כתוב בהמשכים / זיוה גל

זֶה הַצַּד הַשּׁוֹבָב שֶׁפּוֹנֶה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
וְאָז הוּא נַעֲשֶׂה שָׁזוּף
מֻתָּשׁ
מַבִּיט בְַּמַּרְאָה וּמַבְחִין בְּקֶמֶט מֵעַל הַשָּׂפָה
יֵשׁ לוֹ פִּתְאֹם עֹבִי
יֵשׁ לוֹ לְפֶתַע זִכָּרוֹן
נֶחְבָּאִים.
מַסְתִירִים תַּהֲלִיך.
לֹא תָּמִיד אֶפְשָׁר לְהַקְדִּישׁ לָהֶם זְמַן
לֹא תָּמִיד הוּא רוֹצֶה לְהַבִּיט
לְעִתִּים הוּא מַרְבֶּה לְהַאֲזִין
כְּמוֹ פְּסִיכוֹלוֹג.
מְחַפֵּשׂ קְלָסֶר לְנַקֵּב בָּהֶם חָלָל עָגֹל
אַכְזָרִי בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה
לְהַצְמִיד אוֹתָם בַּעֲרֵמַה שֶׁלּא יֵצְאוּ מִזָּוִיּוֹת
רְאִיָּה.

ניקוד: יאיר בן־חור

8 תגובות “כתוב בהמשכים / זיוה גל

  1. זיוה גל

    מתנצלת על התגובות המאוחרות שלי, הייתי חולה.

    תודה רבה לצוות ליריקה אין כמותכן/ם!

    שנה טובה לכולן/ם

    בהערכה זיוה

  2. מוטי

    זהו שיר שלם שמוקדש “לצד השובב”. ויש לו גם כותרת “כתוב בהמשכים”.
    נדמה לי שזה יהיה די מתבקש לברר דבר ראשון מהו הצד הזה, מדוע הוא “שובב”, מה זאת השמש ומדוע
    השיר מכונה בשם “כתוב בהמשכים”.

    מה יכול להיות “כתוב בהמשכים”? החיים הם סיפור בהמשכים ולכל סיפור יש הרבה צדדים ולא מעט פרטים.
    יש דברים גלויים ויש דברים סמויים, יש דברים ישירים ויש דברים משתמעים. יש דברים שהם לנגד השמש, פומביים ויש דברים נסתרים. הצד שגלוי לשמש הוא מה שהאחרים מכירים באדם ומה שהאדם מכיר בעצמו בבחינת אישיות חברתית. האדם למד על עצמו מתוך הסביבה דברים רבים שלא היה מודע להם, הסביבה מגדירה אותו, הסביבה מעניקה לו תפקיד, הסביבה (ההקשר) שבתוכה הוא פועל,הופכת אותו, במידה רבה, להיות מה שהוא.

    השאלה היא מה זה “הוא”? ממה “ההוא” הזה בכלל מורכב? האדם , הרי, הוא לא רק אישיות חברתית, הוא לא רק מה שהאחרים מכירים בו, הוא לא רק הסביבה החיצונית, הוא לא רק השיפוט המהיר, המתייג, שהוא מקבל מהחברה (להלן, צד שובב, צד מוקיוני, צד ליצני, צד עצוב, צד שמנסה להצחיק אחרים ללא הצלחה ייתרה ולבסוף, אולי, לא מצליח להצחיק לא את האחרים ולא את עצמו:) אלא הוא גם מה שמעבר לזה, מה שהחברה לא מכירה בו ואף הוא לא תמיד מכיר בעצמו.

    החיים הם סיפור שכתוב בהמשכים ופרטי הסיפור מתגלים גם “לגיבור הסיפור” תוך כדי כתיבה, כך שגם “גיבור” הסיפור אינו מסוגל לאמוד את מלוא המשמעות של סיפורו ברגע בו הפרטים נגלים לו. עליו לתת לפרטים לשקוע, להיות קשוב לאפשרויות הגלומות בפרטים להמשך סיפורו, לתת על הפרטים הללו את הדעת, אבל במידה.

    התנועה הזאת בין פנים לחוץ, היא חלק ממלאכת המחשבת של הקיום וההתקיימות, משום שתנועה הקופאת בצד זה או אחר, מובילה את כל היישות כולה (חיצונית ופנימית) לעברי פי פחת.
    מי שהופך להיות “כולו” “אישיות חברתית”, עלול להתקרב יתר על המידה להיות פוחלץ או אפילו זומבי:)
    אבל מי ששוקע כל כולו בעולם הפנימי, יאבד את הקשר שלו עם השמש וישקע באפילה.

    יש לתת את הדעת לזה וגם לזה ולעשות זאת באיזון ובנחישות לאורך זמן.

    כל אדם חש בתוכו את “הפנימיות” העמוקה מכל עומק הזאת, שנראית לו לעיתים (בייחוד בחלומות מלאי הסמלים) כדבר מה מופלא ואינסופי, מבוך, שקל מאוד ללכת בו לאיבוד ויחד עם זאת,האדם גם רואה ותופס את עצמו בחיי היום יום כדבר מה פשוט מאוד, יישות תפקודית, שיש לה אינטראקציות מאוד מוגדרות עם האחרים.

    איך כל הצדדים הללו, הפנימיים והחיצוניים מתיישבים זה עם זה? זה תפקידו של האדם לברר ולחקור וזה חלק מתהליך ההתפתחות העצמית המתמיד שעליו לעבור דרכו, תהליך שניתן בהחלט לכנותו חיים.:)

    לדעתי, על זה השיר (אבל לדעתי זיוה תכחיש זאת נמרצות ובצדק:)

    “זֶה הַצַּד הַשּׁוֹבָב שֶׁפּוֹנֶה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
    וְאָז הוּא נַעֲשֶׂה שָׁזוּף
    מֻתָּשׁ”

    וודאי שהוא מותש, כל אחד ששוהה יתר על המידה בשמש מסכן את עצמו ועלול “להישרף”.
    אנשים משתזפים כדי להיות “יפים” ומשום שכל האחרים עושים זאת, אבל רצון יתר לרצות או להצחיק
    בסופו של דבר גורם לתשישות. בכלל, כל מכוונות יתר חיצונית מעידה על תשתית פנימיצ לקוייה. ביום יש שמש ובלילה יש ירח, שינה וחלומות. אסור להזניח שום צד. כל צד חשוב. אפילו אם הוא “רציני”(בניגוד ל”שובב”,”מצחיק” ו”משעשע”)

    צד שובב הוא גם צד ילדותי ובכל אםד יש ילד משחק. כשהוא קטן זה משחק של ילדים. כשהוא גדל זה משחק של מבוגרים (המבוגר משחק למשל במשחק, “יש לי עבודה כזאת או כזאת” או “אני נשוי ויש לי כך וכך ילדים” וכו), אבל מעבר לצד החיצוני המשחק והמזוהה עם המשחק, יש עולם שלם ומורכב שיש לתת עליו את הדעת, עולם מלא אפשרויות ועומק, שמעמיד לעיתים רבים הממשחקים הללו באור די אירוני:)

    מַבִּיט בְַּמַּרְאָה וּמַבְחִין בְּקֶמֶט מֵעַל הַשָּׂפָה
    יֵשׁ לוֹ פִּתְאֹם עֹבִי
    יֵשׁ לוֹ לְפֶתַע זִכָּרוֹן
    נֶחְבָּאִים.
    מַסְתִירִים תַּהֲלִיך.

    הקמט על השפה הוא ביטוי לאנטרופיה שעוברת על “הצורה”, שאיתה “האני” המשחק, השובבי, מזוהה במיוחד.
    הקמט היא ההפרעה שמוציאה את האדם מהמשחק החיצוני ושולחת אותו למשחק הפנימי, שבו עליו לדעת לשחק לבד ושבו הכללים לא מוגדרים ולא מובנים ועליו ללמוד אותם תוך כדי ניסוי ,טעיה ותהיה.
    הקמט הוא גם ביטוי למה שנוגד את הצד השובבי של החיים, את העליצות והשמחה.הקמט הוא הסבל והסבל הוא מה ששולח את האדם לתהות על פשר הדברים, בייחוד על הפשר הפנימי. זה “העובי”, המימדים הנוספים, אלו הזכרונות שהם אף פעם לא חד משמעיים או מובנים או מלאים (ועל האדם לתת להם מובן, לשבץ אותם בסיפור ובעלילה הנטווית באופן לא בהכרח ליניארי),זהו התהליך!

    לֹא תָּמִיד אֶפְשָׁר לְהַקְדִּישׁ לָהֶם זְמַן
    לֹא תָּמִיד הוּא רוֹצֶה לְהַבִּיט
    לְעִתִּים הוּא מַרְבֶּה לְהַאֲזִין
    כְּמוֹ פְּסִיכוֹלוֹג.

    אכן, שטף החיים אינו מאפשר לחיות “בעולם הפנימי” ומי ששוקע אך ורק בעולם הפנימי, כפי שכבר אמרתי, אינו יכול להסתדר בכלל באותו “עולם” “חיצוני”. לא תמיד האדם גם בשל להתמודד עם “אמיתות” מסויימות על החיים ועל עצמו, אמיתות שעולות וצצות באופן בלתי צפוי מתוך הזכרונות הללו שעולים ברגעים הכי לא מתאימים לעיתים (כך בנויות רשתות הנוירונים, כך שעבר והווה מעורבלים בהם בו זמנית), אז האדם לעיתים מאזין כמו פסיכולוג דווקא לצרות של אחרים. כי הקשבה “לעולם” “ולאחרים” היא הכנה מצויינת להבנה מעמיקה יותר ובשלה יותר של האדם עצמו. האחר הרי אינו אלא שיקוף של האדם וכאשר האדם משקיע באחר, הוא במידה רבה משקיע את תשומת הלב שלו בעצמו. יש את המראה של הסבל ויש את המראה של הזולת ולשניהם יש תפקיד.

    ומה עוד עושים “בינתיים”?

    מְחַפֵּשׂ קְלָסֶר לְנַקֵּב בָּהֶם חָלָל עָגֹל
    אַכְזָרִי בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה
    לְהַצְמִיד אוֹתָם בַּעֲרֵמַה שֶׁלּא יֵצְאוּ מִזָּוִיּוֹת
    רְאִיָּה.

    מה שכבר עלה למודעות לא נעלם מהמודעות, אלא מתחיל לעבור תהליכים פנימיים של עיבוד (התפתחות התובנה הפנימית) כתוצאה מקטלוג ואינטראקציה בלתי מודעים בהכרח עם תהליכים פנימיים אחרים. האאדם משהה שיפוט על מה שהוא “רואה” וחווה, משום שהשיפוט הישיר מתבסס על מה שהוא כבר יודע, אבל ההבנה העמוקה יותר חייבת לחכות למה שעדיין לא נגלה ולא ידוע, אם כי הוא מתקיים במובן מה, במסתרים.

    אז יש משהו “אכזרי” במידת מה “בהדחקה” הזמנית הזאת, אבל במידה גדולה אין פשוט ברירה. אי אפשר לתת את הדעת כל כל הדברים בעולם “החיצוני” וודאי שאין כל אפשרות לעשות זאת בנוגע לעולם “הפנימי”.
    יש לתת לדברים פשוט להיות וזה אכן מה שהדוברת בשיר עושה.

    אני יכול להבין מדוע רחל בכר סברה שזה שיר ארספואטי והסיבה היא שזה באמת שיר ארספואטי.:) משורר הקורא בשיר הזה רואה בשיר את עצמו, אפילו אם המשורר שכתב את השיר לא בהכרח חשב דווקא על תהליכים שיריים. השיר מתאר תהליך שיכול לעבור על כל אדם, אבל אין ספק שגם תהליכי יצירה מתנהלים במידה גדולה באופן דומה(אם כי לא בהכרח זהה,אחרת כל בני האדם היו יכולים לכתוב וליצור באותה מידה ויש בכל אופן הבדלים משמעותיים בין בני אדם ביכולת היצירה)

    טוב,זהו.:)

    1. מוטי

      השוו,דרך אגב,את השיר של זיוה גל ליצירתה של רונית ליברמנש שפורסמה לא מזמן “אינפרנו”
      וראו את הדומה,השווה והשונה.

      מבלי לציין בהכרח את הכל אפשר לומר, שבשתי היצירות יש תנועה מסויימת מהחוץ אל הפנים,אבל הדגשים כמובן ,במידת מה,שונים.מעניין לראות את זה.היצירה של רונית מתחילה למעשה כאשר החלל החיצוני,הציבורי,המשותף כבר “נמאס” וישנה שאיפה לנוע אל החלל הפנימי,הפרטי,המבודד. בשיר של זיוה,אין בהכרח תיאור של מה שקורה בחוץ, שעלול להביא את הצד המתואר למותשות,אבל בהחלט יש תיאור של מה שקורה בעולם הפנימי,של תהליך ההתגבשות ,הזיקוק והסינטזה או תיאור של החלל הפנימי הלא יציב,זה שהולך כל הזמן ונוצר ומתגבש, שיש בו פליאה והשתאות,אבל לא תמיד בהכרח יש בו אחיזה,כי הוא אמורפי וזורם.

      הצד המבחין “בקמט”(הסבל)מעל “השפה” בשיר של זיוה (עכשיו,כשאני מתבונן במילה שפה שוב,אני פתאום רואה את המשמעות העמוקה יותר במשפט גם בהתייחסות למשמעות אפשרית נוספת ממש כשפה האנושית,כי השפה,במידה רבה,היא העולם החיצוני,עולם הצורות המוגדר) הוא אותו צד שמבחין בסבל ביצירה של רונית.

      כדי לברר את הדברים לעומקם, להיות מסוגל להכילם, שני הצדדים, בשתי היצירות, יודעים שעליהם לפנות פנימה כדי לברור את המוץ מן התבן, לצרוף כבור את הסיגים ולהסיר את הבדילים וזהו בהחלט גם התהליך של היצירה והצד המתבונן ומסנטז לעומת הצד השובב והמשחק בעולם, זה שמשתתף ונוטל חלק בסבל הכללי,בסטרס(התהליך המביא לידי “התשה”) ומגיב עליו לעיתים גם בהומור, כדרך התמודדות. והומור הוא ככל הנראה חלק מהחוסן של האדם ובספרות הוא מתגלגל לסאטירה ולאירוניה מסוגים שונים לאחר שעבר מספר שלבים של עיבוד והתעדנות.

      אבל זה מספיק לעכשיו,נראה לי..סתם עוד משהו שעלה פתאום בדעתי:)

    2. זיוה גל

      “…ואיך כל הצדדים הללו, הפנימיים והחיצוניים מתיישבים זה עם זה? זה תפקידו של האדם לברר ולחקור וזה חלק מתהליך ההתפתחות העצמית המתמיד שעליו לעבור דרכו, תהליך שניתן בהחלט לכנותו חיים.:)
      לדעתי, על זה השיר (אבל לדעתי זיוה תכחיש זאת נמרצות ובצדק:)”

      למה שאכחיש?
      לא יכול להיות יותר מדויק מזה.

      תודה רבה, מוטי
      נהניתי מאוד לקרוא!

  3. זיוה גל

    רחל יקרה,

    את יודעת, לעתים הקורא מוצא מה שהכותב כלל לא התכוון וזה מעניין ובהחלט מרחיב אופקים.
    עבורי, השיר איננו ארספואטי כלל. (אולי בגלל המילה: “קלסר”? השתמשתי בקלסר לגמרי באופן מטאפורי)
    אמרו כבר גדולים ממני שברגע שהשיר יוצא לרשות הרבים פרשנותו נתונה אך ורק להם:)

    תודה מקרב לב, ושנה טובה!

    1. שולה ניסים

      בעיני השיר מדבר על חשיבה בתבניות, התקבעות על נקודת מבט. הקלסר הוא דימוי לאופן שבו אנחנו
      מתייקים זכרונות, חווייות. הוויות חיים..
      זה לעניות דעתי כמובן.

  4. רחל בכר

    שיר ארספואטי שהצריך קריאה חוזרת, ללעוס כל מילה ולחוש בטעמה.
    דווקא אהבתי את הצד השובב הפונה אל השמש, אלא שלכל ברור שהשובבות הזו היא רק גחמה של רגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *