אינפרנו / רונית ליברמנש

נאלצתי לשרוף היום כחצי שעה בקניון רמ”א, בדרכי מנקודה א’ ל-ב’. המקום הזה מאוס במיוחד בחופשת הקיץ. תמהיל של ישראלינה שגרתית פלוס דציבלים של “נוער”. בכלל, קניונים ישראליים הם מקומות מאוסים. אולי פרט לגן העיר. האוטובוס שהגיע אחר כך הלך ונדחס. המטפל בפיזיותרפיה היה מקסים כדרכו, וכשסיימתי החלטתי לנסוע שתי תחנות בקו 5 כדי לא לאמץ את הברך (פגיעות ספורט עתיקות שמתלקחות מדי פעם).

בזמן האחרון הבחנתי שמשהו לא מרנין קורה לאי-הויסות החושי שלי. ריחות ורעשים ופלישות למרחב הפרטי, מין אינפרנו אורבני אלים ולוהט. וכשהמתנתי לקו 5 חצתה אותי אם בלווית בתה, שהורכבה על אופניה (הרגילים, לשם שינוי). ופתאום הילדה התחילה לצרוח. צווחה איומה. כנראה שנפגעה מהג’ק המתכתי. האם עצרה. לא נגעה בה. לא ניחמה. נמנעה ממגע. הורידה אותה מהמושב וחיכתה. הילדה המשיכה לצרוח. ולצרוח. בתוך דקה הופיע גבר עבה על אופניים חשמליים. הגבר העבה והאישה הבינונית החליפו מילים בצרפתית. הילדה המשיכה לצרוח. האישה והילדה נכנסו לאחד הבניינים. והצווחה הנוקבת המשיכה לחורר אותי כשהאוטובוס הגיע. מלא, כמובן. ומצחין.

מבחינתי היום הזה הגיע, סוף כל סוף, לסיומו. לפחות בכל מה שקשור במגע עם הזירה הציבורית.

5 תגובות “אינפרנו / רונית ליברמנש

  1. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    כשסיימתי את הקריאה, חשתי מיד עצבות אפילו יותר ….הדינמיקה שמוצגת ושנואה גם עלי ובמיוחד להיכנס לקניון הומה ורועש אנשים ואז הקטע עם הילדה כל כך מחדד את חוסר הרגישות, מצד אחד בקניון כולם מתחככים אחד בשני ובמקרה היחדה שכה זקוקה לקירבה ולא מקבלת. כתוב חזק ונוגע.

    1. רונית ליברמנש

      תודה, לאה.
      דמייני את תל אביב באוגוסט. רחוב. הלחות. האופניים החשמליים שחותכים אותך (שקלתי לקנות טייזר, אבל אני שומרת חוק 🙂 .הר-בה יותר גרוע מקניון ממוזג.

  2. מוטי

    מדוע אינפרנו?היכן האינפרנו כאן?

    הבמאי ההונגרי בלה טאר טוען שהחיים מחורבנים למדי (כך לפחות הוא טען בראיון לפני מספר שנים:) זה די דומה לטענה שהם “מאוסים”.חשוב לדעת, שיש אנשים שרואים דווקא את הצד השני של התמונה או יותר נכון רואים את המציאות מכל צדדיה ובמימדים רבים יותר. למשל, אם נשאל את מתייה ריקאר או עוד כמה מבני לוויתו של הדלאי למה בעבר ובהווה, נקבל תשובות שונות לחלוטין בנוגע לתחושות שעולות להם מהחיים עצמם. אני מבטיח לכם שהם לא יאמרו על שום דבר שהוא מאוס.ומדוע זה?

    כיוון שתרגול של מדיטציה(הדבר שבו הם התמחו) מעלה את היכולת של בני אדם למצוא יופי גם בתוך מה שנראה לאחרים מכוער או בלוי או מזוהם. הסיבה לכך היא פיזית.תרגול מדיטציה מעלה את הרמה התפקודית(קוגניטיבית) של מודולים שונים במוח ב-26 אחוזים ואפילו השינוי הפיזי הבלתי הפיך נמדד בכ-13 אחוזים.האדם משתנה,המציאות משתנה. במקום שבו היה גיהנום, פתאום יש גן עדן. המקום לא השתנה, אבל ההרגשה הסובייקטיבית השתנתה.

    האם זה אומר שאין אינפרנו? שהוא נעלם? ברור שיש. ברור שהוא לא נעלם!הוא בכל מקום למעשה!:)הגיהנום הוא תמיד פנימי ובמקרה הנ”ל הגיהנום הוא גם הזולת (לא רק העולם או הטבע או היקום האדיש) או התחושה הסובייקטיבית של הזולת בנפש. עבור אלו שעשו את כל המסע מנקודה א לנקודה ב, באותו גן עדן, הרי שזה הבסיס של החמלה, הם רואים בדיוק היכן נמצאים האחרים וגם את עצם העובדה שלא כל האחרים יוכלו ,בסופו של דבר, אולי, להגיע אל “האור”.

    אם אינך יכול לקחת מרחק מהזולת, מפני שאתה גם נזקק לזולת ואם אינך יכול להתקרב אל הזולת, להיות חלק ממנו, הרי שאתה מוצא את עצמך בהכרח מוטרד מהיבטים שונים של קיומכם הנפרד. צחנה זהו היבט אחד, אבל לא חסרים עוד היבטים פיזיולוגיים והתנהגותיים רבים אחרים. כך צומחת גם מיזנטרופיה.ומיזנטרופיה היא מחלה כואבת מאוד,שכדאי מאוד לא להידבק בה,כי קשה מאוד לאחר מכן לרפאה.

    יש איזושהי נחמה במציאות הזאת, שהיא אולי מוזכרת בעקיפין וזאת נחמת האינטימיות או המגע, אבל הטקסט מכונה בשם אינפרנו ואנו יודעים היטב שבשום מקום בשאול לא נמצאים בני אדם המסוגלים בכלל להתקרב למגע אמיתי. לרוחות הרפאים של השאול אין גוף ולכן גם אין מגע.אודיסאוס אינו יכול לחבק את אימו. גם בתופת של דנטה אין סיפוק לאוהבים וכל מה שיש להם הוא זיכרון של תשוקה שנקטעה באיבה ולעולם לא תמומש עוד.וכיוון שמגע אמיתי חסר, שאינטימיות עמוקה ואמיתית חסרה, הרי “שכולם” מכורים לקניות בקניונים(אמיתיים ואונליין)”וכולם” אוכלים גאנק פוד ואף פעם לא מגיעים לסיפוק אמיתי.זה חתיכת גיהנום.האדם הוא מה שהוא קולט אל תוך עצמו ומה שהוא “אוכל”.כדאי שישים לב לדברים הללו,אם הוא חפץ בריאות אמיתית.

    אז הנה העניין הזה של הויסות החושי.בלה טאר ביים סרט הנקרא “הסוס מטורינו” והוא מתחיל מאיזכור על התמוטטותו הסופית של הפילוסוף פרידריך ניטשה ברחוב בטורינו לאחר שראה עגלון מצליף בסוס שתש כוחו.
    את הגירוי החושי הזה הפילוסוף פרידריך ניטשה כבר לא יכול היה להכיל ואז הוא עלה על גדותיו, נסחף וטבע.
    היו לו תמיד כאבי ראש איומים ומשתקים, שהיו תוקפים אותו לעיתים במשך ימים, שבהם כל גירוי כלשהו, היה גורם לו יסורים קשים וחמורים.

    אבל בסרט,לאחר מכן, בכלל נראה שיש סיפור אחר לחלוטין. אין שם קניונים למשל ואפילו לא הרבה אנשים, למעשה מעט מאוד וכולם שם שותקים ושום דבר כמעט לא מתרחש שם, למעט מה שנראה כהידרדרות איטית וכואבת במצבם האובייקטיבי והסובייטיבי של הגיבורים על רקע של איזושהי סערה קוסמית אדירה שאינה נגמרת ,הדומה אולי לזאת של העין הגדולה האדומה בכוכב צדק.

    דברים יכולים להיות מאוסים גם במקומות שבהם אין קניונים.המצב האנושי עלול להמאיס לעיתים על בני האדם את חייהם.הם עלולים לעלות על גדותם.עודף חושי וחסך חושי,שניהם צדדים של אותו מטבע לא צריך הרבה כדי שזה יקרה.ההידרדרות תמיד נמצאת שם ברקע,יכול להתרחש בכל רגע,לעיתים בשניות,אבל בני אדם(הא,זה אנחנו כמובן:) נאחזים, תמיד יש להם את התקווה הזאת, ,עוד רגע, החסד יגיע והכל ישתנה. מי יודע,אולי הם יזכו בפיס או שימשכו תשומת לב באיזושהי תוכנית של כוכב נולד. הם פונים לכיוונים הלא נכונים.כדאי היה להם אולי לפנות פנימה למקום שבו העין של הסערה שוקטת באמצעיתה.

    אז מה יכול להציל אותם מהאינפרנו הזה? כל הדברים הקטנים הללו שיכולים להתרחש כל יום והם מצטברים ומעמיסים את כל המעגלים במוח, מה יכול להוות משקל שכנגד להם?מה יכול למנוע מהם להמאיס על האדם את “המציאות” ….הדחק הוא המצב האנושי ולעיתים הוא גובר מאוד ולא נראה שיש לו סוף. לעיתים הנוצה הקלה הנוספת היא בדיוק מה שהיה נדרש להכריע את הבן אדם.את גב הגמל “במדבר”.

    גם בטקסט נראה שאלו דברים קטנים, כמו למשל: “נאלצתי לשרוף היום כחצי שעה בקניון רמ”א”. זמן שעובר ונראה כאילו הוא עובר לשווא. שורפים את הזמן, כי האדם חייב לעשות ולטפל בכל מיני עניינים שונים ומשונים, שהולכים ומצטברים, עיניינים בירוקרטים כאלו לעיתים או סתם ענייני בריאות שצצים ועולים.”קארמה”.(פציעות ספורט ישנות שמתלקחות) ולעיתים כל החיים הם לא יותר מאשר שריפת זמן:כיבוי שריפות ויצירת שריפות חדשות. גם לאדם לא חסר ומרכיב הרשלנות שלו הוא גדול למדי. הוא זה שמוביל את עצמו שוב ושוב לאותו קניון עמוק וצר שלעיתים אין לו מוצא אלא במלתעותיו של דוב או אריה. וקניון הרי הוא ערוץ או גיא עמוק עם צוקים תלולים מעליו.מה זה אם לא אינפרנו?:) כל מה שאפשר לעשות הוא לחפש מוצא ובינתיים להעביר את הזמן ולקטר על כמה הדברים “מאוסים”. אבל המוצא אינו ליניארי והוא אינו מגיע פתאום ונוחת אל האדם. היקום הוא לא פרייר והוא לא אוהב עצלים.ואם אין מדריך בסביבה, אז הקיטור הוא הדבר היחיד שנותר לצללי הנשמות באותו גיהנום, היות וכל דבר אחר נשלל מהם.

    באופלינוס או האדריכל של פול ולארי, נראה שאפילו סוקרטס המשוחח שוב עם פיידרוס, אינו יכול שלא לבכות את מר גורלו, אכזבתו העמוקה מעצמו, משל הוא עצמו הכיר בכך שחייו לא היו אלא עמק הבכא, ביזבוז משווע של זמן, הונאה עצמית(והונאת האחרים), דבר מה שכבר לא יחזור ולעולם לא יהיה פיצוי הולם על אובדנו,אובדן הפטונציאל האמיתי שבו. סוקרטס שם מכיר בעוצמתו של היוצר אל מול הפילוסוף. נראה שם שסוקרטס מהאופל מכיר בכל שלחיים יכולה להיות משמעות רק כאשר הוא מתבססים על מעשה יצירה, על “בנייה” של משהו חדש. הארכיטקט היוצר מבנה לדורות. ואפילו אם לא לדורות, הרי שהוא יוצר ונותן משמעות חדשה לדברים בעצם המעשה. כי במקום שבו אין יצירה,יש סבל, יש תמיד ניוון והידרדרות לעיסוק בכל הדברים הקטנוניים וחסרי הפשר, הטפל הופך איכשהו להיות העיקר וטעם החיים אובד, הופך תפל.כך אמר סוקרטס ברגע מותו וזה מה שהטריד אותו: “קריטון, אני חייב תרנגול לאסקליפיוס”. הוא היה “חייב”!סוקרטס היה חייב!לניטשה היה מה לומר על זה,כמובן גם שלפול ולארי, אולי על זה הוא כתב את האדריכל שלו..:)

    וכך הדברים נראים בגיהנום הזה:

    “ופתאום הילדה התחילה לצרוח. צווחה איומה. כנראה שנפגעה מהג’ק המתכתי. האם עצרה. לא נגעה בה. לא ניחמה. נמנעה ממגע. הורידה אותה מהמושב וחיכתה. הילדה המשיכה לצרוח. ולצרוח. בתוך דקה הופיע גבר עבה על אופניים חשמליים. הגבר העבה והאישה הבינונית החליפו מילים בצרפתית. הילדה המשיכה לצרוח. האישה והילדה נכנסו לאחד הבניינים. והצווחה הנוקבת המשיכה לחורר אותי כשהאוטובוס הגיע. מלא, כמובן. ומצחין.”

    זה עובר מדור לדור, זה בלתי נמנע, זה כמו המגיפה של קאמי, אורב בביבים, בתעלות החשוכות. מי שחי סתם, מת סתם,ל כן מכנים זאת מוות סתמי. והוא תמיד פתאומי, אף פעם לא מצפים לו, כי בני אדם תמיד מתקיימים בציפייה דרוכה להתרגשות הבאה, לשטות הבאה,לגחמה הבאה, למסע הקניות הבא,שממנו הם כבר לא יחזרו.

    השאלה היא מה נותר במקום שבו איבדו את האהבה? במקום שבו איבדו את היכולת לגעת, היכולת להביט באמת, היכולת לרפא ולהקים את המתים?היכולת לומר לילדה הנופלת:”טליתא,קומי!”

    “מבחינתי היום הזה הגיע, סוף כל סוף, לסיומו. לפחות בכל מה שקשור במגע עם הזירה הציבורית.”

    וכאן שמעתי את קולו של הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס שדיבר על הנסיגה אל תוך העצמי.ז את לא תבוסה, זאת אף פעם לא תבוסה. זאת אסטרטגיה של ויסות חושי…מבחינת היוצר, זה הבית, אבל זה עדיין לא מלוא הפוטנציאל האפשרי.אין סוף לפוטנציאל האפשרי,כנראה.:)

  3. רון גרא

    ,תאור, אורבני מציאותי, של ימי הקיץ החמים עם החום הגדול, המשפיעים על כולנו, וגם על אם וילדתה שלא חיבקה ואימצה אל ליבה,
    תמהיל ישראלי עצוב, ואי הויסות החושי, הוא לא רק של הדוברת, אלא מצוי אצל מרביתנו.
    הגבר העבה והאידשה הבינונית-דוברי הצרפתית, אולי לא ישראלים במקורם, אך הם הפכו לחלק מן ההויה החמימה וההזעות, גם בתגובות.
    אהבתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *