* / אורית כרמל

הַמִּלִּים בְּפִי מִתְמוֹלְלוֹת לְמִלְמוּלִים בְּלִי פֵּשֶׁר
אוֹר הַיּוֹם דָּהוּי גַּם אִם חֹדֶשׁ מַאי
אֲוִיר דָּחוּס דָּווּי אוֹחֵז בְּרֵאוֹתַי
כְּתֵפַי נוֹשְׂאוֹת שְׁחוּחוֹת אֶת כֹּבֶד הַחֶסֶר

הַמְּחוֹגִים מוֹרִים שָׁלֹשׁ, אֶצְלִי בַּגּוּף חֲצוֹת
אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים מַשְׁאִיר בִּי טַעַם בֹּסֶר
בַּת קוֹל הָפְכָה דְּמָמָה, לְחִישָׁה אֵין אֹמֶר
בְּמִצְוָתִי הָלַכְתָּ וּכְמוֹ אֵין טַעַם עוֹד לִחְיוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

מחוגי השעון ממשיכים לנוע, אבל הזמן של האבלים עומד מלכת והטעם לחיים אובד.

9 תגובות “* / אורית כרמל

  1. יסמין

    *וכמו* אין טעם עוד לחיות.
    רוצה להאמין שכובד החסר הוא כובד הבדידות והכמיהה לאהבה וכלל לא געגוע לאיש שהלך או כובד המאיסה מן החיים.
    הוא הלך במצותך כי רצית לפנות מקום לאהבה טובה שתגיע ותמלא את החסר בחיות מרגשת.
    והיא תגיע, אם תרצי.
    3>

  2. מוטי

    אני שואל את עצמי, מה בכלל הניע את הפרידה המתוארת בשיר, האם זאת זוגיות לא טובה או שמא דבר מה אחר? אין כל ספק שהדוברת בשיר אהבה ואולי אוהבת (בזמן המתואר בשיר) את האהוב שממנו נפרדה, אחרת היא לא הייתה חווה את היסורים המתוארים, שאינם אלא יסורי ההיגמלות מהאהוב הרחוק (כלומר יסורים הנובעים ממרחק). במילים אחרות, לא מדובר בשיר על אהבה שנגמרה בין בני זוג או על מקרה שבו הדוברת בשיר נאלצה להיפרד מבן זוג שלא רצה בה עוד. גם בן הזוג רצה בה(ועל כן אהב אותה)וגם היא אהבה אותו(ולמרות זאת בחרה להיפרד ממנו)אז מה, שומו שמיים,הוביל לפרידה הזאת, שיסוריה מתוארים בשיר? מדוע חשה הדוברת איזושהי כפייה “לצוות” עליו ללכת? להורות לו ללכת?ובכן, אני מודה שאני לא ממש יודע ואפשר רק להעלות השערות.:)

    בכל מקרה, כבר היה לנו שיר אחד בליריקה שדי דומה לשיר הזה אז כנראה שהעניין הזה נפוץ אצל נשים יצירתיות ורגשיות, ממש כשם שהוא נפוץ אצל חלק מהגברים הרומנטיקנים הישראלים(בסגנון של פנחס שדה ודומיו) הנה השיר של מירב זקס פורטל:

    אֲנִי רוֹצָה לָמוּת.
    אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי.
    אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת אֲהוּבִי
    בְּמִטַּת הַבַּרְזֶל הַפְּשׁוּטָה
    שֶׁל נְעוּרֵינוּ.

    וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי,
    וּכְשֶׁתִּפְרַח נִשְׁמָתִי
    אֶל גְּדַת הַנָּהָר
    שֶׁאֶת שְׁמוֹ אֶשְׁכַּח מִיָּד,
    אֹמַר לַאֲהוּבִי: לֶךְ־לְךָ,
    וְהוּא יִשַּׁק לִי בְּשִׂפְתֵי הַבָּשָׂר
    וַיֵּבְךְּ וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם.

    שתי הדוברות חשות שאין טעם עוד לחיות ושולחות מעימן את האהוב למרות אהבתן אליו(ולמרות אהבתו אליהן) אני תוהה האם הן מקריבות כאן איזשהו קורבן?האם חשות שהן לא מספיק טובות עבורו, שהן לא יכולות לתת לו את מה שהוא באמת זקוק לו, את מה שהוא מבקש? אולי איזשהו צד אחר קיים במשוואה,משפחות למשל?(רומיאו ויוליה בלי שקספיר ברקע:) מי יודע, בכל מקרה, התוצאה היא אותה תוצאה.התאהבות וחוסר יכולת להפוך את ההתאהבות לקשר קבוע מאיזושהי סיבה (דימיונית או לא) ואז היפרדות כפויה (בניגוד לרצונו של הצד הגברי דווקא, שהיה מוכן להמשיך במערכת הזוגית הזאת והאמין באהבה). האם זאת איזושהי תבנית החוזרת על עצמה? התאהבות באהבה אבל לא בזוגיות ארוכת טווח?האם זאת חוסר יכולת ליצור זוגיות ארוכת טווח, וויתור מראש על הזוגיות הזאת?אבל מי יודע, זה יכול להיות גם זוג נשוי שנפרד למרות שהוא אוהב (אם כי גם במקרה כזה לא ברור מהשיר מדוע זה קרה,אם זה אכן המקרה).

    מה שכן ברור הוא שהדמות מדוכאת מאוד ואכן היא מתארת את הדיכאון שלה בתמונות די קונקרטיות (בכך השיר הזה נבדל מהשיר השני של מירב זקס פורטל)

    אדם דיכאוני אכן יכול לאבד את היכולת שלו לתקשר משום שכמות הדופמין במוח יורדת ולכן הגירוי שלו לפעול בעולם באופן תקשורתי יורד:(הוא לא מרוכז מספיק כדי להפיק תקשורת)

    “הַמִּלִּים בְּפִי מִתְמוֹלְלוֹת לְמִלְמוּלִים בְּלִי פֵּשֶׁר”

    אדם דכאוני מסתגר בביתו ואינו פעיל ונוטה לראות את העולם באופן פסימי ומכליל,
    מכיוון שהוא איבד את “האהבה” הוא איבד את ההתאהבות
    (הסרוטונין,האוקסיטוצין) ולכן גם “המציאות” כולה הופכת להיות משהו דהוי, פלקטי, כבד ומכביד, מושך כלפי מטה( גם הנשימות כבדות מאוד, חילוף החומרים מואט)

    “אוֹר הַיּוֹם דָּהוּי גַּם אִם חֹדֶשׁ מַאי
    אֲוִיר דָּחוּס דָּווּי אוֹחֵז בְּרֵאוֹתַי
    כְּתֵפַי נוֹשְׂאוֹת שְׁחוּחוֹת אֶת כֹּבֶד הַחֶסֶר”

    אדם דכאוני מאבד את תחושת “הזמן” ואת תחושת ההנאה מהחיים, כיוון שהוא אינו יכול לפעול בתוך המציאות, שבה הוא כבר לא רואה דבר שיכול להלהיב אותו. אפילו ההורמנים בגוף מתחילים “להתבלבל” והאדם עלול ללקות בנדודי שינה והפרעות שינה, לשקוע בתחושה של כובד ועייפות:

    הַמְּחוֹגִים מוֹרִים שָׁלֹשׁ, אֶצְלִי בַּגּוּף חֲצוֹת
    אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים מַשְׁאִיר בִּי טַעַם בֹּסֶר

    בקיצור, לא כיף בכלל. לא משנה כנראה מה הסיבה לפרידה, מה שמתואר הן התוצאות. אבל מה אפשר לעשות עם התוצאות הללו? גם זה לא נאמר בשיר ולכן כדאי לציין, ששום דיכאון, לא משנה עד כמה הוא חמור, אינו יכול להיות קבוע(ולנצח) וכל דבר שיש לו התחלה, יש לו גם סוף ולמצוא טעם בחיים ומשמעות, זאת לא מלאכה כזאת קשה, זאת אפילו מלאכה די כיפית, שהאדם(כל אדם)ממש בנוי על מנת ליצור אותה.בכל מקרה, כל אדם יכול ללמוד אותה ולהפוך אותה לחלק ממנו, חלק מהחוסן הפנימי.

    עכשיו, כאשר כל זה נאמר אפשר לומר שאפ]ילו הדוברת בשיר מצאה ככל הנראה מה לעשות לאחר מכן:
    מילמולים שהפכו למילים חסרות כל פשר הפכו לאחר מכן לשיר והענבים הפכו להיות כוס של יין וכוס של יין אחד קטנה לפני השינה(לאלה שאינם יכולים לוותר על זה)טובה לבריאות, אפילו שיש בה אלכוהול(אלכוהול לא טוב למוח,זה נכון, אבל רק הפנטים בעולם רוצים לכפות הכל בהפחדות וכוח).

    בקיצור,הכל טוב ונשאר טוב, גם כאשר נראה שלא.:)

    1. אורית כרמל רפאלי

      כפי שסיכמת: הכל לגמרי טוב! תודה רבה על ההתייחסות המעמיקה. פרשנות מעניינת מאוד. קראתי פעמיים.

    2. אורית כרמל רפאלי

      שלום מוטי. כפי שסיכמת: הכל לגמרי טוב! תודה רבה על התייחסותך המעמיקה! פרשנות מעניינת מאוד. קראתיה פעמיים.

    1. אורית כרמל רפאלי

      תודה רבה, דוד!
      בנוגע להערה האישית: יש דגש על המילה “וכמו”, אחרת לא היתה מופיעה… תודה רבה שוב על המילים הטובות!

  3. רון גרא

    שיר יפהפה המביע ייאוש, לאחר פרידה.פרידה שהדוברת יזמה. האויר דחוס בראות, אור היום דהוי-למרות האביב,כובד החסר-ביטוי יפה המעיד על חוסר השמחה.הטעם לא טעם, אבל אולי עדיף כך, מאשר לשמר זוגיות לא ברורה ולא טובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *