שירה

תספורת / טל כהן־בכור

גִּבְעוֹת קֶצֶף לָבָן וְרַךְ
גּוֹלְשׁוֹת עַל צַוָּארְךָ
רֹאשְׁךָ מִתְמַסֵּר
לָאָחוֹר.
בְּתַעַר מָדוּד וְחַד
מִתְעַגֵּל הַיּוֹם
צְדוּדִית הָרְחוֹב
מַבְרִיקָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

7 תגובות

  • שיר

    מקסים. אוהבת את ההקבלה של הים והגילוח והשקיעה והניקיון, ולא ברור אם זה רגוע או דווקא מלחיץ.

  • מוטי

    בדיקה קצרה חשפה בפני, שזאת המשוררת שכבר שלחה שיר על "קפה" לליריקה .ועכשיו שיר על תספורת.:)

    כך פועלת השירה, היא לוקחת אירוע מסוים והופכת אותו למשהו אחר לחלוטין. אפילו לא מדובר בהכרח באיזושהי מטפורה. יותר "מראה נושן שיש לו רגע של הולדת".

    לשיר שני חלקים, האחד מתאר התבוננות בתספורת אמיתית. השני, מפליג על גבי התיאור לתפיסה אחרת לחלוטין של המציאות המידית. הוא מתאר איזושהי "תספורת" שהמשוררת רואה ממש בתוך "הרחוב" עצמו. איך הרחוב יכול לעבור תספורת? מדוע צדודית הרחוב מבריקה?

    כשם שהדמות בחלק הראשון של השיר עוברת איזושהי שטיפה של שיער בטרם הסתפרות וראשה מתמסר לאחור, כך גם הרחוב אולי מלא בעננים ולאחר גשם שירד בהדרגה העננים מתפזרים ונעלמים והשמים מתגלים מעל הרחוב המבריק ממים?אולי.

    ייתכן והרחוב עובר איזושהו תהליך הנראה כמו תספורת. הוא מלא ומתמלא בהדרגה בשעות הבוקר וקרני השמש חופפות את "שערו" ומבריקות אותו(או מדגישות את ברק הטל) ולאט לאט במהלך היום הוא מאבד את הברק של השיער יחד עם השיער לקראת הליל. גם זאת אפשרות. יש תחושה מסויימת של שליטה בדברים אבל גם אמון.

    יש תער והוא חד, אבל הוא גם "מדוד" וכשם שראשה של הדמות בשיר מתמסרת מתוך אמון, כך גם החיים עצמם ברחוב מתנהלים לפי איזשהו תהליך שהוא אולי די ברור במראיתו, אבל יש בו גם מן החדש והמבריק והמעניין למרות זאת. בייחוד כשמתבוננים.

    אז התספורת היא לא רק תספורת כמובן, אלא היא האניה שאיתה מפליגים פואטית לעולם חדש, מושך ומסקרן, שהוא בעצם אותו עולם כל הזמן. זאת האמנות של השירה, זאת "הליריקה של הצורות והצבעים".

    כשהמשורר מתבונן בעולם גם הוא למעשה הופך אותו לחומר ביד היוצר, מעצב את "שערו", כפי שהוא רואה לנכון. העולם מתמסר לו, נותן בו אמון ולכן, במידת מה, הכוח שיש "בשיער" של העולם עובר למשורר. לחזון של המשורר.המשוררים מפתחים סוג של הכרת ערך מקצועית בעבודה שלהם ואין כל סיבה שהם לא יפתחו הכרה כזאת:)

    השיר הוא, במידת מה, העולם לאחר "תספורת". זאת התמצית או "המהות" של "העולם", שהשיער אינו מסתיר אותה. כשהמשורר מוריד את השיער העודף מדבר מה, הוא חושף בו מראה אחר.הוא גם יכול לבחור להסתיר באמצעות עיצוב השיער.הכל נתון לבחירתו. הוא המעצב.

    אז אולי לא מדובר בשמשון ודלילה בשיר הזה וגם לא בתספורת של טייקונים, אבל עדיין שיר לירי חביב ומינורי, שעושה בהחלט את עבודתו על הצד הטוב ביותר (ולכן אני בוחר להשאיר כאן טיפ:)

    • מוטי

      נו,זה כנראה לא לחלוטין מופרך העניין הזה של שיער בהקשר של שירה. אצל המשורר הפולני רפאל וויאצ'ק מצאתי את הביטוי "שערות המילים" ושם השיר המדובר הוא "כתב יד". לקרוא את המשורר הזה, זאת מלאכה מורכבת (נראה לי שרבים יכולים לקחת אותו כתוצאה מחוסר הבנה למקומות מנוונים וככל הנראה גם עושים זאת, לפי מה שקראתי, בפולין,בייחוד הצעירים חסרי המנוח),אבל שירים מסוימים שלו כל כך יפים,שכדאי להתרשם מהם, לפחות אחד מהם במקרה הזה.משהו בעניין הזה של התספורת והאסוציאציות השונות החזיר אותי גם לשיר היפה הזה:(ככל הנראה השיר הזה השפיע עלי בעקיפין כשהגבתי על השיר הנוכחי)

      "כתב יד"(מתוך אוסף שירים מתורגמים לעברית:"אהובתו של התלוי", מאת רפאל וויאצ'ק בתרגומו של יונתן ברקאי בהוצאת אבן חושן)

      "אני מתהלך בין שערות המילים,חוטי האריגה
      החבויים בחלום העיקש של האהבה.

      בכדי שאטווה אותה לאריג גלוי,
      אתה חייב ללמד את אצבעותי,אורח.

      איני יודע מניין תבוא:אם את אישה
      היולדי מן הרחם החם של כפות ידי.

      באחת מהן יווצר החימר של גופך
      בשנייה אגלגל לתוך החימר את שירת הדם.

      העיניים ישאילו לעינייך אור
      כדי שלפחות לרגע תהיי עדה לעולם.

      הלשון תוליד שתי טיפות רוק
      בכדי לשטוף ממך את הפחד הנגלה לעין-זיעה.

      יהיה לנו זמן מפה לפה
      בכדי שיפול עלינו סדין השיר"

      לשירה אצל וויאצ'ק מיוחס כוח כמעט דמוני(אם לא דימוני).הוא משווה אותה באופן חד משמעי "לאישה"
      שכל הזמן רעבה לדם(למעשה "ערפדה") בשיר אחר שתורגם("האם שיר יכול שלא להיות אישה").
      הכוח הזה מצד אחד אינו מובחן ואינו ידוע כמו שהוא כותב בשיר אחר(חייב להיות מישהו),זהו כוח חסר שליטה, משתלט על החיים ועל המוות ועל הכתיבה ומצד שני, זהו כוח שמה שמניע אותו זאת האהבה והמשורר עצמו נושא באחריות ליצירתו, מעניק לו חיים(למעשה השירה נתפסת בשיר הזה כמעט כגולם שקם על יוצרו). המשורר מעצב את "המציאות" הזאת באופן כמעט טקסי בכוחה של השירה(סוג של מכשף) ובכוחו של השיר ומתעצב כתוצאה מכך בעצמו, לטוב ולרע. הוא מקבל כוח מהשירה ומשולל כוח מהשירה בו זמנית (אפרופו דלילה ושמשון ותספורות).בסופו של דבר השאלה היא מי באמת עובר כאן "תספורת",המשורר,העולם או שניהם בו זמנית:)

      העניין הוא שלכל דבר יש כנראה מחיר וההתבוננות "האובססיבית" כמעט בפרטים הקטנים של העולם,סידורם ועיצובם "מחדש",באה ,ככל הנראה, על חשבון דברים אחרים,אולי היכולת להסתדר בעולם מתוך איזושהי שיכחה עצמית,חוסר מודעות,הנאות בורגניות קטנות שלא נותנים להן דין וחשבון.השירה אולי מחייבת את המשורר במידה מסויימת ללכת לאיבוד ביערות מטפוריים ומילוליים,בתוך שיער המילים
      מה שיוצר לעיתים טיפוסים כל כך "אובדניים" ,(ממש כמו המשורר וויאצ'ק), שלא השכילו למצוא לעצמם עוגן בעולם או דלת סתרים של שלווה פרטית,שסערת שערות המילים לא תוכל לה.

      • מוטי

        הנה עוד שיר של משורר שזוכה לתרגומים רבים בספרותנו, פאול צלאן. השיר נקרא "זמר גבירה בצל". ונדמה לי שמה שאני עושה כאן כרגע זאת ספרות השוואתית או איך להבין שיר אחד באמצעות שיר אחר:)

        (מתוך "אור כפוי" בתרגום שמעון זנדבנק בהוצאת הקיבוץ המאוחד,ספרי סימן קריאה)

        "באה השותקת ומתיזה את ראשי הצבעונים:
        מי המרויח?
        מי המפסיד?
        מי הניגש לחלון?
        מי הקורא ראשון בשמה?

        זה אחד הנושא את שערי.
        נושא אותו כשאת מתים על הידיים,
        נושאת אותו כשאת השמיים את שערי בשנת אהבתי,
        נושא אותו מגנדרנות.

        הוא המרויח.
        הוא שאינו מפסיד.
        הוא שאינו ניגש לחלון.
        הוא שאינו קורא בשמה.

        זה אחד שעיני שלו.
        שעיני שלו מיום נעילת השער.
        שנושא אותן כטבעות על אצבעותיו.
        נושא אותן כשברי תאווה וספיר:
        הוא אחי היה עוד בסתיו,
        הוא מונה את הימים והלילות.

        הוא שמרויח.
        הוא שאינו מפסיד.
        הוא שאינו נידש לחלון.
        הוא שקורא אחרון בשמה.

        זה אחד ששלו מה שאמרתי.
        שנושא אותו כצרור תחת זרועו.
        נושא אותו כשאת השעון את הרעה בשעותיו.
        נושא אותו מסף אל סף ואינו משליך אותו.

        הוא שאינו מרויח.
        הוא שמפסיד.
        הוא שניגש לחלון.
        הוא שקורא ראשון בשמה.

        ראשו מותז עם הצבעונים".

        הפיצול של העולם,הפיצול של "האני",הדואליות הבלתי נגמרת,התועלתנות,המחיר שיש לשלם(רווח והפסד) על כל בחירה ועל כל "חוסר בחירה",כל אלה באים מצויין לידי ביטוי בשיר העוצמתי הזה. השיער הופך להיות מרכיב מהותי בגורל שנטווה, אבל מהו הגורל הזה, למי הוא מיועד?מיהו בעל השיער הגנדרן הנושא את שיער עצמו? (כמו שישו נשא את צלבו ואבשלום ושמשון את שערם היפה בגאווה).

        גם כאן ,לדעתי, השיער קשור במהות היצירה ולא רק של צלאן. צלאן יודע להצביע בשיר אחר על שערה של שולמית (שערך האפר) ועל שערה המפתה של מרגריטה(זהב שיערך מרגריטה)ההימשכות המקברית הזאת בין שני הקטבים של העולם, של התרבות, די דומה למה שמתאר רפאל בשיר שלו, זה כוח דמוני שנאלצים לשלם לו מחיר, איזשהו ספינקס שחד חידות רב משמעיות, שאין כל דרך לענות עליהן ולצאת מזה בשלום. זאת החוויה של החיים האבסורדיים שמזינה את היצירה(זה אחד שעיני שלו. שעיני שלו מיום נעילת השער.).

        יש עיניים והן כל מה שיש מרגע נעילת השער,אבל מה הסיכוי להשיג את "הרחמים"(פתח לנו שער בעת נעילת שער).היצירה יכולה להיתפס כאן כסוג של תפילה אלטרנטיבית,אבל גם כסוג של יוהרה(גנדרנות,קישוטיות,עקב אכילס).

        הראש, בסופו של דבר, מותז עם הצבעונים בידי הגבירה המסתורית שיושבת בצל.
        השער נשאר סגור(ממש כמו השער של קפקא)או שזה לא ממש משנה אם הוא נפתח שוב,כי מי יודע מה באמת יש מעבר לשער אם לא אשליות חדשות?

        זה עוד שיר יפה ועמוק ויש בו מהכל, כנראה. אין שירה הרמטית לחלוטין.כל משורר ניתן להבין,אם רוצים,כי אין משורר שחי בחלל הריק, לבדו.(גם אם נראה לו כך,גם אם זאת תחושתו הסובייקטיבית).

השאר תגובה