רֵיקִים עַל הַדֶּשֶׁא / עודד ניב

בְּקוֹנְצֶרְט הָרוֹק בַּפַּרְק
הֵם שׁוֹתִים אֶת הַשִּׁירִים
בִּשְׁקִיקָה
כְּמוֹ יַיִן בְּטֶקֶס קָדוֹשׁ
וְצוֹעֲקִים וּבוֹכִים
אֶת הַמִּלִּים הָרֵיקוֹת
בַּחֲזָרָה
כְּמוֹ תְּפִלּוֹת
אֶל הַזַּמָּר
שֶׁמַּתְחִיל לַחְשֹׁב
כְּמוֹתָם
שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אֱלֹהִים
עִם מִיקְרוֹפוֹן בְּלִי חוּט
בְּלִי קֶשֶׁר לְשׁוּם מָקוֹם
הֵם מְסִירִים אֶת בִּגְדֵיהֶם בְּקֶצֶב
חוֹשְׂפִים לְבָבוֹת מְבֻזְבָּזִים
מוֹשִׁיטִים יָדַיִם
לִנְגֹּעַ
בָּאֱלוֹהִים הֶחָדָשׁ
שֶׁעוֹד רֶגַע קָט יֵעָלֵם
גַּם הוּא
בְּמַסְוֶה שֶׁל עָשָׁן מְלָאכוּתִי
כְּמוֹ הָאֱלֹהִים שֶׁלְּפָנָיו
וְיַשְׁאִיר אוֹתָם שׁוּב
רֵיקִים עַל הַדֶּשֶׁא.

ניקוד: יאיר בן־חור

3 תגובות “רֵיקִים עַל הַדֶּשֶׁא / עודד ניב

  1. נילי אמיר סגל

    אהבתי את שירך כמו שהוא בפשטותו ובמורכבותו גם יחד.
    אין צורך לעניות דעתי בהשוואות כי השיר מדבר בעד עצמו.
    והריקות הזו שאתה מדבר עליה, איני חושבת שמול הר סיניי אחזה בעם ריקות לאחר מכן.
    אבל זו דעתי האישית.
    תודה לך

    נילי

  2. מוטי

    כל אחד ואליליו.כל אחד ואכזבותיו.:)

    נראה שהשיר כולו צמח ועלה מתוך התמונה הזאת של אליל רוק על הבמה ואולי חבר נערות ונערים בני טיפש עשרה מאבדים את זה למרגלותיה.בכל מקום בני אדם מאבדים את זה למרגלותיו של דבר מה.בייחוד בתקופת הנעורים הסעורים.גם בני ישראל למרגלות הר סיני עם כל הברקים והרעמים.מה זה היה אם לא הופעת רוק אחת גדולה ומשגעת? בהחלט היו זמנים ואחר כך לאט מזדקנים ודור נוסף מגיע ומה שנותר זה רק הסיפורים,ההצדקות וההסברים.:)

    וְאִם תַּמְשִׁיךְ וְעוֹד תּוֹסִיף קְצָת לְדַבֵּר
    וְגַם מוּסָר תַּטִּיף בְּקוֹל צָרוּד, מַזְקִין
    פִּתְאוֹם, הַבְּכוֹר שֶׁבֵּינֵיהֶם חִישׁ יִתְנַעֵר
    וְיַעֲנֶה: אַח, סַבָּא, מָה אַתָּה מֵבִין?…

    וְאָז תֵּדַע שֶׁזֶּהוּ חֹלִי מִדַּבֵּק
    וְאָז תַּחְשֹׁב: אוּלַי צוֹדְקִים הֵם הַבָּנִים;
    בִּשְׁעָתוֹ הָיִיתִי גַּם אֲנִי צוֹדֵק –
    אֲבָל עַכְשָׁו… הָיוּ זְמַנִּים, הָיוּ זְמַנִּים…

    בכל מקרה,היה שיר דומה בליריקה שטיפל בנושא קצת אחרת,הנה וודסטוק של נועם וויסמן:

    גַּם בְּווּדְסְטוֹק הָיוּ אֲנָשִׁים עֲצוּבִים וּבוֹדְדִים
    שֶׁלִּבָּם הִתְבַּקֵּעַ מִיַּלְדוֹת פְּרָחִים
    שֶׁרַק שָׁרוּ וְדִבְּרוּ עַל אַהֲבָה
    וְנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ לְכַמָּה יָמִים מִבֵּית גֶּבֶר מַכֶּה
    וְאֵלָיו גַּם חָזְרוּ
    וְתִקְווֹת שֶׁהִתְגַּשְּׁמוּ, לָכֵן חָדְלוּ לִהְיוֹת תִּקְווֹת
    וְכָאֵלֶּה שֶׁכְּמוֹ בַּהַיְקוּ עַל קְיוֹטוֹ
    אֲפִלּוּ בְּווּדְסְטוֹק
    לְמִשְׁמַע ג‘וֹ קוֹקֶר
    הִתְגַּעְגְּעוּ לְווּדְסְטוֹק.

    ולא יזיק גם להיזכר קצת בשיר של יונה וולך:

    "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים / יונה וולך

    לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים
    לעולם לא יעבור עוד קולו תחת חלוני
    טפות גדולות ירדו במרחבים אות
    אין האלוהים בא עוד בחלוני
    איך אוכל עוד לראות את גופו המתוק
    לצלול בעיניו לא ארד עוד לשלות
    מבטים יחלפו ביקום כמו רוח
    איך אזכור את היופי הזה ולא אבך
    ימים יערבו בחיי כמו רטטים בגוף
    ליד רסיסים של זכרי מדע נשברים עוד יותר מבכה
    מקסימה את האויר צורת תנועתו בנועו
    לעולם לא יעבור קול הגעגועים את הסף
    עת אדם יחיה כמו מתיו בזכרונות, כמו הויה
    ולוא יעמוד מבטו המתוק ליד מיטתי ואבכה."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *