דיבר אליי / חגית מנדרובסקי

מִשֶּׁהֵעִירָה אוֹתִי נְשִׁיקָתָהּ
חַשְׁתִּי לְפֶתַע שַׁיֶּכֶת.
פִּטְמוֹתֶיהָ נָמַסּוּ כְּשַׁעֲוָה
לְתוֹכִי כְּנֵר הַתָּמִיד.
חֲלֵב אַהֲבָתָהּ דִּבֵּר אֵלַי
בִּשְׂפַת אִמָּהוֹתֵינוּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

16 תגובות “דיבר אליי / חגית מנדרובסקי

  1. מוטי

    קרה לכם אי פעם שהתעוררתם פתאום משינה עמוקה ולא ידעתם היכן אתם נמצאים? לא ידעתם מי אתם ומה אתם? זה יכול להיות אפילו לחלקיק של שנייה. המוח שלנו לא אוהב מצבים כאלו של אינות והוא חוזר
    מהר מאוד “לעצמו”. “עצמו” הוא כל מה שהוא זוכר ויכול לזכור באופן מודע או לא מודע, ישיר או מרומז.

    בכל מה שקשור בנושא “השייכות”, שהיא חלק מהצורך של בני האדם בתחושה של ביטחון, שום זיכרון מודע אינו יכול להספיק בהכרח. יש צורך באישור מחודש שוב ושוב במציאות והאינטנסיביות של הצורך הזה קשורה ככל הנראה בדרך שבה התעצב האדם החל מרגע הלידה וילדותו המוקדמת ולאורך כל חייו. גנים וסוגים שונים של פידבקים(סביבה) מייצרים סוגים שונים של אישיות, נזקקת או נזקקת פחות. יחד עם זאת, הרצון בביטחון ושייכות הוא קמאי, בסיסי, אבולוציוני. להיזרק מחוץ למדורת השבט לסוואנה נחשב כגזר דין מוות תמיד גם עבור אנשים מבוגרים. תינוק שהוריו לא מילאו את כל צרכיו, הבין בכל ישותו הקטנה, כי נשקפת לו סכנה חמורה. תחושת הסכנה הזאת חילחלה עמוק לתוך גופו הקטן ושום דבר במציאות לאחר מכן, אפילו יעיד שלא נשקפת לו סכנה, אינו יכול לבטל את ההידהוד הפנימי הזה ,שהוא עמוק מאוד. פייסבוק למשל, כעסק, מתבסס כמעט כל כולו, על הרצון הזה של בני אדם בשייכות או בביטחון.

    הנרי גוסטאב מוליסון, שבשנות החמישים ניתוח מוח שבוצע בו הותיר אותו עם פגיעה משמעותית באונות הרקתיות, איבד את היכולת לזכור כמעט כל דבר חדש ולמעט כמה זכרונות כאלו או אחרים שזכר מילדותו, הוא לא יכול היה ליצור זכרונות חדשים. זה אומר שכל רגע כמעט היה עבורו חדש לחלוטין. אירועים שחווה, מקומות שראה, אנשים שנכנסו לחייו. הוא אמר:

    “כרגע,אני תוהה,האם אמרתי או עשיתי דבר מה שאינו כשורה?אתה מבין, ברגע זה, הכל נראה לי לא ברור, כי מה קרה זמן מה לפני כן אינני יודע. זה מה שמדאיג אותי, זה כמו להקיץ מתוך חלום, פשוט אינני זוכר!
    כל יום עומד בפני עצמו, על רגעי השמחה או העצב שבו.”(תרגמתי מאנגלית לצורך העניין)

    המכניזם של הזיכרון ,שעומד בתשתית של הנרי לזכור למשל רגשות ולהתמיד בהם, עומד גם בתשתית של השיר הזה. נניח והנרי היה רואה אישה יפה והייתה מתעוררת בו תשוקה. לאחר מכן האישה הייתה הולכת לדרכה וחוזרת כעבור חמש דקות. את האישה הוא לא יכול היה לזכור, אבל האם הוא שכח את התשוקה? וודאי שלא, הוא פשוט מאוד איבד את היכולת לשייך אותה לרצף מסוים של אירועים, להעניק לה משמעות וכיוון. תשוקה שיש לה משמעות וכיוון הופכת להיות אהבה. היכולת להתאהב בנויה על היכולת לזכור לטווח ארוך, דבר ראשון את “העצמי” המתאהב ודבר שני את המושא הנאהב ואז לספר סיפור מסוים על “עצמי”, על “המושא” “ועלינו”. לכן בכל מה שקשור באהבה, מדברים תמיד על “סיפור”. כי לאהבה תמיד יש נרטיב, יש הקשר ואם אין לה הקשר(הקשרים)אין שום דבר שמחבר בין אנשים למעט רגש רגעי מאוד של תשוקה.

    הנרי לא איבד לחלוטין את היכולת ללמוד דברים חדשים. הוא למד בדיוק באותו אופן שתינוק הנולד לעולם לומד את “האמיתות” הראשונות שלו לגבי העולם ,כלומר לימוד באופן לא מודע. כשאדם נחשף לגירוי חזק ועוצמתי(או כאשר מהאדם נחסך גירוי חזק ועוצמתי שהוא זקוק לו) הוא לומד משהו וכל חזרה לאחר מכן של אותו גירוי(או היעדרו) מחזקת בתוכו את הקשר המצביע על אותה “אמת”. לימוד הוא יצירת קשרים וקישורים. אהבה נלמדת כבר מרגע הלידה באמצעות יצירת קשרים וקישורים.

    האהבה הראשונה שעליה אנו לומדים היא אהבת האם והתינוק. איך לומדים את האהבה הזאת וכיצד זוכרים אותה(או את היעדרה)? באמצעות מגע. המגע הראשוני יוצר את הלימוד, את תחושת ה-priming,שלאחר מכן, האדם מזהה או לא מזהה במציאות לאורך כל חייו.(כאשר לא מזהיים דבר, הרי מזהים את היעדרו).

    תחושת הביטחון הבסיסי של האדם ותחושת השייכות הבסיסית שלו לאנושות או לשבט (או לתרבות)מתחילה בתחושת השייכות והביטחון הבסיסייים ביותר שיש לו כתינוק מול אימו (ולאחר מכן הוריו בכלל)לאורך כל תקופת הילדות המוקדמת. זה כל העניין. אז הנה השיר:

    מִשֶּׁהֵעִירָה אוֹתִי נְשִׁיקָתָהּ
    חַשְׁתִּי לְפֶתַע שַׁיֶּכֶת.

    כן, אדם שיש לו מסגרת כזאת חש עטוף ומוגן. בני אדם בודדים המתעוררים לעיתים מתוך חלומם, חשים דווקא את התחושה ההפוכה כמובן.

    פִּטְמוֹתֶיהָ נָמַסּוּ כְּשַׁעֲוָה
    לְתוֹכִי כְּנֵר הַתָּמִיד.

    המילה “פיטמותיה”, נראה לי, סייעה לשיר הזה למשוך קצת יותר תשומת לב בפייסבוק:), אבל היא כמובן לא נמצאת בשיר כדי ליצור רייטינג, אלא משום שהיא אינה יכולה שלא להיות בשיר. הפיטמות הן החלק שהתינוק חש כאשר האם מניקה אותו ומעניקה לו חלב אם. בסופו של השיר, הפיטמות הללו מקבלות מובן, כי שפת האם הראשונית מדוברת אל התינוק אך ורק באמצעות אותן פיטמות המעניקות לו נוחם וביטחון (עונות על הצורך הבסיסי ביותר שלו בקרבה והישרדות פיזית) הדימוי כאן כפול ומעניין.

    דבר ראשון הפיטמות נמסות כשעווה. הדימוי הראשוני הזה מייצר תחושה של רכות ושל חום. זהו משהו מאוד פיזי, אבל כשלעצמו הוא כנראה לא הספיק. הוא עדיין מאוד בסיסי. אחריו אנו מגיעים כבר לעולמות אחרים לחלוטין, הדוברת בשיר מדברת על “נר התמיד”. מדוע היה צורך לחזור על משהו שהוא לכאורה מובן? שעווה לבדה מספיקה כדי להבין שמדובר בנר. התוספת היא כמובן הסוג של הנר. וכאן נוצר הקישור בין הנוחם הפיזיולוגי הבסיסי מאוד ביחסי האם והתינוק, לבין יכולות גבוהות של התפתחות במהלך החיים, בין היתר התפתחות רוחנית.

    נר התמיד הוא אותו נר שהיו משאירים דולק בבית המקדש במנורת שבעת הקנים על מנת לשוב ולהדליק ממנו את כל הנרות האחרים שכבר כבו. זהו סמל רוחני וקישור רוחני בין הגוף לבין המהות. בין הזיכרון הראשוני, ההיולי, לבין התנועה של התשוקה הנוצרת ממנו לאורך החיים לעבר העליון או האלוהי. כאשר הזיכרון הראשוני קטוע ולא שלם, כל התנועה הזאת של ההתפתחות עלולה להיעצר בשלבים מאוד מוקדמים ומה שנראה במציאות בחייו של אותו אדם, היא תנועה כלפי התנוונות. לא תנועה כלפי מעלה, אלא תנועה כלפי למטה.

    חֲלֵב אַהֲבָתָהּ דִּבֵּר אֵלַי
    בִּשְׂפַת אִמָּהוֹתֵינוּ.

    חלב כפי שהוא מופיע בשיר יכול לקבל כמה משמעויות וכולן מתאימות.חלב יכול להיות במובן של חלב אם(כן,גם בדרך שבו הוא מנוקד בשיר)וגם במובן של שומן או חלק מהותי או עיקרי או חלב של נר(דהיינו חזרה במילים אחרות על המילה שעווה).חלב אהבתה יכול להיתפס גם במובן האירוטי כמובן, באופן פיזיולוגי מאוד. הכל תופס ושום דבר אינו מיותר. כי הפיזי, החומרי “והרוחני” אינם נבדלים זה מזה. הם קרוסים זה בזה.אין אחד ללא השני או אחד בנפרד מהשני.

    הביטוי חלבי ודמי הוא החלק החשוב והיקר ביותר וחלב האהבה הוא החלק החשוב והיקר ביותר,כשם שחלב האם הוא החלק החשוב והיקר ביותר שהיא יכולה להעניק לילד(אפילו כסמל,במידת ההקרבה שהיא מקריבה למענו).כשם שחלב האם מחסן את הילד,חלב האהבה מחסן את האדם ומעניק לחייו תוחלת ומשמעות וכיוון.
    חלב האהבה הופך להיות במקרה הזה היצירה וכל יצירה מבוססת על דבר מה או על היעדר ו(כלומר תולדות הכמיהה אליו).

    שפת אימהותינו ,הביטוי שבו מסתיים השיר, מבטא את רצף השייכות הזה .זאת שפה שנמצאת מעבר לזמן ומעבר למודעות ופועלת משם. זאת השפה הבסיסית ביותר שמבלעדיה אין כל משמעות למילים, שבאות רק לאחר מכן ואשר, אולי, מחפשות לאורך כל החיים איך לבטא באופן המדוייק ביותר את מה שנמצא מעבר להן.

  2. ארלט

    השיר ‘דיבר אלי’ “בשפת” האהבה. שפה המובנת לכולנו ומקנה לנו תחושת שייכות למין האנושי. תודה לחגית, ולליריקה.

  3. רון גרא

    איזו תיאור נפלא של אהבה,כשהנשיקה והפטמות נמסות בגוף המנושקת-והופכות אצלה לנר התמיד כבבית המקדש,
    רגיש ויפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *