שני שירים / אמוץ דפני


מחבואים

בְּכָל שָׁנָה
לְאַחַר הָאַזְכָּרָה
אֲנַחְנוּ מַחְזִירִים
אֶת תְּמוּנוֹתֶיךָ
לַסֶּדֶק שֶׁלְּיַד הַמְּגֵרָה
בֵּין אֲרוֹן הַבְּגָדִים
לְקִיר הַבַּיִת.
שָׁם נִשָּׁמֵר
מִמַּבָּטְךָ הָעוֹקֵב
אַחֲרֵי מַה
שֶּׁמֵּאָז לֹא אֵרַע.


בקור אצל החיט

“אַלְצְהַיְמֶר הוּא כְּמוֹ כַּפְתּוֹר שֶׁנִּתְלָשׁ בְּהַדְרָגָה”
מִתּוֹךְ הַרְצָאָה בְּכֶנֶס.

בַּקְּצָווֹת הַפְּרוּמִים
אֲנִי מְנַסֶּה
לִרְכֹּס לוּלָאוֹת,
כַּפְתּוֹרֵי זְמַן
נִתְלָשִׁים
מִסֵּפֶר סְעָרוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

9 תגובות “שני שירים / אמוץ דפני

  1. מוטי

    מצטרף לדבריו של דוד אדלר על המופתיות של השורות האחרונות בשיר הראשון(ובכלל השיר כולו)

    שָׁם נִשָּׁמֵר
    מִמַּבָּטְךָ הָעוֹקֵב
    אַחֲרֵי מַה
    שֶּׁמֵּאָז לֹא אֵרַע.

    מה לא ארע?מה אמור היה להתרחש לדעת הדובר בשיר?איך מבטו של “מת” יכול לעקוב דרך תמונה אחר החי?
    רק בשירה תמיהות כאלו יכולות לעלות.:)

    כל מערכת היחסים בין החי לזה שכבר מת מקופלת בשורות הללו, עכשיו כל מה שנותר זה רק להרחיב.

    השיר לא עוסק באזכרה או בזיכרון אלא יותר בניסיון של הדובר בשיר להדחיק או להכחיש דברים מסוימים שקרו או שאולי לא קרו (והיו אמורים לקרות, ככל הנראה במערכת היחסים בתוך המשפחה או עבור זה שחייו הסתיימו).

    נניח והמת המדובר הוא אב המשפחה(אפשרות אחת).כל עוד האב חי, הוא משמש כדבק מלכד, אבל כשההורים מתים, דברים רבים מתחילים להתפרק. יכול להיות שהאב ציווה משהו לילדיו במותו(או בסמוך לו)והם נכשלו או נמנעו בתירוצים שונים ליישמו?להגשימו?אולי.
    ייתכן ויש מניעה אמיתית לעשות את רצון האב או מה שאולי נתפס בעיני הדובר בשיר כרצון אפשרי של האב ולכן
    יש מידה מסויימת של יסורי מצפון וחוסר יכולת להביט “בעיניו” של האב ולתת לו דין וחשבון על כך שדבר בעצם לא השתנה ואולי במידת מה אף הוחרף בשל חוסר היכולת לעשות משהו בנדון.

    אבל אולי לא מדובר בכלל במקרה של אב שנפטר, אולי מדובר בכלל בילד שנפטר? השיר אינו חושף זאת כמובן, אבל עוצמתו של שיר לירי באה לידי ביטוי במספר האפשרויות השונות שלעיתים אפשר להפיק ממנו באמצעות פרשנות. אם ילד הוא זה שנפטר, יכול להיות שהכאב הגדול הוא על כך שחיי הילד עצמו הוחמצו, ושמדובר למעשה באב הנותן (או למעשה אינו יכול לתת) דין וחשבון “לילד” עצמו (אולי חלל צה”ל, אולי פגוע טרור, אולי נפגע בתאונת דרכים, אולי במחלה, מי יודע?)על אובדן חייו ועל כך “שנכשל” בכך שלא הצליח במניעת האסון. למעשה מדובר גם על בעיית המשמעות החמורה שדבר זה מעורר בחיי ההורים. בחיי האב עצמו.

    החריזה לאורך השיר מדגישה שוב ושוב את הסיומת “רה” ובהקשר הזה הרגש העולה מכך הוא משהו מבשר רעות, מלא חומרה,משהו “רע”. משהו שלא בא אל סיומו ולא לידי גמירה ולכן נותר תלוי ועומד ואין לו פיתרון, אין לו closure .אין בו זיכוך.כמו בטרגדיה. זאת סערה רגשית שנשמרת בעצימות כזאת או אחרת ואין ממנה מנוס, היא פועלת בשקט מאחרי הקלעים ובחזית לעיתים, לא ניתן ממש להסתתר ממנה, גם כאשר מנסים.לכן שמו של השיר “מחבואים”.

    מדוע הובא השיר השני ברצף על האלצהיימר?האלצהיימר נראה במידת מה פיתרון הולם לייסורים כאלו, הוא מביא עימו שכחה, אבל מצד שני לא מדובר בכלל באיזושהי ברכה, אלא בסוג של ייסורים נוספים שהאבסורד שבקיום משית על בני האדם.

    הסטואיקנים אמרו הינזר ושא בסבל, אבל גם זה לא יכול להיות פתרון.וודאי לא בדיעבד. למעשה אין פתרון. בכל אופן לא בשיר הראשון וגם לא בשני. שניהם מציגים את פניו של האבסורד.הפיתרון והגאולה הם לוותר על הפיתרון ועל הגאולה.פשוט “וקל”.

    החיים הם ספר של סערות והאדם אל מול הסערה “מנסה” לרכוס לולאות “בקצוות פרומים”.הסערות יכולות להיות גם סערות פנימיות,הסערות של הסבל. אין קשר לכאורה בין הקטע הראשון של עבודת החייט לזה שבא אחריו,של הסערה,אבל למעשה בהחלט יש:

    בַּקְּצָווֹת הַפְּרוּמִים
    אֲנִי מְנַסֶּה
    לִרְכֹּס לוּלָאוֹת,
    כַּפְתּוֹרֵי זְמַן
    נִתְלָשִׁים
    מִסֵּפֶר סְעָרוֹת.

    הקצוות הפרומים יכולים גם להיות “הקצוות” של הדנא, הטלומרים, שהולכים ומתקצרים לאורך חיי האדם וסערותיהם והאדם אינו יכול לעשות דבר בנוגע לכך.האדם מזדקן ועליו לקבל שיש דברים שכבר לא יוכל לשנות ולא יוכל לעשות שום דבר בנוגע אליהם, בייחוד בכל מה שקשור במערכות יחסים עם אלו שכבר נפטרו מהעולם. העולם הווה ויישאר כמסתורין גדול, שהאדם אינו יכול לפתור. סערה אפשרית יחידה המשמשת כעוד הקשר לשירים הללו (שאני יכול לחשוב עליה כרגע) היא קולו של האלוהים הקורא אל איוב מתוך הסערה. לזה מייחלים בני אדם רבים וגם הרצון הזה שלהם יעלה על שרטון ולא יהיה בר תוחלת.

    איך אומרים, כל עוד חיים, עובדים עם מה שיש ואין לזלזל בכלל במה שיש. כדאי יותר לשים לב למה שיש מאשר להתייחס אך ורק למה שאין, משום שאפילו עם האין אפשר לעבוד רק עם ובאמצעות היש.:)

    אז מדוע לא לסיים בעצם עם ספר איוב? הנה,פרק ל”ח.

    “וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב מן הסערה [מִן הַסְּעָרָה] וַיֹּאמַר. ב מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת. ג אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. ד אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. ה מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו. ו עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ. ז בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. ח וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא. ט בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. י וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. יא וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. יב הְמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר ידעתה שחר [יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר] מְקֹמוֹ. יג לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה. יד תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ. טו וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר. טז הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ. יז הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה. יח הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ. יט אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ. כ כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל גְּבוּלוֹ וְכִי תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ. כא יָדַעְתָּ כִּי אָז תִּוָּלֵד וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים. כב הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה. כג אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה. כד אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יֵחָלֶק אוֹר יָפֵץ קָדִים עֲלֵי אָרֶץ. כה מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת. כו לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ מִדְבָּר לֹא אָדָם בּוֹ. כז לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא. כח הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב אוֹ מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל. כט מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ. ל כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ. לא הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ. לב הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם. לג הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ. לד הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ. לה הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ. לו מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה. לז מִי יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב. לח בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ. לט הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא. מ כִּי יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ אָרֶב. מא מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי ילדו [יְלָדָיו] אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל.”

    הנה לכם closure!

  2. דוד אדלר

    שירים יפים וחודרים.

    נ.ב: בשיר הראשון סיומת מופתית. בשיר השני אני תוהה אם “סעררות” מתאים – הכל הרי הולך וגווע טיפין טיפין, כמעט במסתרים ובאין רואה.

  3. רון גרא

    בשירו הראשון של אמוץ, ישנה התיחסות לאזכרת המת, שהרי לקראת האזכרה, כנראה, אחת לשנה, שולפים את תמונתו/תמונתם, של הנפטר /נפטרים ,מן הסדקים, מבין ארונות הבגדים הצמודים לקיר. בתום האזכרה חוזרות התמונות/הזכרונות, אל מקום מחבואן / מסתורן ומשם הן עוקבות על הקורה עם יושבי הבית.
    לולא כן, לא היו מצליחים לקיים בעלי הבית אורח חיים תקין.
    השיר השני המדבר על אלצהיימר, כאן מדומה המחלה לכפתור הנתלש(על פי המוטו של ההרצאה) , בהדרגה, כפתור ועוד כפתור,
    כפתורי הזמן,כך מנסה הדובר לרכוש לולאות, בקצוות הפרומים,שנפרמו כתוצאה מתלישתם של כפתורי הזמן.
    החולה מנסה לדאוג ללולאות הפרומים, שהרי אינו יכול לדאוג,לרכוש כפתורי זמן ההולכים ונעלמים עם הסערות.
    שני שירים אלמותיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *