם.

    על המשורר לוותר על “האני” הקשיח שלו, האגו, כדי לזכות שוב להיות כמו תינוק שהוא “לוח חלק”, על מנת לחוות “תודעת ראשונים” , על מנת להיות מסוגל להיות פגיע, להיות “ריק” כמו חלל, להיות מפורק שוב למרכיבים הקטנים ביותר שמהם ומהאחרים, יבנה שוב משהו חדש, תחזור ותצמח האמת הנצחית בשלל צורותיה. (כי אמת מארץ תצמח)

    לכן אין במקומות הללו שום נחמה או שום וודאות או שום הבטחה, יש רק קפיצה אל תוך האי וודאות, אל חוסר השלמות, אל הפגיעות הגדולה ביותר מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשותו:

    וְאֵין בּוֹ נֶחָמָה אוֹ שְׁאָגָה
    אוֹ מִן הַמַּרְאוֹת הַפְּנִימִיִּים הַחֲבוּיִים
    וְאוֹבֵד הַטַּעַם לְלָכְדָּם בְּמִלִּים.

    מה שנראה הוא הביטול המוחלט של “האני” , התפוררותו ולכן זוהי אינה ממלכת המילים, שביתם בהמיספירה השמאלית במוח,א לא ממלכתו של הרגש הטהור, שביתו, הוא בהמיספירה הימנית, שהיא הדומיננטית בעיקר אצל התינוקות והילדים כמעט עד גיל שש(עם הפסקות קצרות פה ושם לשם לימוד השפה ופיתוח הזהות הראשונית הילדית, המופרדת מהעולם)

    לכן משוררים הם פגיעים, תהליך הכתיבה הופך אותם בהכרח לפגיעים יותר מאחרים וכדי לכתוב ולהמשיך לכתוב, עליהם לקבל זאת.זה לא בהכרח “גזירת גורל”. עבור המשורר זאת הופכת להיות “בחירה”, שהוא לומד לבחור בה שוב ושוב. יש בה מן “האובדנות”, אבל גם מן הנשגב והגבוה,משכרון החושים של הנופל למעמקים ועולה לאחר מכן כמו רכס הרים על גבי נחשולי ההשראה והיצירה המטלטלים את הכל.

    וְאָז אֲנִי פּוֹתַחַת בְּשׁוּרָה דַּלָּה
    וּמְסַיֶּמֶת בְּלַחַשׁ חֲרִישִׁי:
    בַּסּוֹף מִישֶׁהוּ יָבִין אוֹתָךְ
    וִיסַמֵּן מִלָּה כְּמוֹ סֶלַע
    וְיַרְגִּישׁ אוֹתָהּ
    וְתִהְיִי
    כְּמוֹ הַר.

    אכן, זהו מקום חרישי ביותר שלא כל אחד יכול להיות בו ולא כל אחד יכול להבין אותו אם לא הכשיר את עצמו להבינו. זהו קול הדממה הדקה, הדקה מאוד שבתוך הצרימה הכללית.

    המילה היא חרישית, משום שכוחו של המשורר לא מגיע בהכרח ממלכת המילים, אלא מהממלכה השנייה, העוצמתית יותר. המשורר מגשש בארצות לא נודעות ומביא משם משהו שלא תמיד הוא יכול לתאר ועם זאת קורה “הנס” הזה והוא אכן מתאר אותו כל פעם. שוב נוצר הסלע שהגיע מהמעמקים או נוצר כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה או משילוב של משקעים רבים אחרים, מסלעים אחרים שהתפרקו. שוב נוצר משהו שלא היה לפני כן בעולם ושעכשיו קיים וכדוגמתו לא יהיה שוב שום דבר אחר. אכן המילים הופכות להיות סלע והמשורר הופך להיות ברגע כתיבת השיר זהה עם השיר(ההר) ולא זהה עימו בו זמנית, תלוי מאיזו נקודה בוחנים את הדבר.

    אם לא הייתה למשורר “הנאה” או “סיפוק” כלשהו מכתיבת השיר ומכל התהליך המתואר, הסבירות היא שהוא לא היה כותב את השיר ולא עובר את התהליך המתואר. יחד עם זאת, המציאות בנויה בדיוק על הדבר הזה, שיש בה אינספור אפשרויות הנובעות מאינספור אופני פעולה הקשורים באינספור האינטראציות האפשריות בין האדם לעולם ובין העולם לאדם ובין אדם לעצמו ובין האדם לאחר ובין האדם ליקום ובין היקום לאדם. ככה הם הדברים. יש משוררים ובאופן בלתי נמנע יש גם קוראים. זאת ההרמוניה שקיימת בתוך השינוי המתמיד,בתוך הכאוס.

    1. מוטי

      עוד כמה מילים על המחשבות. יש כאן שילוש: מחשבה, רגש, התנהגות(הבחירה). זאת מערכת סגורה שלא תמיד מסונכרנת במלואה ומודעת לפעולת כל מרכיביה הקטנים והגדולים.

      מחשבות הן בדרך כלל “התוצאה” של תהליכי עומק רבים מספור ברמות שונות בנפש וכאשר הן אינן פעולה יזומה על ידי האדם לצורך הגות למשל, הרי שהן ביטוי לחוסר מודעות הגורם לקונפליקטים לצוץ ברמות שונות של הכרה ותת הכרה. חוסר הנוחות הרגשי שאדם חש בעצמו לעיתים נובע הן מתנועה המגיעה “מלמטה” ואינה זוכה למענה הולם “למעלה” והן מתנועה המגיעה מלמעלה, אבל אינה מגיעה “למטה”. הגבוה אינו מבין את הנמוך ולנמוך אין קשר עם הגבוה.

      החושים הם השער לעולם ומהם צומחים רגש ומחשבה ברמות שונות. מידע שמגיע מהסביבה פועל בכל מיני משלבים מודעים ולא מודעים והמחשבות שהן התוצר של “המידע” הזה לעיתים, לא בהכרח מסייעות להבין טוב יותר מה למעשה קורה במיינד ובגוף. המחשבות בהקשר הזה לעיתים מהוות ביטוי לסוג של “רעידת אדמה” פנימית, רעש סייסמי, שגורם לחוסר יציבות כללי ועל כן “לסלעים” שונים ליפול “ולחומר” להישחק. המחשבות יכולות להיות באופן מודע כוח יוצר אך גם כוח קורוזי וכוח שוחק. כי אין “מחשבה” אחת בהכרח דומה לרעותה “במקור” ובכוונה” ובתכלית.

      לנוכח זאת, השיר הוא הגורם השלישי במשוואה, הגורם הניטרלי, המחזיר במצב הזה איזון ומביא לאינטגרציה בין צדדים שונים בנפש ועל כן מחזיר את היציבות וגורם עונג. כל אינטגרציה היא הנאה. לפעמים מגיעים “לסדר” “ולארגון”, המאפיינים שיר, דרך היכנעות לכאוס ושיתוף פעולה מרצון עם “האנטרופיה”..

      הנה,אני משתמש כאן במושגים לא בהכרח בהקשר שלהם, אבל במידה מסויימת בהקשר שלהם. הם פשוט מאוד התאימו לנוירונים שלי בזה הרגע כדי לתאר תפיסה מסויימת של “מצב דברים”.הדברים הם “העצמים” “החיצוניים” או “המנטליים” או הסמליים המובעים בשיר והמצב הוא מכלול האינטראקציות האפשרי בינהם והמשמעויות הנובעות מזה.

  7. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    ותהיי כמו הר….., סיום מנצח לשיר נפלא עשיר בדימויים , המחשבות, המלחמה הפנימית והקשה בתוכנו, תודה !

  8. רון גרא

    המחשבות הרבות והסותרות זו את זו מפילות אל השירה, ישנם מראות חבויות, קשה ללכד את המלים, וישנה הרגשה של חוסר טעם, אולי לחיים בכלל, השורה הנכתבת דלה,ועמה לחש חרישי, אך בסיומו של השיר הוא מתקבל בחוזקה, על ידי הקוראים, הוא כסלע איתן, והדוברת , כבר לא חשה יותר בתחושת חוסר טעם,בדידות, היא הר גדול-היא איתנה וחזקה מתמיד.
    שיר ארספואטי נפלא

  9. רחל מדר

    טלי, הצבת בשיר את אחד הנושאים החשובים בשירה והוא – מי ישמע אותי? מי יקרא וגם יבין את מה שכתבתי.
    זה שיר ארס-פואטי יפה שמתחיל בשאלה ומסתיים בתשובה, שהיא שיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *