מפגש ראשון / יפעת גדות

בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַבָּשָׂר
אֶת הַקְּלִפָּה הַכְּעוּרָה
אֶת רִיק הַזְּמַן שֶׁנֶּעֱצַר.

רָאִיתִי אֶת זְבוּבֵי הַקַּיִץ
מַגִּיעִים לָחוּג מֵעַל רֹאשָׁהּ
וַאֲנִי רוֹכֶנֶת מְגָרֶשֶׁת
מְסַלֶּקֶת בְּבוּשָׁה.

אַתָּה יָתוֹם עַכְשָׁו
אָמַרְתִּי לְאָבִי
וּבַאֲגַם עֵינָיו רָאִיתִי
יוֹתֵר מִכָּל כְּאֵב מַצְמִית
אֶת חֶרְדַּת הַמַּעֲבָר
לַשּׁוּרָה שֶׁבַּחֲזִית.

ניקוד: יאיר בן־חור

מפגש ראשון עם המוות והשלכותיו.

7 תגובות “מפגש ראשון / יפעת גדות

  1. אוולין כץ

    שיר קשה, חזק מרגש ומטלטל, מפגש ראשון עם המוות… "רִיק הַזְּמַן שֶׁנֶּעֱצַר" הזמן שנעצר הפך לקליפה ריקה נטולת משמעות כפי שהאדם אבד את צלמו ודמותו עם מותו. הנשמה אינה שוכנת עוד בקרבו עם "עצירת החיים" .
    התמודדות קשה בה הדוברת רוכנת נבוכה לגרש "זבובים" סמל לריקבון רקמות הבשר.
    ברגע זה היא בוחרת לחמול על אביה שהפך יתום, ועבר לקדמת החזית בקרב אל מול המוות "חֶרְדַּת הַמַּעֲבָר לַשּׁוּרָה שֶׁבַּחֲזִית.". בכך היא מפנה הצידה את צערה האישי וחרדתה.

  2. מוטי

    מדוע לומר לאדם שאימו נפטרה, שהוא יתום? זה כמו לומר את הברור מאליו.
    ובכל אופן, הדוברת בשיר אומרת בדיוק את הדבר הזה. מה היא מבקשת להשיג בדברים?
    כיצד בדיוק מילים אלו יכולות להוות נחמה, אם בכלל?(או שמא הן לא נאמרות כדי לנחם?)

    השיר נקרא מפגש ראשון והשם כמעט מרמז על איזשהו סוג של מפגש "רומנטי", של איתות, של "חיזור".
    יש סדר בעולם והמוות, כך רוצה הדוברת להאמין, מגיע למי שהוא כבר "בשל" ומוכן, כל דבר בעיתו.
    ממש כמו "העלמה והמוות" ,איזשהו משחק מקבארי שכולנו משחקים.המוות מעניין את הדוברת, ובאיזשהו מקום הדוברת, על אף תחושת הגועל והסלידה, מגלה עניין "במוות".

    הנה השיר:

    המוות והעלמה(מאתיאס קלאודיוס ושוברט הלחין)מתוך הספר הליד הגרמני ממוצרט ועד מאהלר בהוצאת הקיבוץ המאוחד:(לא בטוח כרגע מי תרגם)

    "העלמה: עבורה,הו עבורה
    איש עצמות נורא!
    עודי רכה,חזורה,
    ואל נא בי תיגע!

    המוות: הבי ידך,צלם נאווה,נעים,
    ידיד אני, לא ליסרך אבואה.
    אמצי רוחך, איני אלים
    בזרועותי תדעי מרגוע."

    המוות מדבר באמצעות נציגיו במקרה הזה, שהם הזבובים. יש משהו מאוד מעליב בהפיכתו של אדם ,"צלמו" של אדם, לעיסה של בשר המתחיל להירקב. המוות מסקרן את הדוברת בשיר והיא מתבוננת בו, סקרנית, כיודעת שהיא מתבוננת וחווה משהו אסור,(משהו על גבול הטמא) ולכן חשה בושה,שהיא מאפשרת לו כל כך מהר להתחיל לכלות את הגוף, שפעם היה אדם. על כן הבושה. הבושה מתקיימת במקום שבו יש מפגש עם האסור, התרגשות אסורה, הדוברת מתבוננת במוות ויש בהתבוננות הזאת גם סוג של הכחשה, של השתקה.אבל גם כמיהה עזה להבין את המסתורין. לכן יש חרוז בבית השני החוזר על ההברה "שה","שה", פעמיים.זה גם להדחיק וגם כמו שיר ערש לתינוק ולילד, נועד להרגיע.

    היא רוכנת ומגרשת את הזבובים,ל אחר ההתבוננות הראשונית, החוויה הראשונית של המוות,של מגע המוות האסור, שיש בה התרגשות ויש בה צער וסוג של תדהמה. היא חוזרת לעצמה, רואה את הדברים כפי שהם ולוקחת מרחק. רק כך היא יכולה להיות שם עבור אביה, שאיבד את אימו והחרדה שלו להכנס לשורת החזית (לשרות ההתרסה, לשורת המרד כנגד האבסורד שבקיום), היא במידת מה ,החרדה שלה מכך, שהיא, הבאה בתור, שהזבובים הללו בדרך אליה. זהו דבר שלא ניתן להכחיש.צריך עדיין להיות ילד, לא מבוגר,כדי להאמין, שאולי ניתן לחמוק מהמוות, אבל הבגרות דורשת עשיה והעשיה ,במקרה הזה, היא להפנות את תשומת ליבו של האב לברור מאליו ולעודד אותו לפתח את האומץ, את החירות להמשיך ולעשות על אף ולמרות. בכך היא מחזקת אותו ובכך היא מחזקת אף את עצמה.

    בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַבָּשָׂר
    אֶת הַקְּלִפָּה הַכְּעוּרָה
    אֶת רִיק הַזְּמַן שֶׁנֶּעֱצַר.

    החריזה בשיר משרתת מטרה, כפי שהודגם כבר בבית השני. בבית הראשון אנו חשים בהדגשה יתרה של האות "ר" ובחריזה שבה ניתן לשמוע סוג של רעם או תחושה של כובד בלתי נמנע, יציב כהר. זוהי ללא ספק חוויה שמשנה "חיים" והשאלה היא עד כמה היא משנה ואיך היא משנה תלויה לחלוטין ביכולת של האדם לשהות עם הדברים, להתבונן "בצורה" , אבל גם לעבור אל מעבר לה. הדברים הם לא כמו שהם נראים. החזרה על האות "ר" מדגישה גם את תחושת הריקות המאיימת ואת תחושת הדברים שמתגלגלים ונעצרים בבת אחת.

    וּבַאֲגַם עֵינָיו רָאִיתִי
    יוֹתֵר מִכָּל כְּאֵב מַצְמִית
    אֶת חֶרְדַּת הַמַּעֲבָר
    לַשּׁוּרָה שֶׁבַּחֲזִית.

    אני שומע כאן את ההתייסרות של האב "שהאמת" מחלחלת אליו במעט באופן מבעית. מול המוות יש להיות אמיץ, אבל מהו אומץ וכיצד אדם יכול לפתח דבר כזה, במידה "ואין לו"?
    אפשר להמשיך לצעוד בשורה שבחזית גם ללא אומץ. נראה שהדוברת הבת מעוניינת לחזק את אביה באמצעות חזרה על הברור מאליו, על האמת. אכן הוא יתום, אבל יש לו ילדים והם ,עדיין אינם יתומים, וכשהוא הולך בחזית הוא נותן להם את הדוגמא שרק הוא יכול לתת והדוגמא היא ,בעצם, לא איך למות, אלא כיצד לחיות, על אף ולמרות הידיעה הזאת. מעבר לזה, מבחינות מסוימות, האם הוא באמת יתום?

    הנה עוד שיר של גיאורג טראקך מתוך הספר "שעה שנלך בשבילים אפלים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובתרגומו של יצחק עקביהו:

    קינה(גיאורג טראקל)

    "שינה ומוות, העיטים הקודרים
    רוחשים כל הלילה מסביב לראשי:
    וכי צלמו הזהוב של אדם
    יבלע בגל הקרחי
    של הנצח?על שוניות מגור
    ירוטש הבשר הארגמני.
    וקול אפל יקונן
    על פני הים.
    אחות העוגמה הנסערת,
    ראי,סירה חרדה שוקעת
    מתחת הכוכבים,
    מול פניו השותקות של הלילה.".

  3. רחל בכר

    צמררת אותי.
    שיר מרגש, הכאב האישי נדחק הצידה וההזדהות עם כאבו של האב עם האובדן ממלאת את החלל שנוצר לאמור : "אני כאן בשבילך" ואין חשוב יותר מאשר תמיכה וחמלה בשעת צער.

    1. איתן. קלינסקי.

      ביטוי שירי כן , המזמין את הקורא לחזור לקריאה שנייה ושלישית לגעת בכאב הפרידה מדמות אהובה ומשמעותית בחיי המשוררת ואביה. הקורא חש את כאב המשוררת הנוגעת ב"קְלִפָּה הַשְּׁחוֹרָה" וב"רִיק הַזְּמַן שֶׁנֶּעֱצָר". ויחד אתה חש את כאב האב, "שֶאַתָּה יָתוֹם עַכְשָׁיו",

      יפעת לוקחת את הקורא הרגיש לביטוי השירי להתלוות אליה במסע החודר לאגם עיניו של האב, כשמשם נשקפת החרדה –
      "יוֹתֵר מִכָּל כְּאֵב מַצְמִית
      אֶת חֶרְדַּת הַמַּעֲבָר
      לַשּׁורָה שֶׁבַּחֲזִית".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *