* / עירית אבני־כהן

יָשַׁבְנוּ עַל קָצֶה שֶׁל מִדְרָכָה
שִׁכְשַׁכְנוּ סַנְדָּלִים תַּנָּכִיּוֹת
בְּאוֹגוּסְט אַסְפַלְטִי
הִפְרַחְנוּ בּוּעוֹת דִּמְיוֹן
מֵאָמָה וּמַיִם
שֶׁשָּׁתִינוּ יָשָׁר מֵהַבֶּרֶז בָּאַמְבַּטְיָה
הִשְׁתַּחַלְנוּ לְאִבּוּד
דֶּרֶךְ צִנּוֹר גִּנָּה
פּוֹרֵם חַמְסִינִים
עָמַדְנוּ בְּ"עָמוֹדוּ"
וְזַזְנוּ
לַעֲשׂוֹת
יְלָדִים
בְּטַפְטְפוֹת.
תּוֹצֶרֶת מְקוֹמִית.

ניקוד: יאיר בן־חור

פיסת נוסטלגייה מבעד לילדות "תוצרת מקומית"

5 תגובות “* / עירית אבני־כהן

  1. מוטי

    עד ל: עָמַדְנוּ בְּ”עָמוֹדוּ”, ניתן היה לחשוב,שהשיר הוא שיר געגועים טיפוסי לימי הילדות, אולם מה שמגיע לאחר מכן("וזזנו",מילה שבהיא בהחלט בעולם השירי בעלת משמעות:) הופך את כל התמונה על פיה ובעצם מסיט בבת אחת את השיר לפרספקטיבה אחרת לחלוטין:

    "וְזַזְנוּ
    לַעֲשׂוֹת
    יְלָדִים
    בְּטַפְטְפוֹת.
    תּוֹצֶרֶת מְקוֹמִית."

    לעשות ילדים זה ביטוי די ברור בהקשר הזה. טפטפות זאת מטאפורה מאוד גרפית(כמעט פורנוגרפית),בולטת במכוון, לאור כל מוטיב המים התמים לחלוטין, ששזור לאורך החלק הראשון בשיר.

    ומילא "טפטפות", מדוע היה חשוב גם לציין לאחר הנקודה (מעבר להיבט הצורני המדגיש את פעולת הטפטפות) שמדובר "בתוצרת מקומית"?

    המעבר החד מעיד על כך, שמדובר על שיר המתאר למעשה את האופן המהיר מאוד שבו ילדים מאבדים את תמימותם לגבי העולם, אובדן הילדות, בייחוד בסביבה שבה טיפחו עדיין את האתוס הציוני, את הלאומיות, את קורבן הדמים לשם הגנה על המדינה.

    באיזשהו מקום, מדובר בשיר על משהו על גבול הסיוט. היינו ילדים ואיננו עוד ילדים. זה נקטע בבת אחת, אבל היכן עבר הגבול, אם בכלל היה גבול? היכן איבדנו את הילדות והפכנו להורים הנדרשים להקריב את ילדיהם שלהם?

    מוטיב המים בשיר מעיד "שהכל זורם", אבל לא בהכרח על מי מנוחות. הכל נקטע בעמודו ומתי אנחנו נדרשים לעמוד אם לא בימי הזיכרון, בטקסים בבתי הספר? או בצבא במסדרים?(והיום עוד לפני הצבא, במכינות הקדם צבאיות) בזה נגמר העניין. הסנדלים "התנכיות" מעידות שזה כבר סיפור ארוך מאוד, עתיק מאוד, של קורבן שנדרשים להקריב: קורבן הילדות, קורבן הדמיון, קורבן התמימות.עודף וגודש הדימויים בשיר ממחיש מחד גיסא את הדמיון הילדי והאפשרויות הרבות הקיימות לגבי הילד בעולמו המתפתח

    יָשַׁבְנוּ עַל קָצֶה שֶׁל מִדְרָכָה
    שִׁכְשַׁכְנוּ סַנְדָּלִים תַּנָּכִיּוֹת
    בְּאוֹגוּסְט אַסְפַלְטִי
    הִפְרַחְנוּ בּוּעוֹת דִּמְיוֹן
    מֵאָמָה וּמַיִם
    שֶׁשָּׁתִינוּ יָשָׁר מֵהַבֶּרֶז בָּאַמְבַּטְיָה
    הִשְׁתַּחַלְנוּ לְאִבּוּד
    דֶּרֶךְ צִנּוֹר גִּנָּה
    פּוֹרֵם חַמְסִינִים
    עָמַדְנוּ בְּ”עָמוֹדוּ”

    מאידך, המציאות, בסופו של דבר, סוגרת על הדמיון האדיר הזה את הגולל, רותמת אותו לשם שירותם של דברים מאוד מצומצמים, הכל מסתכם ,בסופו של דבר, בהבאת עוד ילדים שאפשר להעלות למולך.בטפטפות(ועוד מתוצרת מקומית דווקא).הדימוי האחרון בשיר,הוא ממש אירוני.(אירוניה עצובה יש לומר)

    לא נראה שבכלל יש שליטה על הדברים הללו, הזרימה האדירה של המים סוחפת איתה את הילדים ואת המבוגרים, למעשה את כולם ורק לעיתים, כמו בשיר, אפשר אולי למצוא נקודת אחיזה קטנה ולהתבונן במה שקורה, בכל מה שהיה ולאן כל זה הולך או יכול בכלל ללכת.

    שיר שכתוב היטב עם הרבה דמיון. יש להבין, שכאשר מישהו כותב על משהו שהיה, הוא משווה בהכרח למשהו שעכשיו הווה, גם אם הוא לא מתואר באופן ישיר בשיר. הנה דוגמא לשיר אחר המדבר על ימי הילדות ושם ההשוואה והשיח יותר ישירים(אם כי עדיין מרומזים,בכל אופן זה שיר:)וגם שם יש את מוטיב המים, הרבה דמיון והרבה דימויים המתארים את הדמיון והמקלט של הילדות:
    ("בהיותי ילד" מאת יהודה עמיחי,מתוך שירים 1948-1962,הוצאת שוקן)

    "בהיותי ילד
    עמדו עשבים ותרנים ליד החוף,
    ואני בשכבי שם
    לא הבדלתי ביניהם,
    כי כולם עלו השמימה מעלי.
    רק דברי אימי היו איתי
    כפרוסה עטופה בנייר מרשרש
    ולא ידעתי מתי ישוב אבי,
    כי היה יער אחר מעבר למחשוף היער.

    כל הדברים הושיטו יד,
    פר נגח את השמש בקרניו,
    ובלילות ליטף אור הרחובות
    את לחיי עם הכתלים,
    והירח,ככד גדול,הטה את עצמו
    והשקה את שנתי הצמאה.

  2. איתן..

    אהבתי את הדימוי "הִפְַחְנוּ בּוּעוֹת דִּמְיוֹן" ו"הִשְׁתַּחַלְנוּ לְאִבּוּד דֶּרֶך צִנּוֹר גִּנָּה פּוֹרֵם חַמְסִינִים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *