שיעור בעיוורון / אורנה ריבלין

בַּלֵּילוֹת עוֹלֶה הַסָּפֵק הַנִּדְמֶה וְהַלֹּא נִדְמֶה .
הַוַּדָּאִי וְהַלֹּא וַדָּאִי
מִשְׁכָּנָם שֶׁל הֶעָלִים הַנִּדָּפִים,
הָרֵיחָנִיִּים לְהַפְלִיא
שֶׁמְּתִיקוּתָם זוֹרֶמֶת בָּעוֹרָקִים וּבַוְּרִידִים,
שֶׁמְּתִיקוּתָם הַמְשַׁכֶּרֶת מְרַפֶּדֶת אֶת הַאֵיבָרִים,
מִתְפָּשֶׁטֶת בַּחֲדָרִים
וּמַאֲרִיכָה אֶת חַיֵּיהֶם שֶׁל הַוְּרָדִים
הַמְלַמְּדִים אֶת שִׁעוּר הַנְּפִילָה אֶל לֹעָהּ שֶׁל הַקְּרִיאָה.
הַקְּרִיאָה שֶׁזּוֹחֶלֶת אֶל הַכַּר כְּמוֹ תּוֹלַעַת,
הַקְּרִיאָה שֶׁנִּגְרֶשֶׁת בָּאֵיבָרִים כְּמוֹ אַצּוֹת אֲדֻמּוֹת,
וְהָעַיִן, הוֹ הָעַיִן
שֶׁמְּגָרֶשֶׁת אֶת הָעִוָּרוֹן מִכָּל אֵלֶּה.

ניקוד: יאיר בן־חור

5 תגובות “שיעור בעיוורון / אורנה ריבלין

  1. רחל בכר

    פרט לריחו הטוב של הורד בייצור בושם וריענון עור הפנים הוא גם משמש לייצור תרופות להקלה מפני תחלואים שונים .וביניהם בבעיות עיניים.
    ניכרים יחסי הגומלין בין הוורדים לחדרי הבית אשר תורמים להארכת חייהם של העלים האדומים ובמקביל מגרשים את העיוורון שנגרם ככל הנראה מרוב מאמץ ובכי .
    אצות– תכונתן של האצות לבצע פוטוסינתזה (תהליך המשמש להפקת אנרגיה ובליעת הצבע האדום והפיכתו לירוק) משתנות בשל בתי הגידול שלהן, סביבת מים מלוחים. לכן אני מסיקה שיתכן ומדובר בדמעות ובמשחק שבספק, הרי בלילה התהליך אינו מתקיים.
    השימוש במילה נג רשת (הפיצול בכוונה) טומנת בחובה את הרשת שנטוותה לאורך כל השיר בעורקים ובורידים ובנימי העיניים האדומות.
    ובמילה תולעת מסתתרת המילה תולע צבע השני, שעובר בחוט השני לאורכו של השיר.
    יתכן שקצת נסחפתי כי אני נשמעת לעצמי כבר לא ברורה.

  2. מוטי

    שוב אנו רואים כאן “גיבורה” וותיקה בספרות, השושנה או הוורד. יש לה חלק גדול בשיר ונדמה לי שהיא מופיעה גם בשיר אחר שפרסמה אורנה ריבלין כאן בליריקה, שיש לו כמה נושאים משותפים.
    אבל השושנה או הוורד אינה הגיבור היחיד של השיר. לשושנה יש גם עלים, עלי כותרת ונדמה שהשיר מתמקד בעיקר בהם, בעלים הארגמניים הללו, שאוחז בהם “ספק”. אבל העלים הללו, הנידפים בשל הספק, הם גם:

    “הָרֵיחָנִיִּים לְהַפְלִיא
    שֶׁמְּתִיקוּתָם זוֹרֶמֶת בָּעוֹרָקִים וּבַוְּרִידִים,
    שֶׁמְּתִיקוּתָם הַמְשַׁכֶּרֶת מְרַפֶּדֶת אֶת הַאֵיבָרִים,
    מִתְפָּשֶׁטֶת בַּחֲדָרִים
    וּמַאֲרִיכָה אֶת חַיֵּיהֶם שֶׁל הַוְּרָדִים”

    והשיר מתאר כיצד הופף הספק הזה להיות משכנם של העלים. מה זה בעצם אומר לחיות בתוך הספק, להיות במצב שבו הספק הופך להיות “המשכן”, הבית?(השיר מבדיל גם בין סוגים שונים של ספקות,כאלה שהאדם מודע להם וכאלה המתעתעים באדם מבלי דעת)

    בכל מקרה,אין ספק שהשיר לא נכתב בנוגע לספקותיהם של “העלים”, אלא יותר בנוגע לספקות של הדוברת בשיר המתבוננת בעלים הללו ,על פשרם ועל פשר החיים, על חלופיותם של הדברים, על ארעיותם.על חוסר הממשות של העצמים, על אובדנו של היופי כאיזשהו אידיאל נצחי, דבר מה השוכן בעולם של צורות נצחיות. זה לא חדש, זה כבר היה תחת השמש.

    זאת אובדן האמונה, עירעורה של הוודאות, שגורמת לדוברת בשיר, ככל הנראה, לטלטלה לא פחות גדולה מזאת שעוברת על העלים. עליה להכריע מי מנצח בקרב הזה: הספק הנראה והלא נראה, הוודאי והלא וודאי, הספקנות הלא בריאה , או שמא נראה כאן בעצם “קפיצת אמונה”, שמגשרת בבת אחת מעל הכל ומצילה את השושנה ממחלתה האנושה? ומהי אותה מחלה אם לא העיוורון של הספק הלא נדמה, אותו ספק שמנקר באדם מבפנים ואין האדם מסוגל להתמודד עימו משום שאין הוא רואה את השלכותיו, אין הוא רואה אותו “כפי שהוא”, אלא לובש ופשוט צורה שוב ושוב, מאחז עיניים,מתעתע?

    האדם חייב לחזור ולראות את מה שעומד וחי לפניו בזמן אמת, ברגע הזה וכל דבר אחר מעבר לראיה הבלתי אמצעית הזאת, חווית העוצמה החד פעמית של החיים, הרי הוא העיוורון והוא זה המוביל לספק שאין ממנו מוצא, הוא המחלה. הוא הסכנה.

    ברצוני לאזכר כאן שיר ידוע אחד לפחות מהספרות העולמית שאיכשהו הידהד אלי מתוך שורות השיר הנוכחי. אני מדבר על שירו ווליאם בלייק “השושנה החולה”.

    כך הוא נראה באנגלית:

    The Sick Rose
    BY WILLIAM BLAKE

    O Rose thou art sick.
    The invisible worm,
    That flies in the night
    In the howling storm:

    Has found out thy bed
    Of crimson joy:
    And his dark secret love
    Does thy life destroy.

    וכיוון שהוא שיר קצר מאוד, לא התעצלתי ותרגמתי אותו עבורכם גם לעברית:)

    “הו שושנה,הנך חולה
    לא נראה הוא התולע
    אשר בליל מתעופף סביבך,
    בסער עז קוצף שוצף

    וכך מצא דרכו אל מיטתך
    בו הנאתך הארגמנית שכנה לבטח
    ועתה אהבתו הסודית ואפלה
    מחייך תבצע נתח אחר נתח.”

    הדמיון ניכר ,מיטה, תולע, שושנה. שירו של ווליאם בלייק הוא סימבולי, אבל נראה לי שנכון לדבר, בהקשרים של תקופתו של בלייק על “הספק” כגורם מרכזי במחלתה של השושנה. בלייק חי כבר מאה שנים לאחר דקארט והספק שלו, שהיה “תחילתה” של הספקנות המדעית בכלל ותקופת הנאורות, שבאה לאחר הרנסנאס.

    האמונות וסדרי העולם של אנשי התקופה החלו להתערער ובני אדם החלו בהדרגה לאבד את אמונתם או לחפש אמונה תמימה יותר, ילדית יותר, דמיונית יותר, לא ממוסדת ומנוונת, ממש כמו ויליאם בלייק, שראה את נישואי השמים והארץ באופן שונה לחלוטין מהדרך שבה ראתה זאת הכנסיה בזמנו ועוד לפני כן.

    ואמר בלייק, שהגאון חייב לעבור דרך חתחתים ואין לי ספק שבמילה גאון הוא ראה משמעות של גאון יוצר, כלומר של אדם יוצר.,אדם העובר דרך הספק כדי ליצור סינתיזה חדשה, אבל זה לא הספק המדעי כמובן, אלא הספק אפילו באמונות הבסיסיות ביותר של האדם כאדם. היכולת של האדם להטיל ספק אפילו “בעצמו”, לערער את יסודותיו, לבנות את עצמו מההרס הנוצר, מחדש. האם הוא יצליח? בלייק טען, שהגאון היוצר מצליח בהחלט. זה מה שהופך אותו כנראה לגאון. זאת בכלל יכולה להיות הגדרה לא רעה לגאון, אדם הבונה את עצמו מחדש לכאורה “משום דבר”, כלומר, שלא ניתן בהכרח לראות בבסיסו שום הבטחה יוצאת דופן למה שבא לאחר מכן לאורך החיים.

    ואם נחזור אל השיר של אורנה ריבלין, הרי שאנו רואים את המשפטים הבאים:

    הַמְלַמְּדִים אֶת שִׁעוּר הַנְּפִילָה אֶל לֹעָהּ שֶׁל הַקְּרִיאָה.
    הַקְּרִיאָה שֶׁזּוֹחֶלֶת אֶל הַכַּר כְּמוֹ תּוֹלַעַת,
    הַקְּרִיאָה שֶׁנִּגְרֶשֶׁת בָּאֵיבָרִים כְּמוֹ אַצּוֹת אֲדֻמּוֹת,
    וְהָעַיִן, הוֹ הָעַיִן
    שֶׁמְּגָרֶשֶׁת אֶת הָעִוָּרוֹן מִכָּל אֵלֶּה.

    זהו המסלול שהיוצר עובר, הוא נענה לכל קול שעולה בתוכו, לא מצנזר, לא עוצר,ל א מונע מעצמו חוויות, רגשות, מחשבות, ייסורים, טלטלות, סכנות, נפילות עמוקות אל לועה של חוסר הוודאות וחוסר הממשות. היוצר מאפשר לעצמו להיות “שחקן” טוטלי במגרש של החיים, להגיע לתהומות, אבל בסופו של דבר, היוצר מלמד את עצמו גם “לצאת משם” באמצעות ההתבוננות המדוקדקת במרכיבי החוויה האנושית, בעולם ובעצמו, בעצמו כהשתקפות של העולם, בעולם כהשתקפות של עצמו.

    ולכן העין מגרשת את העיוורון מהחוויה הסתמית ונותנת לה מובן.היא מעניקה משמעות לא רק לחוויה של היוצר,אלא לעולם ולאדם בכלל. הפרח מת,העלים שנכנעו לספק נושרים, אבל “הנצחיות” נותרה בעינה.
    המתיקות המתפשטת בחדרים נותרה בעינה, ממשיכה לרפד את האיברים ולזרום בעורקים ובוורידים.
    הורד נותר בעינו, השושנה נותרה בעינה. ואם זאת הם חדשים לחלוטין, כאילו לא היו מעולם כפי שהם עכשיו, ברגע הזה,שבו העולם נוצר שוב ושוב מחדש.כך מתגברים על:

    “הַקְּרִיאָה שֶׁזּוֹחֶלֶת אֶל הַכַּר כְּמוֹ תּוֹלַעַת,
    הַקְּרִיאָה שֶׁנִּגְרֶשֶׁת בָּאֵיבָרִים כְּמוֹ אַצּוֹת אֲדֻמּוֹת”

    והרי אלו הם הסימנים למחלה והמחלה עצמה,שעלולה להביא על האדם את חורבנו,אם לא ידע כיצד לרפא עצמו.

    והנה לסיום,השיר של אורנה ריבלין,שכבר פורסם בליריקה בעבר,שיפטו בעצמכם עד כמה הוא קרוב ברוחו לשיר הנוכחי:)

    צלצול הטלפון / אורנה ריבלין

    יָדִי מֻנַּחַת עַל הַכָּתֵף, זְמַן בָּהוּל, רֵיחוֹ שֶׁל עוֹר חָרוּךְ
    עֶרֶשׂ מָוֶת בַּגַּנִּים תָּלוּי
    עַל רֹאשִׁי פַּקְעוֹת אָבִיב וּסְתָו.
    אֶל בֻּסְתָּן הָעֵמֶק רְדִי עִמִּי שָׁמָּה לְצַד הָאֲבָנִים,
    הַאֲמִינִי בִּפְרִיחַת הַנְּשִׁירִים, בַּזְּלִיגָה מִן הַפֵּרוֹת הָאֲדֻמִּים,
    שָׁמָּה בֵּינוֹת הַסִּמְטָאוֹת סַכִּין הַנִּיחִי, זְמַן בָּהוּל קַלְּפִי

    עִם עֲלוֹת הַשְּׁאוֹל אֵלֵינוּ
    הַנִּיחִי בָּאֲגַרְטָל רֹאשִׁי בִּרְטִיָּה רְטֻבָּה מִגֶּשֶׁם כִּרְכִי
    צִבְעוֹנִים וּפִרְחֵי כַּרְכֹּם יַעֲלוּ מִקַּרְקַפְתִּי.

    צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן, יָדִי מֻנַּחַת עַל הַכָּתֵף, זְמַן בָּהוּל, רֵיחוֹ שֶׁל עוֹר חָרוּךְ קָלוּף
    עֶרֶשׂ מָוֶת הַמְבַשֵּׂר חַיִּים,
    בָּאֲגַרְטָל מֻנָּח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *