תעלומה IX / תּוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

לפרופ’ גבריאל מוקד

הַיָּמִים נוֹרָאִים וְהַלֵּילוֹת
בָּאִים בַּיָּמִים.
פְּנֵי הַמְחַפֵּשׂ הַשָּׂב דּוֹמְמִים
אֶל מֶרְחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ הַמֻלְבָּנִים.

בַּפְּסָגוֹת תָּאִיר לוֹ לַהֵלֶךְ
מְנוֹרַת שְׁלוֹמוֹ הַמְנֻזֶּרֶת אֶת
מֶרְחָבָיו הַקָּרִים הַמְדוּדִים
בְּאֵין יָקָר שֶׁבָּרָקִיעַ הוֹלֵךְ.
אֱמוּנוֹ בְּיָדוֹ: מַטֵּה הַנְּדוּדִים.

בַּלֵּיל הַדּוֹמֵם הַהֵלֶךְ נִפְרָד.
עוֹד מְעַט וְיָרַד
רָפָא וּלְיָמִים לָמַד: בָּעוֹלָם
גַּם בָּאָדָם הוּא הַיֹּפִי הַנָּם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני קטבים לו לשיר: הימים המכונים “נוראים”, ומנגד הלמידה והגילוי ש”בעולם גם באדם הוא היופי הנם”.

9 תגובות “תעלומה IX / תּוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

  1. מוטי

    המילה “הלך” ממש דורשת התייחסות “למסורת” של השימוש במילה הלך (נגיע לזה בהמשך).יש כזאת ,כמובן, גם בספרות העברית וגם בלועזית(שעוברתה ותורגמה). הלך הוא אדם הנודד ממקום למקום, שאין לו מקום קבוע תחת השמש ובכל מקום הוא אורח לרגע ואינו בן בית. הוא יכול להישאר במקום מסוים, אבל עצם מהותו היא התנועה, הנדודים. ההלך הוא יציר רומנטי למדי, אבל הוא גם ביטוי של הלך נפש, תפיסה מסויימת של העולם ובני אדם, תחושתו של האדם שבכל מקום שבו יכה שורש באמת, הרי הוא חשוב כמת.גם פנחס שדה די שיחק עם העניין הרומנטי הזה:)

    כשאדם עומד במקום ואינו נמצא עוד בתנועה, יש לו נטיה לפחד מפני העתיד לבוא ולהביט לאחור, לדברים שכבר אינם קיימים ואין בהם כל ערך. כל זה סבל מיותר(מייצר עונג רגעי אף גם חרדות) הגורם צער בסופו של דבר כי הוא מרחיק את האדם מן הקיום “הבלתי אמצעי” שלו “עכשיו”. לא ברגע אחד הוא הופך לנציב של מלח, אבל הדברים שבהם הוא אוחז, אוחזים גם בו ואינם מאפשרים לו לנוע קדימה. התנועה “קדימה” היא החיים. האדם הנודד, ההלך, הוא האאוטסיידר המביט בכל הדברים מבחוץ. רואה, למרות סבלו הבלתי נמנע, גם את הנוראות שבדברים, אך גם את יופים הנצחי.

    בסופו של דבר, כל דבר שמתרגלים אליו, מאבד מיופיו, אבל ההלך אינו ממש יכול להתרגל לשום דבר באותה עוצמה, שבה הוא מתרגל לחוסר המנוחה בתוכו, התנועה עצמה, שהופכת להיות ההתמכרות שלו. והתנועה היא תנועה לכיוון הגילוי העצמי. והעצמי הזה, בסופו של דבר ,מתגלה בעולם עצמו, בכל אובייקט, דומם או חי, אדם או הר. כיוון שהוא הכל, יש לו הכל ואינו חסר דבר. מי שיש לו את עצמו(שאינו יכול לאבד), הרי יש לו את הכל. מי שאין לו את עצמו, מה בעצם יש לו?(והעצמי הזה חומק מכולנו פעמים רבות, אף שיש לנו את האשליה הזאת, הסברה הזאת, הדיעה הזאת, שאנו יודעים בדיוק רב מיהו, כל בוקר, בשעה שאנו מסתכלים במראה:)

    הַיָּמִים נוֹרָאִים וְהַלֵּילוֹת
    בָּאִים בַּיָּמִים.
    פְּנֵי הַמְחַפֵּשׂ הַשָּׂב דּוֹמְמִים
    אֶל מֶרְחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ הַמֻלְבָּנִים.

    ההלך, המתואר בשיר הזה, אינו ההלך הרגיל, שאנו מכירים משירים דומים על ההלך: הוא שונה במקצת, הוא עבר כבר כברת דרך ארוכה מאוד מאוד. הדברים היו ארוכים מאוד עבורו ויגעים והוא, כמו כל יציר חי, לא נמלט ואינו יכול להימלט מהסבל, אבל הוא מסוגל להתבונן בו, בסבל הזה, במבט של התגלות, של טוהר, של יציבות.

    הימים נוראים והלילות באים בימים הם ביטוי למצוקה הזאת. בא בימים הוא ביטוי המציין מישהו מבוגר מאוד ולדעתי יש כאן משחק מילים מעניין למדי. במקום לומר לילות ארוכים למשל,רומזים על בשלותם של הלילות, עמקותם, אך גם התארכותם.(ברור לי כמובן שניתן לפרש את המשפט גם בדרך אחרת והיא,שהלילות מתארכים אל תוך הימים כך שכבר קשה להפריד בין ליל ליום) מרחבי הנפש המולבנים הם מרחבי העצמי שנעשו במידה רבה “ניטרליים”, כלומר הפכו להיות כמו המראה המשקפת את העולם, ללא הסערות הרגשיות המיותרות, המעכירות את המראה הזאת, את ים התודעה. ולכן, בהמשך השיר, יש את הכוח המניע את ההלך “בלילות”, כי ההלך נע בעיקר “בלילות” בשירים הללו, משום שההלך אינו אלא סמל לדבר מה אחר. ובלילות, מה שזורח ומשתקף באוקינוס התודעה הוא הירח, המשאיל את אורו מהשמש ומאיר את “מרחביו הקרים המדודים”(להלן “מולבנים”). יש עידון של כמה דרגות של מודעות הקשורות זו לזו. כל זה מתואר בבית השני:

    בַּפְּסָגוֹת תָּאִיר לוֹ לַהֵלֶךְ
    מְנוֹרַת שְׁלוֹמוֹ הַמְנֻזֶּרֶת אֶת
    מֶרְחָבָיו הַקָּרִים הַמְדוּדִים
    בְּאֵין יָקָר שֶׁבָּרָקִיעַ הוֹלֵךְ.
    אֱמוּנוֹ בְּיָדוֹ: מַטֵּה הַנְּדוּדִים.

    “מנורת שלומו המנוזרת”, היא כמו כתר, עטרת כהונה, היא הדבר היקר ביותר, שהוא גם השכיח ביותר במקרה הזה, כי הוא זמין לכולם, לכל מי שמביט בו ורואה אותו באמת (השאלה היא, מי מביט באמת?מתבונן באמת?) וגם במקרה הזה יש משחק מילים יפה משולב באליטרציה (אם הבנתי נכון): “באין יקר שברקיע הולך”. יקר במובן של נדיר, ואין יקר במובן של נפוץ ושכיח, נגיש, זמין לכל אחד. כדי לראות את היופי, אם כן, נדרשת גם ההתבוננות עצמה, אבל לא סתם התבוננות, אלא התבוננות של אדם שהקדיש את עצמו ואת חייו להתבוננות והוא מביט בפרטים הקטנים ביותר ויודע להכיר ולהוקיר אותם. במקרה הזה הנזר גם מתקשר לסוג של נדר נזירות, סוג של התקדשות והקדשה של אדם לייעודו:

    “אֱמוּנוֹ בְּיָדוֹ: מַטֵּה הַנְּדוּדִים.” אכן, לאדם הנודד, להלך, נדרשת אמונה חזקה מאוד , המניעה אותו במסעו ,ההולך ומעמיק,בתוך חוסר הוודאות מבחירה, פנימה, לעומקים של העולם הפנימי, שאינם אלא השלכה של העולם “החיצוני”. לצורך מסע מהסוג הזה נדרשת בהחלט אמונה.זהו מסע גילוי אמוני. אודיסיאה, שללא אמונה, אינה אלא סבל טהור, אבל עם האמונה, היא, בסופו של דבר התגלות מזהירה.חזרתו של האדון לדרוש את מה ששייך לו, העצמי. על זה נאמר,”אם לא תאמינו, לא תאמנו”.

    לא הזכרתי את המילה אודיסיאה סתם. השיר הזה מתאר אודיסיאה והתפתחות של אודיסיאה ואפילו המילה רפא(מהמילה רפאים)תוכלו למצוא אותה(אם אינני טועה:) בתרגום של טשרנחובסקי לאודיסיאה, תיאור הביקור בשאול.

    בַּלֵּיל הַדּוֹמֵם הַהֵלֶךְ נִפְרָד.
    עוֹד מְעַט וְיָרַד
    רָפָא וּלְיָמִים לָמַד: בָּעוֹלָם
    גַּם בָּאָדָם הוּא הַיֹּפִי הַנָּם.

    הפרידה היא “נצחית” והיא תמיד בלילה. ההלך תמיד חייב להיפרד מכל מה שהוא נקשר אליו ולהמשיך הלאה מבלי להביט לאחור.זאת “אי ההיצמדות”,אי ההיקשרות לדבר. כך הוא גם יכול לחזור שוב ושוב לאותה נקודה מבלי שהיא תהיה אותה נקודה. בסופו של דבר הוא לומד את הבלתי נמנע: “בעולם גם באדם הוא היופי הנם”. לו כל אדם היה מתעורר להבנה הזאת , העולם, ככל הנראה, היה נראה אחרת. מצד שני, אין כל בעיה עם העולם, גם כפי שהוא עכשיו, כמובן.:)

    טוב,עכשיו אני מגיע לרפרורים.אני לא מתכוון להכביר במילים, אתם לבדכם תוכלו לעשות את הקישורים הנכונים בין השיר לשירים(כולל ההבדלים בינהם:)

    נתחיל מנתן אלתרמן,הנה ההלך שלו,בשיר “ירח” ,המגלה כל פעם מחדש(להלן מלאכת המשורר)את יופיו של העולם(מגיע תמיד לאותה נקודה,אבל רואה אותה אחרת).

    גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
    שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
    זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
    בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
    עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
    וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
    וְהַיָּרֵחַ
    עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
    אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
    הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
    מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
    שׁוֹקֵט הָעֵץ
    בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
    לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
    תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

    והנה שני שירים של גיאורג טראקל,הראשון מכונה בשם “שמש” (מתוך “התשוקה והשמש”, שירה אקספרסיוניסטית ואימג’יסטית,בתרגומו של שמעון זנדבנק בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה). בשיר הזה, כדאי לשים לב להבדל בין השמש המופיעה בתחילתו של השיר, לשמש המופיעה בסופו של השיר. זהו שיר סמלי כמובן ולמילים כמו דייג או דג, ענב או דגן ויער, יש משמעות אחרת מלבד זאת המיידית שאנו יכולים לזהות בהן.

    בנטות היום גם טוב וגם רע נכונו, האדם יכול להיות צייד או רועה, השמש נמצאת מעל הכל, אולי אדישה לכל, אבל יש לשים לב לנודד שלנו, יש לו תפקיד חשוב בהתמרה של הדברים,של האובייקטים הלכאורה פשוטים:

    “מדי יום באה השמש הצהובה על הגבע.
    יפה הוא היער,החיה האפלה,
    האדם:צייד או רועה.

    אדמוני עולה הדג באגם הירוק.
    תחת השמיים העגולים
    חרש מפליג הדייג בסירה הכחולה.

    מבשיל לאיטו הענב,הדגן.
    בנטות היום בדממה,
    גם טוב גם רע נכונו.

    בהיות לילה
    פוקח הנודד חרש שמורות כבדות:
    שמש בוקעת מנקיק אפל.”

    שיר נוסף, של טראקל, “ערב חורפי”, צובט את הלב, על ההלך המביט מבחוץ, מהשער על “זוהר זך של יין ושל פת” (מתוך הספר, “שעה שנלך בשבילים אפלים” בתרגום יצחק עקביהו בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

    עת השלג לחלון יפול
    פעמון הערב ידנדן דין דן.
    לרבים ערוך אז השולחן
    והבית מבורך בכל.

    יש כי בנדודיו בדרכי תוהו
    אל השער יזדמן אורח.
    מלשד האדמה קרירת הטוהר
    עץ החסד בזהבו פורח.

    פנימה שם ההלך בא בלאט:
    המפתן מצער התאבן.
    והנה מן השולחן קורן
    זוהר זך של יין ושל פת”

    (תוכלו למצוא תרגום נוסף של השיר הזה באנתולוגיה “סוף העולם” בתרגום של אשר רייך,שם בעמוד 197)

    ולסיום, שוב נחזור למשורר יהודי עברי , דוד פוגל. הוא די הושפע מטראקל(וזה די ניכר לעיתים).זהו שיר שגם הולחן והוא די ידוע וההלך המופיע בשיר מאופיין בעיקר בתחושה של תלישות ופחד, ניוון, ריאקטיביות.

    “בלילות הסתיו
    נופל ביערים עלה לא נראה
    ושוכב דומם לארץ

    בנחלים
    יקפוץ הדג מן המים
    והד נקישה לחה
    יען באופל

    במרחק השחור
    נזרעות דהרות סוסים לא נראים
    הנמסים והולכים

    כל אלה ישמע
    ההלך העייף
    ורעד יעבור את בשרו.”

    אכן, מי מאיתנו אינו מכיר את הרעד הזה?

    אכן, הכל תעלומה, במידת מה והכל ברור כמו השמש במידה אחרת. הכל תלוי במתבונן, יש מתבונן שהכל נהיר לו גם כשהכל אינו נהיר. כל הפרדוקסים מסתדרים לו, גם כאשר הם לא מסתדרים. הוא רוכב על קרן שמש נצחית ומשחק עם החוקים של ניוטון ולא מפתיע אותו אף פעם כאשר הוא מוצא את עצמו, נודד, בו זמנית, בשני מקומות שונים. זה תמיד נראה, כאילו הוא מעולם לא עזב למרות שהוא עזב, שהוא הזדקן מאוד, אבל נשאר צעיר, שהוא מת, אבל הוא עדיין חי. איך זה יכול להיות?:)

    1. מוטי

      הנה,כך נראה שיר מהמאה ה-19 שמתאר את שתי השורות הראשונות הללו בלבד!:

      “הַיָּמִים נוֹרָאִים וְהַלֵּילוֹת
      בָּאִים בַּיָּמִים.”

      (המשורר יבגני ברטינסקי,מתוך האנתולוגיה “בדור עתיד אמצא קורא,משירת רוסיה במאה התשע-עשרה”,בהוצאת גוונים-בתרגום של אלה סוד,זויה קופלמן הוסיפה פתח דבר לספר ומבואות-מאירות עיניים,יש לומר-לכל משורר)

      “למה באים ימים?!עולם שבע סבל
      דרכיו לא ישנה!
      הכל צפוי,רק חזרות והבל
      עתיד וודאי ימנה.

      לא לחינם כה התרוצצת בלי אומר
      קודחת בטירוף
      ושליחותך מיצית, נפשי, באומץ
      הרבה לפני הגוף!

      כל חוויה ארצית מכבר נודעת
      חוית מזמן,
      בחלומות חוזרים-נשנים שוקעת
      את נמה , ואולם

      הוא עוד בוהה איך בוקר ריק בא חלף (מנוקד עם צירה וסגול)
      אפלתו של ליל
      איך ערירי יטבע בלילה ערב,
      נזרו של יום תפל!”

      ממש תיאור ממצה של חלק ממעגל הסמסרה.(אם כי לא איך להיחלץ ממנו)

  2. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    ההלך הבודד המחפש בנבכי נשמתו מאין מסע אינסופי עד לסופו או עד תום החיפוש, שיר מעניין מאוד פילוסופי. תודה.

  3. רון גרא

    שיר נפלא. על ההלך הבודד, עם אמונו מקל הנדוד,פניו דוממים, למד כי בכל אדם ינו היופי הנם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *