כבידה / גילית חומסקי

הַגּוּף אֵינוֹ מוּקַל
אֶת מִשְׁקַל הַמַּסָּה הַמּוּסֶרֶת.

הַחֹר הַנִּפְעָר
לֹא קַל.

הַמַּיִם, הַדָּם
הַשֵּׂעָר הַנּוֹשֵׁר
לֹא קַל.

אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף
וְאֵינֶנּוּ
וּמַה שֶּׁנִּשְׁאָר
לֹא קַל.

קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל הַגּוּף
הֵם אֵין־סוֹפִיִּים
וְכָל הַיְקוּמִים הַמַּקְבִּילִים
נִמְדָּדִים בְּכֹחַ הַכְּבִידָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

הגוף פורץ ממימדיו הפיסיקלים, החור שנפער, הפצע, השיער הנושר דוקא מכבידים עליו

4 תגובות “כבידה / גילית חומסקי

  1. איתן קלינסקי

    “הַחוֹר הַנִּפְעַר

    לֹא קַל” …..

    “הַמַּיִם הַדָּם

    הַשֵּעַר הַנּוֹשֵׁר

    לֹא קַל”

    באמת לא קל…….זה קשה

  2. מוטי

    אולי צריך להתחיל מהסוף. אפשר לעשות זאת בשירים ושום דבר רע לא יקרה.:)

    יש ש,י טענות בבית האחרון בשיר:

    הראשונה שבהן היא “קוי המתאר של הגוף הם אין סופיים”
    השנייה היא: “כל היקומים המקבילים נמדדים בכוח הכבידה”

    אלו שני משפטים שיכולים להיות אמיתיים או שקריים,אבל בהקשר של השיר או בהקשר של חווית הדוברת בשיר אני מתייחס אליהם כאמיתיים לחלוטין ודרכם אני חוזר שוב אל כל השורות האחרות בשיר הבאות לפניהם ואשר מתארות חוויה קיומית כלשהי.הביטוי “לא קל” חוזר שוב ושוב. זאת החוויה של הקיום, שאינה קלה לאדם. הטענות הנטענות בבית האחרון הן גם מעין “אמונות” או תפיסת מציאות מסויימת שהדוברת נתלית בה , בסופו של דבר, כמעין “נחמה”, אפילו אם זאת,אולי, נחמה זוטא בלבד.

    מהי החוייה אשר הטענות, בסופו של השיר, מנסות להתמודד עימה? (עוד נחזור לטענות שוב אחר כך)

    לדעתי, זאת האמת הראשונה של הבודהיזם בנוגע לסבל. כל מה שחי-נופל, נשחק, סובל.ישנן דרגות שונות של סבל, חלקן אינן אלא יצירי האדם עצמו וחלקן מובנות בתוך עצם המציאות, זקנה,חולי, אובדן, סופיות הדברים כולם. אנשים נמדדים בדרך שבה הם תופסים את המצב האנושי הזה ומכאן הדרך שבה הם מגיבים למצב, פועלים מתוכו ובתוכו.

    יש את האחדות ויש את הריבוי ואנו חיים באופן פרדוקסלי בעולם של אחדות ועולם של ריבוי בו זמנית, אלו מישורים שונים של תפיסה וחוויה. הגוף תחום ומוגבל באמצעות הגבולות של מערכת העצבים האוטונומית, המאפשרת לו לחוש את העולם. תחושת העולם מביאה בהכרח עונג,(להלן עץ הדעת בלי עץ החיים), אבל באופן בלתי נמנע תחושה של היפרדות, של כאב (פיזי ורוחני),של סבל. (תחושה של בדידות, תחושה של התרוקנות, תחושה של שחיקה). זוהי הכבידה שהיא מתארת. סימון וייל תיארה זאת ככובד.מנגד יש את החסד, שלא ניתן לעשות הרבה כדי להגיע אליו או לזכות בו, אם כי יש בהחלט לאדם מרחב שלם של אפשרויות בחירה ופעולה בין לבין, בהינתן עובדות הקיום הבלתי מתפשרות.

    כל גוף שנכנס לאטמוספירה-מתפרק ומתאיין. מסה הופכת לאנרגיה ואנרגיה הופכת למסה. המזון הפיזי שאנו אוכלים הופך לאנרגיה והאנרגיה מניעה את הכל עד שהכל נפסק עבור גוף ספציפי ומתחיל דבר מה חדש. כשאנו נכנסים לחיים, אנו נכנסים לאטמוספירה של החיים ומתחילים ליפול. כשאנו נופלים, אנו מתחילים להשיל מאיתנו מסה כי אנו נתקלים בהתנגדות. תנועה, שהיא ממאפייני החיים, מעוררת התנגדות, אפילו אם היא תנועה בכיוון בלתי נמנע. תנועה של גוף היא ניסיון לתפוס מקום במרחב נפרד והאחדות מתנגדת לניסיון.זוהי העמדת האחדות בניסיון או במסה ולכן נוצר חיכוך שבו הגופים שואפים לשוב, בסופו של דבר, למקור.התנועה תיעצר בהכרח בידי “השוטר הקוסמי” .

    עבור המודעות, או האדם הסובייקטיבי, שאינו תופס עצמו בהכרח כזהה לגוף, זהו הניסיון שהוא עומד בו, המסה (מלשון ניסיון) לראות את הגוף מתפרק, את המסה (כמות החומר הפיזיקלי,שאף הוא גוף) המוסרת ממנו ולא לאבד את “הצלם”, להמשיך לראות את האחדות השורה בכל. הניסיון הוא המאבק בהיצמדות אל הגוף, בהיצמדות אל האשליה, בצורך הנואש לשמר דבר מה, שאינו יכול להשתמר בדיוק באופן שבו האדם תופס אותו, כי למעשה אין לו ממש קיום כעצם.

    כל אחד שהתבונן בתינוק והחזיקו בידיו, יודע עד כמה עדין היצור המתוק, עד כמה עדין ורך עורו.התינוק גדל, הופך לילד, מתחלה, נופל ונפצע. הפצע משאיר בו סימנים שמחלימים, אבל תחושת הפגיעות של הילד נוצרת. הוא יודע שהוא פגיע, שהוא נפרד, שדברים יכולים להתרחש עבורו בעולם, שאינם טובים לו.
    נפער בו “חור שחור”.האור שלו מתחיל להישאב לאט לאט.

    ישבתי לצידו של הילד הקטן בלילה לפני שנרדם ונראה היה שמטריד אותו מאוד אסטרואיד שיכול לפגוע בכדור הארץ בקרוב.הרגעתי אותו שזה לא הולך להתרחש אבל הוא התעקש, שזה גם מה שחשבו הדינוזאורים, אז איך זה קרה להם? “איפה האסטרונאוטים בחלל שישמרו עלינו”?

    לא קל. אפילו להיות בחלל חסר משקל לחלוטין. וכולנו חסרי משקל, במידת מה, ביחס ליקום האינסופי שמסביבנו. נמצאים כגוף שביר ופגיע בעולם זניח לחלוטין(אם כי נהדר ויפה)ומעבירים את הזמן,גם אם נראה לנו שאנו נוהגים אחרת.כל אחד ובחירותיו, כל אחד וגורלו.למרות זאת,”צועדים” לאותו מקום אחד ויחיד.(אפרופו להעביר את הזמן,נראה לי שכדאי ללמוד משהו מהנפילה של עליסה בארץ הפלאות:)

    אין לי ספק, שהדוברת בשיר מתבוננת במצב קשה שך מישהו שהיא מכירה או אולי באדם זר, היא מתבוננת “במוות” ולא רק כמושג, אלא כדבר שיש לו השלכות בלתי נמנעות גם עליה ,על עצמה.

    memento mori,ז ה התרגול, הוא אינו קל והבית האחרון הוא הדבר שעליו היא חושבת.מה היא חושבת?

    זה נראה כמו התפיסה הפנתאיסטית של אחדות כל הדברים כולם, התפיסה של שפינוזה והטיעון האחרון טוען, ששום דבר אינו יכול להיות אחרת, לא כאן ביקום הזה ולא בשום יקום אחר, שיכול להיות. כבידה תימצא ,בהכרח, בכל מקום ובכל זמן ובכל מימד והבחירה של האדם יכולה להיות אחת בלבד בהקשר הזה, והיא לקבל את זה, כפשוטו. הקבלה של “הכבידה” ,של הכובד, לא בהכרח כגזירה שנגזרה משמיים בידי איזשהו אל רחוק ומתבדל,דמיורג, אלא כדבר מה שהוא חלק בלתי נפרד מהגוף האינסופי, גורמת לאדם לשנות את הפרספקטיבה מהריבוי לכיוון האחדות, מההתבדלות לכיוון ההיטמעות. מהגוף הסופי, לכיוון הגוף האינסופי, מהאשליה, לכיוון האמת, לזוהר המנחם של האמת. זה עדיין לא קל, אבל זה גם לא בהכרח קשה.

    זה פשוט מאוד מה שזה.

  3. ד"ר דוד אדלר

    שיר מעניין, די מורכב ו”לא קל”. לא מהמיטב של המשוררת המחוננת (ששניים מספרי שירתה מצויים בספרייתי). בכל מקרה הבית האחרון בהחלט מכביד עליו ונראה לי שהשמטתו הייתה מקילה על הבנת השיר והייתה פועלת בכיוון הפוך לכוח הכבידה. דהיינו מעלה את איכותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *