וודסטוק / נועם ויסמן

גַּם בְּווּדְסְטוֹק הָיוּ אֲנָשִׁים עֲצוּבִים וּבוֹדְדִים
שֶׁלִּבָּם הִתְבַּקֵּעַ מִיַּלְדוֹת פְּרָחִים
שֶׁרַק שָׁרוּ וְדִבְּרוּ עַל אַהֲבָה
וְנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ לְכַמָּה יָמִים מִבֵּית גֶּבֶר מַכֶּה
וְאֵלָיו גַּם חָזְרוּ
וְתִקְווֹת שֶׁהִתְגַּשְּׁמוּ, לָכֵן חָדְלוּ לִהְיוֹת תִּקְווֹת
וְכָאֵלֶּה שֶׁכְּמוֹ בַּהַיְקוּ עַל קְיוֹטוֹ
אֲפִלּוּ בְּווּדְסְטוֹק
לְמִשְׁמַע גוֹ קוֹקֶר
הִתְגַּעְגְּעוּ לְווּדְסְטוֹק.

ניקוד: יאיר בן־חור

לפעמים גם אווירה של חופש על שלל אפשרויותיו מסתירה כאב, בדידות והעמדת פנים.

13 תגובות “וודסטוק / נועם ויסמן

  1. מוטי

    מדוע בעצם בוודסטוק התגעגעו לוודסטוק ?מהי עצבות? מהי תקווה? מהם געגועים?

    עצבות נובעת מההבדל שבין הרצוי כפי שהוא נתפס על ידי האדם באופן סובייקטיבי לבין המצוי, שאף הוא נתפס בידי האדם באופן סוביקטיבי. אין כאן שום דבר אובייקטיבי. עצבות נובעת כאשר אדם מעריך את עצמו בחסר אל מול אובייקט שאותו הוא מעריך כבעל כוח עודף ומוחץ. לעיתים האובייקט הוא “העולם” או “היקום” ” סתם” אדם אחר,מוצלח יותר:). עצבות נובעת כאשר האדם רואה את עצמו כשונה ולא כזהה עם האובייקט שביחס אליו הוא מרגיש חסר כוח, חסר חשיבות, קטן. עצבות נובעת כאשר האדם אינו מצליח לטוות מחייו סיפור שיש בו משמעות, כאשר הוא מרגיש שקיומו אינו אלא חלקיק קטן ואולי אפילו לא חלקיק במרקם עצום של אינספור אירועים שלא ברור בכלל בכלל מה תכליתם ומה מקומו ומיקומו האמיתי בהם.

    סימון וייל טענה בהשפעת מקורות נוצריים ובודהיסטיים כי בחיים הללו יש כובד ויש חסד. האדם יכול להרגיש בודד מאוד תחת השפעת הכובד וכאשר הוא מנותק מכל חסד. הרגשת הבדידות הזאת גורמת לו לפעול באופנים שמייצרים אשליות ניחומים. חוסר יכולתו של האדם לחוות את המציאות ללא הרגשת הניחומים גורמת לו לחיות בעולם שבבודהיזם תיארו כסמסארה, גלגל האשליה שאינו נגמר לעד. שוב ושוב הוא מחפש את הניחומים, אבל כל הניחומים דינם להכזיב. האדם מתרגל לכל, התרגלות וקהות חושים לכל דבר שהחשיב והיה יקר לליבו, היא גזר דינו.הזקנה, המוות, ההתפרקות של כל הדברים הם התוצאה של האשליה.זה המחיר.

    לעיתים על האדם לנתק את עצמו מהגלגל הזה, מהאשליה הזאת מבלי לצפות לשום תמורה. עליו להפנות את “הלחי” השנייה. לתת לבדידות ולניתוק מהאנושיות לפצפץ אותו עד היסוד. אולי, בהינתקות הזאת ממקור הניחומים, שאינו אלא ברמה הביומולקולרית פעילות כזאת או אחרת של נוירוטרנסמיטרים, של “סמים” המיוצרים במעבדת המוח, בהיתנתקות הזאת ממערכת אחת, ייתכן ויזכה לחוות חיבור למערכת מסוג אחר, בלתי צפוייה,לא ידועה(לא ניתן לומר עליה בהכרח שום דבר,שום מילה). אבל זה לא משהו שהאדם בוחר לעשות ואפילו אם נדמה לו שהוא בוחר לעשות זאת, ככל הנראה הוא לא בחר והוא גם לא יזכה בהכרח לחסד.הוא עלול לנוע מהר מאוד בכיוון השני.מתעתועי האגו.

    קראתי חלקים מספרו של ראם דאס be here now .הוא נולד כריצארד אלפרט והפך להיות מומחה בתחילת שנות השישים יחד עם טימותי לירי לסמים פסיכדליים כגון אל אס די. המסעות שלהם מתועדים היטב והמסקנות בהתאם. הוא מצא עצמו בשלב מסויים אבוד, ללא מקום עבודה (לאחר שפוטר ממשרתו מהרווארד כפרופסור לפסיכולוגיה)ובדיכאון.בהשפעת חבריו(טימותי לירי ואלן גינזברג)יצא להודו לחפש את “הידע” שהיה חסר לו, ניסיון אחר לטוות משמעות מחיים שכבר הבין שהולכים “לשום מקום”. בהודו הוא פגש, בין היתר, אדם, שנראה היה לו, כאילו הוא יודע מה הוא עושה. כאילו הוא יודע את האמת.הוא הוציא לאדם ההוא שם בספרו והוא הפך להיות לאחר מכן מאוד מפורסם. אותו אדם הכיר לו גם את הגורו שלו,נים קארולי באבא. אני לא מספר זאת סתם, יש לזה המשך. בהגוואן דאס, הדמות המתוארת, היה בחור צעיר,אבל בילה מספר שנים בהודו עוד לפני ריצארד אלפרט ונראה היה שהוא נמצא במצב דבקות מדיטטיבי מתקדם מאוד. את אלפרט זה הרשים מספיק כדי שישליך מעליו את שכלו הביקורתי והספקני(או מה שעוד נותר ממנו לאחר האל אס די) ויפקיד עצמו בידיו של אדם שלא הכיר בכלל ולא ידע עליו כלום.

    בשנת 2008 בהגוואן דאס, שכבר לא היה צעיר, העניק ראיון אינטרנט ובו סיפר על חייו “המאכזבים”, על כך שלא הצליח למרות כל מה שחווה בהודו, לשמור על עצמו, להמנע מהתמכרות, מפריצות, מהיצמדות, משקיעה עמוקה ביותר באותו גלגל סמסארה שממנו ביקש מפלט בשנים שבהם היה בהודו. נראה היה, כי מרגע שכף רגלו דרכו שוב במערב , הוא ביקש להדביק את כל הפער שלכאורה פיספס בחיי “האשליה”. לא זאת המציאות שהוא ביקש, הוא לא הבין מה קרה לו, פתאום הוא גילה שוב את המדיטציה, הפעם וויפסאנה ושוב הפך להיות מאמין נלהב באפשרויות הרוחניות. טוב. ככה זה במציאות. גם על ראם דאס, הרי הוא ריצארד אלפרט, עברו תהפוכות רבות. שני אלה עדיין דבקים בדבר אחד וזאת אהבתם לגורו שלהם נים קארולי באבא. הם לא הגיעו לדרגת האהבה והצדיקות שלו.הם בטוחים לחלוטין שהוא היה קדוש הגואל את העולם. אבל העולם מסרב להיגאל כנראה. המציאות היא המציאות ורק הדרך שבה תופסים אותה היא הדבר המשתנה כל הזמן. מכאן גם הגעגוע שאינו נגמר. בני אדם נוכחים במציאות הזאת ואינם נוכחים בה בעת ובעונה אחת. מכאן שהם במצב תמידי כמעט של היפרדות מהמציאות ועל כן במצב תמידי כמעט של געגועים אליה. זאת אותה מציאות בדיוק, אבל נראה שהאדם קרוע ממנה, מנותק ממקור הכוח שלה ,האמיתי.

    געגוע הוא סוג של עצבות למשהו שחסר בחייו של האדם ולא תמיד הוא גם יכול להגדיר במדוייק מהו.
    או שהגעגוע דוחף אדם לפעולה או שהוא דוחף אותו לניוון ודיכאון. תקווה היא משהו שונה .היא מצב , שבו האדם מתמלא ברוח אופטימית בנוגע למילוי צרכיו או להתממשות במציאות של שאיפות וכמיהות
    הדופמין והסרוטונין כאן משחקים תפקיד משמעותי מאוד. התקווה מעוררת את האדם אבל אינה יכולה להימשך בדיוק מאותה סיבה שעצבות אינה יכול להימשך מבלי להסתיים ,אלא אם כן היא הופכת להיות מצב דיכאוני.(גם הוא תחום בזמן ואינו קבוע בעוצמותיו). עודף תקווה שמאבדת כל קשר עם המציאות, אף היא סוג של שיגעון, של מאניה וזאת המטוטלת שרוב בני האדם נעים יחד עימה, בדרך כלל באופן לא מורגש,בעדינות.בקפיצות קטנות. אנשים אחרים מרגישים זאת ביתר עוצמה והמחסור והסבל בהתאם.
    צריך הרבה אומץ וכנות בעולם הזה כדי לומר את האמת.האמת היא שאין בעיה עם העצבות,הבדידות והגעגועים.יכולה להיות בעיה רק עם ההתנגדות אליהם ועם השאיפה לראות במקום אלה משהו אחר.
    יש לתת מקום לרגשות הללו אחרת אנו מתחילים לשקר, רוצים להיות משהו שאולי אנחנו לא ובמצב שאנחנו לא.המציאות היא מה שהיא בכל רגע נתון ואת זה יש לכבד.

    עוד הרבה לפני וודסטוק פרסם אלדוס אקסלי את עולם חדש ומופלא. המציאות היא תמיד אותה מציאות, אבל אנו תמיד רוצים שהיא תהיה אחרת.אבל אין מציאות אחרת, אין עולם חדש ונפלא ואם יש עולם חדש ונפלא, אם יש את “נופי המציאות האחרת”, הרי שהם כאן ועכשיו, בזה הרגע. אלן גינזברג כתב את יללה, שהוזכרה כאן לא מזמן בשיר אחר, בתחילת שנות החמישים וג’ק קרואק את “בדרכים” באותו עשור. כשהצעירים הללו הגיעו לוודסטוק בסוף שנות השישים, ראם דאס כבר היה בהודו כמה שנים וכעבור כמה שנים הם כבר הגיעו לאשראם שלו להמשיך ולשמוע את “מילות הנחמה” שרצו לשמוע. בעיקר על כך שיש משמעות ושהיא נמצאת מעבר לעולם הזה, שאינו אלא אשלייה. ערימות של גופות שחזרו מוויאטנאם וניקסון הנכלולי בבית הלבן וודאי לא הפכו את כל הדור ההוא ליותר נותן אמון. זהו דור שגדל לאבות שחזרו ממלחמת העולם השנייה ,שבורים ורצוצים ועם נפש מצולקת. כל התחום של הפסיכולוגיה המודרנית הקלינית,הפסיכולוגיה ההומניסטית התפתח בהתאם כדי לתת מענה, אבל ככל הנראה זה לא היה מספיק ואז נפתח גם השער למזרח, הצעירים הנבוכים והאבודים שלא יכלו לקבל כל הכוונה מהוריהם האבודים לא פחות, החלו לפרוק כל עול ,לפרוץ מסגרות ולהרוג פרות קדושות. בהודו לעומת זאת הרג של פרה הוא חטא חמור מאוד.:)

    ככל הנראה השיר של של ג’ו קוקר בוודסטוק היה אולי with a little help from my friends .בני אדם זקוקים זה לזה כנחמה בשעות משבר והם רוצים לשכוח. שיכחה היא מתנה ותרופה בו זמנית וגם חכמי התלמוד הבינו מצויין “או חברותא או מיתותא”. כן,מוות עלול(או עשוי)להיות תוצאה של בדידות חמורה(גם בהרגשה הסובייקטיבית),אבל מוות הוא בכל מקרה תוצאה של חיים, בין אם הם “בודדים” ובין אם לאוו.לכן בוודסטוק לא היה חופש מפחד המוות ומהפחד מפני עריצות האקראיות ומהפחד של האדם מפני עצמו. בוודסטוק האדם עדיין התגעגע. עדיין הרגיש עצבות. יש וודסטוק כזה בכל מקום ובכל זמן, המציאות ממשיכה להיות כאן ועכשיו, ממש מתקיימת כנצח, אבל האדם תקוע בנקודה מסויימת בזמן המרחיקה אותו מהמציאות הזאת. הוא חייב להתגעגע, להרגיש עצבות בינתיים, מה עוד הוא יכול לעשות אם לא להכיר בכך, חוץ מאשר לשקר לעצמו? להמציא מציאות חדשה? לוותר על הסיכוי להגיע ביום מן הימים לעצמו,באמת.?

    “בוודסטוק” התגעגעו “לוודסטוק” כי האודיסיאה עדיין נמשכת “ופנלופה” עדיין נלחמת בעורמה במחזרים האכזריים, המכלים את כל משאביו של אודיסיאוס, בביתו ובנחלתו. הבית עדיין מחכה לבואו של בעליו היחיד.האמיתי.

    דרך אגב,מי אתם סבורים השפיע על בהגוואן דאס, שהשפיע על ראם דאס, הלא הוא ריצארד אלפרט, שהשפיע על דור שלם של אנשים אחריו(ואשר אצלו באשראם החלו ללמד ממש כל המורים הבודהיסטיים הגדולים של המערב היום) לצאת למסע החקר שלו כאשר היה נער צעיר?
    אל תתפלאו יתר על המידה, זה היה המשורר אלן גינזברג באחד השירים הראשונים שכתב ושבו הוא הזכיר את קדושתם של כל הדברים, אותה קדושה שנראה כאילו היא חסרה, כאילו היא נעלמת, חומקת בתוך מסך של ערפל האופף את קיומנו כמעט תמיד.

    הנה חלק מהראיון שנתן באינטרנט בנוגע לכך:
    Allen Ginsberg said, “The life-force is holy, holy, holy, holy, life is holy, the life is holy.” He said that in 1947, on the Lower East Side [of Manhattan]. And I read that poem when I was about fifteen-years-old, and I went, “Yes!”

    אין צורך לסוע להודו כדי לשכוח את הגעגועים ולרסק את העצב בכל מיני טכניקות שונות ומשונות. אפשר בהחלט להישאר בבית ולתת לדברים להיות כפי שהם. לא כל אחד יכול לאפשר לעצמו למדוט שישים אלף שעות. כיוון שכך, הכל בסדר כפי שהוא, אין צורך לעשות בהכרח דבר למעט מה שהכרחי בכל רגע נתון. אם געגועים דרושים, אז מתגעגעים ואם עצבות אז מתעצבים ואם תקווה היא הדרושה, אז מקווים! כל אלו ממילא הם הכוחות האבולוציוניים המעצבים את האדם מקדמת דנא, שום דבר לא היה מתפתח כאן בעולם הזה ללא עזרת הכוחות הללו. כבודם(ולא רק “כובדם”) במקומו מונח כל עוד העולם לא “החליט” אחרת. ואם יש מישהו שהצליח להגיע למצב רגשי אחר אחרי שישים אלף שעות תרגול מדיטציה, אז כל הכבוד לו, אפילו שאין לו כבר צורך בכבוד! 🙂

    בכל אופן, מישהו צריך בעולם הזה, ממש כמו בעולם החדש והמופלא, לגדל ילדים,לפנות את הזבל,לנהל מדינה,עדיין לא המצאנו את הבינה שיכולה לעשות את כל אלו בלעדינו.ברגע שנמצא ,וודאי נוכל לטפל גם בבעית הגעגוע והעצב לטובת כל האנושות, או שלא(אי אפשר לדעת אילו באגים נוראיים יפלו איכשהו בשורות הקוד של התוכנה והסבירות היא שאם הם לא יפלו, אז האקרים ידאגו לכך בוודאי.:)

  2. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    הבדידות נמצאת גם אם אתה מוקף בהמוני אנשים ומוזיקה טובה, הפצעים לעולם ישארו. תודה !

    1. נועם

      תודה, דוד.
      ההייקו האהוב עליי, ששופך אור על המצב האנושי… הוא:
      אפילו בקיוטו
      למשמע קריאת הקוקיה
      אתגעגע לקיוטו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *