חנה`לה ושמלת השבת. ומה לומר לו ליום, יומנון / זיוה גל

כְּמוֹ וִילוֹן שֶׁנִּקְרַע. כְּמוֹ גָּמָל לִפְנֵי הַצּוֹם אֲנִי חוֹטֶפֶת, מוֹצֶצֶת, יוֹנֶקֶת, לוֹקֶקֶת
בְּתַאֲוָה יְתֵרָה אֶת כָּל מַה שֶּׁיַּחְמֹד הַמָּחָר.

זֶה שׁוּב הַדִּכָּאוֹן הָרוֹכֵב עָלַי כְּמוֹ צְבָת וּמְמַלֵּא אֶת הַגָּרוֹן. מִתְגַּלְגְּלִים
אֲחוּזִים זֶה בְּזֶה, פַּעַם הוּא לְמַעְלָה וּפַעַם אֲנִי רְחָבָה לֵאלֹהִים, מַשְׁמִיעָה
קוֹלוֹת פֶּחָמִים, קוֹלוֹת אֲנָקָה. לֹא מִתּוֹךְ אַהֲבָה, פָּשׁוּט הִתְרַגַּלְתִּי אֵלָיו.

נוֹתָר לִי עוֹד שִׁיר אֶחָד לְדַקְדֵּק בַּנִּקּוּד לִכְתַב הָעֵת.
“זֶה חָשׁוּב”, אָמְרוּ, “זֶה חָשׁוּב”, אָז הֵסַרְתִּי מֵעָלַי אֶת הַשִּׂמְלָה
עִם הַכֶּתֶם, שִׂמְלַת הַשַּׁבָּת, וְזָרַקְתִּי לַכְּבִיסָה – הֵגַפְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים
וְסִיַּרְתִּי עֵירֻמָּה. בְּתוֹךְ הַמִּלּוֹן.

מֵאָז חָזַרְתִּי מִשָּׁם עוֹד לֹא פָּתַחְתִּי אֶת הַסְּפָרִים (אֲנִי קוֹרֵאת בּוֹ־בַּזְּמַן).
הֵם נִצָּבִים מְנֻמָּסִים עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח בַּקָּצֶה. כְּמוֹ חַיָּלִים שְׁעוּנִים
אֶל הַקִּיר הַיָּשָׁר. עֲלֵיהֶם שְׁנֵי מַסְרְקֵי שֵׂעָר וְקֶשֶׁת, מְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ
יִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם כְּבָר.

כְּשֶׁבָּאתִי לְבַקֵּר אֶת הַחֲבֵרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלִּי, חַנָּה’לֶה, שֵׁם בָּדוּי, הִיא לֹא זָכְרָה
אוֹתִי אַחֲרֵי מַכּוֹת הַחַשְׁמַל שֶׁקִּבְּלָה. אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הִיא זָכְרָה. הֵן נוֹרוּ
אֵלַי כְּמוֹ מַמְטֵרָה. מִישֶׁהוּ חָשׁוּב כָּתַב מַהוּ מְשֻׁגָּע. אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהוּא
לֹא פָּגַשׁ אַף ‘מְשֻׁגָּע’ מִקָּרוֹב.

זיוה גל, 29/6/13, שבת.

12 תגובות “חנה`לה ושמלת השבת. ומה לומר לו ליום, יומנון / זיוה גל

  1. זיוה גל

    תודה מקרב לב למערכת הקשובה והרגישה ליצירה.
    לעורכות- לענת קוריאל, לרונית ליברמנש. ליאיר בן חור העורך הלשוני,
    התברכנו בכן/בך!

    בהערכה, זיוה

  2. מוטי

    שני הדימויים הראשונים מתארים מצב של “הכל או לא כלום”, מעין אינטנסיביות חושית אימפולסיבית, דיגיטלית. אפס או אחד. במצב כזה אין מה להתפלא אם האדם מדווח לנו לאחר מכן, בשלב כלשהו, שהוא נמצא בדיכאון.

    כְּמוֹ וִילוֹן שֶׁנִּקְרַע. כְּמוֹ גָּמָל לִפְנֵי הַצּוֹם אֲנִי חוֹטֶפֶת, מוֹצֶצֶת, יוֹנֶקֶת, לוֹקֶקֶת
    בְּתַאֲוָה יְתֵרָה אֶת כָּל מַה שֶּׁיַּחְמֹד הַמָּחָר.

    הדימוי הראשון הוא קצר “וקורע”. יש וילון ומישהו בבת אחת מושך בו וקורע אותו ממסילתו. במצב כזה , חדר מאופל וחשוך אולי ,הופך בבת אחת להיות חדר “מואר”, אבל אור חזק מדי, שפוגע בעין במהירות גדולה מדי, יכול גם לגרום לאחר מכן לסנוורים. לתחושה של הצפה, שגדולה מדי מכדי להכילה.
    הדימוי השני מרחיב את הראשון באופן קצת שונה, כאשר הוא מתאר את חיי הגמל: או שהוא נודד לו במדבר החדגוני של הקיום, מדבר נטול גירויים, זמן רב מאוד וחי על האוכל בדבשתו (זכרונותיו של האדם למעשה,לטוב ולרע) או שהוא בולס ובולע וגורס בבת אחת כמות גדולה של אוכל. מתמכר להוויה החושית המיידית.

    מי שחי בקטבים כאלו מפתח איזושהי חרדה, וזאת מהווה בסיס לאיזושהי אובססיה, עיסוק יתר בהיבטים מסוימים של המציאות. הדמות הדוברת בשיר מרמזת לחרדה הזאת בחלק המשפט “אֶת כָּל מַה שֶּׁיַּחְמֹד הַמָּחָר”. האדם פוחד מגורם עלום במציאות החומד לקחת את מה שיש לו. זה הפחד של היש מפני האין.

    מהו זה שחומד את העולם החושי החוויתי של האדם ושממנו האדם פוחד? באופן עקרוני, אדם המכיר את עצמו ויודע את הלכי רוחו, חרד מהמדבר הזה של הקיום, של החיים, אבל מעבר לכך,הוא חרד מהמבטל הגדול של הקיום, כפי שהוא רואה אותו מרחוק ואשר מיוצג, באופן עקרוני, באמצעות “המחר” וזהו המוות.

    זה יכול להיות גם מוות מטרים למוות הסופי, נניח, מוות רוחני.

    ממה נובעים החרדות והפחדים הללו שמביאים להתנהגות אובססיבית ואימפולסיבית כזאת, הרצון הלא נשלט הזה, שאנו יכולים לראות בדמויות רבות(כולל משוררים ויוצרים מהעבר הקרוב והרחוק) לבלוע את החיים במכה אחת, לחוות אותם במה שנתפס בעיני החווה כאופן טוטלי של התקיימות?

    ובכן,השיר מציע איזשהו הסבר כבר בכותרת שלו ובאחת הדמויות המתוארות. חנה’לה היא סמל לילד או לתום שהוכתם בידי החיים. התום הזה הוא כוח מניע בזעמו ובטירופו,הוא כוח המניע בשאלה המרכזית המניעה אותו ולה פנים רבות, שאלת “הלמה” או “המדוע”.כאשר הכוח הזה פועל במבוגר ככוח שלא בא על סיפוקו, הוא גם כוח מאוד כועס ומאוד עוצמתי, חסר שליטה.זהו הטירוף.

    עכשיו, הדמות הדוברת בשיר היא משוררת וחנה’לה היא מצד אחד ייצוג שלה, מצד שני, היא סמל, ייצוג של מבוגר הנע ופועל בעולם (נאלץ לפעול בעולם לפי הדימויים, נאבק להפיק מהעולם משמעות). לכן יש הפרדה מסויימת בין חנה’לה שהיא הדמות הדוברת, המשוררת, לבין חנה’לה, כשם בדוי, דמות שהדוברת מבקרת “בבית משוגעים”,מתבוננת מה בחמלה, לאחר נזעי החשמל(הלם המציאות, אם תרצו)שהפעילו עליה במטרה “להרגיעה”. כך המציאות הורגת את “הילד” ,את התום ויוצרת את הטירוף.

    היוצר יכול להשתמש בטירוף הזה ליצירה, אבל אנו רואים בעולם כל מיני היבטים אחרים, הרסניים מאוד של הטירוף המתואר.

    הנה תיאור יצירתי של הטירוף, כיצד מופקת למעשה היצירה, בסופו של דבר:

    “זֶה שׁוּב הַדִּכָּאוֹן הָרוֹכֵב עָלַי כְּמוֹ צְבָת וּמְמַלֵּא אֶת הַגָּרוֹן. מִתְגַּלְגְּלִים
    אֲחוּזִים זֶה בְּזֶה, פַּעַם הוּא לְמַעְלָה וּפַעַם אֲנִי רְחָבָה לֵאלֹהִים, מַשְׁמִיעָה
    קוֹלוֹת פֶּחָמִים, קוֹלוֹת אֲנָקָה. לֹא מִתּוֹךְ אַהֲבָה, פָּשׁוּט הִתְרַגַּלְתִּי אֵלָיו.”

    מתחתיות הדיכאון האדם היוצר עולה באמצעות המאבק לתת משמעות ולכן היצירה היא ביטוי של מאבק בחוסר המשמעות, באובדן, במוות.אלו החיים שמכתימים את הילד, את שמלת השבת הלבנה של התום.זה תיאור של מאבק שיש בו עליות ומורדות, התרחבות רוחנית ומצוקה רוחנית (פעם הוא למעלה ופעם אני רחבה לאלוהים). קולות הפחמים, קולות האנקה הם הביטוי ליצירה, או במקרה המתואר בשיר, עבור הדוברת עצמה, לשירים. שיר כאנקה, או כצעקה הוא לא דימוי שאינו רווח,במידת מה, בספרות כמובן, אבל קולות הפחמים והסמל היפה של חנה’לה (הלקוח מסיפור ילדים ידוע כמובן) הוא בהחלט כן.

    הנה רחל המשוררת אומרת ומתארת בדיוק אותם רגשות בדרך קצת שונה:

    סֵפֶר שִׁירַי

    צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
    בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
    הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
    לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

    נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
    נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
    וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
    יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

    אין ספק שיש מידה מסויימת של תסכול נוסף ביצירה, המצריכה את המשורר והיוצר הממושמע לקחת מרחק מסוים בשעת תהליך היצירה ולהפריד את עצמו מהמאבק הפנימי, “מהטירוף”. הוא הופך להיות תייר בממלכת המילים, עירום, על מנת שיוכל “לדקדק את השירים”. לכן השיר מתאר את הפשיטה הרגעית של שמלת השבת כדי להגיע למצב של יצירה. קולות של פחמים ומאבק יכולים להיות מנת חלקו של כל אדם, אבל כאשר הכישרון של אדם מסוים דוחף אותו גם ליצור וכדי שליצירה תהיה משמעות, הוא חייב לקחת מרחק ולהיות גם בעל משמעת. הוא חייב , במידת מה, להתעלם לרגע מהצד הזה בתוכו, שהוא צד נאבק ופגוע, כדי שיוכל לתת לו ביטוי הולם. היוצר חוזר אל הבדידות שלו, מהעולם הגדול, “מגיף את התריסים” ויוצר. היצירה גורמת לו לריכוז משאבים מקסימלי,אבל גם גורמת לו להיות פגיע מאוד, רגיש מאוד,עירום בממלכת המילים, “המילון”.

    נוֹתָר לִי עוֹד שִׁיר אֶחָד לְדַקְדֵּק בַּנִּקּוּד לִכְתַב הָעֵת.
    “זֶה חָשׁוּב”, אָמְרוּ, “זֶה חָשׁוּב”, אָז הֵסַרְתִּי מֵעָלַי אֶת הַשִּׂמְלָה
    עִם הַכֶּתֶם, שִׂמְלַת הַשַּׁבָּת, וְזָרַקְתִּי לַכְּבִיסָה – הֵגַפְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים
    וְסִיַּרְתִּי עֵירֻמָּה. בְּתוֹךְ הַמִּלּוֹן.

    אבל מה קורה, “בסוף”, האם כל זה “השתלם” לו? האם הוא, המשורר או היוצר,הרוויח משהו או שראשו מותז(כבשירו של פאול צלאן)שוב ושוב עם הצבעונים בידי “הגבירה היושבת בצל”?

    לכך מתייחסים כמובן, שני הבתים האחרונים בשיר:

    מֵאָז חָזַרְתִּי מִשָּׁם עוֹד לֹא פָּתַחְתִּי אֶת הַסְּפָרִים (אֲנִי קוֹרֵאת בּוֹ־בַּזְּמַן).
    הֵם נִצָּבִים מְנֻמָּסִים עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח בַּקָּצֶה. כְּמוֹ חַיָּלִים שְׁעוּנִים
    אֶל הַקִּיר הַיָּשָׁר. עֲלֵיהֶם שְׁנֵי מַסְרְקֵי שֵׂעָר וְקֶשֶׁת, מְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ
    יִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם כְּבָר.

    כְּשֶׁבָּאתִי לְבַקֵּר אֶת הַחֲבֵרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלִּי, חַנָּה’לֶה, שֵׁם בָּדוּי, הִיא לֹא זָכְרָה
    אוֹתִי אַחֲרֵי מַכּוֹת הַחַשְׁמַל שֶׁקִּבְּלָה. אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הִיא זָכְרָה. הֵן נוֹרוּ
    אֵלַי כְּמוֹ מַמְטֵרָה. מִישֶׁהוּ חָשׁוּב כָּתַב מַהוּ מְשֻׁגָּע. אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהוּא
    לֹא פָּגַשׁ אַף ‘מְשֻׁגָּע’ מִקָּרוֹב.

    בספרים אין ממש נחמה ואם הזדמן לו למישהו לכתוב ספר בעולם, או שהוא קורא ספר אחר של אדם אחר,כנראה שהוא לא ממש יכול להסתמך עליו כאיזושהי הגנה מפני העתיד לבוא ולכן נוצר איזשהו ריחוק מסוים.(פנחס שדה כתב על כך פעם,כאשר כבר היה חולה) הספרים הם “מנומסים” מחד גיסא, אך גם עומדים כמו חיילים שעונים על הקיר הישר, מחכים שמישהו יתייחס אליהם כבר. אלו חיילי צעצוע במידת מה של הילד הפנימי, חיילי בדיל, שהילד הנע בין הקטבים, שיחק איתם, אבל בהחלט יכול להיות שגם איבד בהם עניין.

    היוצר חוזר לבקר את הילד הפנימי שלו, אבל לא תמיד הילד הפנימי שלו זוכר אותו, יודע מיהו, משתף איתו פעולה. השאלות הקיומיות המנקרות בראש בצרורות נובעות ,ככל הנראה, מאותו ילד פנימי, שהוא המקור שלהם. ואילו האדם עצמו עומד נדהם משטף זה, אינו יכול להכיל אותו, אינו יכול לספק את התשובות, אולי יודע, שלעולם לא תהיינה תשובות. זאת החוויה הקיומית לא רק של היוצר או המשורר כמובן וזה לא רק שיר על “משורר” או “יוצר”,בסופו של דבר(או בראשיתו של דבר?:)

    האדם עצמו מופיע כאן “כיוצר” “וכמשורר” של המציאות שלו, הנוצרת מתוך מאבק מתמיד בין צדדים שונים בנפש והמאבק היה ונותר מאבק למשמעות ולמובן בעולם, שעל פניו, נראה שאין בו משמעות ואין בו מובן.יש בו רק כאוס ואנטרופיה.

    טוב,וודאי הרחקתי מאוד מהעולם הפואטי של השיר, אבל אני לא חייב שום דבר לאיזשהו עולם פואטי. אני חייב רק לעצמי,דבר ראשון.:)

  3. זיוה גל

    קודם כל הבהרה

    1. “חנה’לה ושמלת השבת” כמובן סמל למה שיקרה אחר-כך

    2. פורסם במדור פרוזה כי שירה פְּרוּזָהּ [PRUZA] היא על התפר שבין שירה לפרוזה

    3. הכותרת מבהירה שאלה מעין פרקים של יומנון

    4. לקוח מתוך מחזור השירה: “המחלקה הפתוחה” (יש כאן בליריקה עוד שיר ממחזור השירים הזה – “כרטיס יציאה”. נכלל גם בספר שיצא אחר כך, ואף הוקרא ברדיו ברשת ב’.

    תודה רבה להקשבה, זיוה:)

  4. מנחם בן

    שיר אמיתי, עוצמתי, מרגש. מפתיע בדיוקיו השיריים והלשוניים. ניכרים דברי אמת בשירה. משוררת טובה באמת. אני חותם.

  5. רחל אשד

    מתחברת מאד. תיאור נהדר של אדון דיכאון. הבית האחרון, הכל-כך ישיר, מאד נגע בי, כמי שהייתה חנה’לה בעצמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *