ביקורת קולוניאלית / שרה מלול

לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לְהִתְקַדֵּם
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לְהַבִּיט נִנּוֹחָה
לֹא, לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לְהַגִּיד לוֹ לֹא
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל שֶׁלָּךְ, לֹא.
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לְהַחְלִיט לְבַד
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ לֹא לַעֲצֹר
לֹא לְצַיֵּת,
לֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ
אָז עַכְשָׁו אַתְּ לוֹמֶדֶת
אִשָּׁה בַּת חֲמִשִּׁים
אָז עַכְשָׁו אַתְּ לוֹמֶדֶת אֵיךְ מוֹחֲקִים
וְאַתְּ מוֹחֶקֶת אֶת הָאִישׁ הַקָּטָן בָּרַמְזוֹר
וְאֶת הָאִישׁ שֶׁאוֹמֵר לָךְ לַעֲצֹר
וְאַתְּ מוֹחֶקֶת אֶת הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁאוֹמְרִים לָךְ לָשֶׁבֶת
וְאַתְּ מוֹחֶקֶת אֶת הַבָּעוֹת הַפָּנִים שֶׁאוֹמְרוֹת שֶׁזֶּה לֹא בְּסֵדֶר
וְאַתְּ מוֹחֶקֶת וּמוֹחֶקֶת
וְלֹא תִּרְגְּלוּ אוֹתָךְ אֵיפֹה עוֹצְרִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

7 תגובות “ביקורת קולוניאלית / שרה מלול

  1. מוטי

    אני דווקא לא הייתי מוחק את האיש הקטן ברמזור ואפילו לא את היד בשלט העצור וגם לא את התמרור של האין כניסה ורחוב ללא מוצא(ואפילו אם יש לו מוצא ,לא תמיד יודעים לאן המוצא ולעיתים המוצא הוא סתם מומצא).לא חייבים למחוק סתם כדי למחוק.את זה אולי אולי עושים בני הנעורים במרד הנעורים, ככה זה, רוצים ללמוד מהניסיון, לא רוצים שילמדו אותם, אפילו שהניסיון לעיתים הוא יקר מאוד ומחירו עלול להיות קשה עד בלתי נסבל.

    לכל אחד מאיתנו יש רשימת מצאי של דברים בראשו, רשימת מצאי של קולות ומראות, רשימת מצאי של מחשבות ורגשות, רשימת מצאי של דיעות וסברות, רשימת מצאי של זכרונות וסיפורים. כל העניין הזה של “למצוא את הקול הפנימי הייחודי, הקול האמיתי” הוא לפעמים דרך טובה מאוד ללכת לעזזאל. כי גם זה בסך עוד קול אחד בתוכנו, אף אחד לא אמר שיש לו חשיבות יותר מכל הקולות האחרים. לעיתים הוא הקול המתעתע ביותר והוא שולח את האדם למסעות הרחוקים ביותר מעצמו.

    אז וודאי שאפשר להמשיך ולמחוק עוד ועוד, למעשה אפשר להגיע ממש למצב של לוח חלק. זה מה שמנסים כבר שנים לעשות בסיינטולוגיה ועד היום זה לא ממש עלה בידם. הבעיה היא, שאין מצב כזה שאפשר לכנותו לוח חלק, אלא אם כן מתים. ומי רוצה למות בעטיים של הבלים וזוטות? לא כל דבר אפשר לפתור ולא כל דבר אפשר לפתור עכשיו, בזה הרגע, אפילו לא “בעיה” שאפשר להתייחס אליה כבעיה אמיתית, על אחת כמה וכמה כאשר אין היא אמיתית, אלא מומצאת.החיים זה תהליך והתשובה לכל שאלה נמצאת בתוך החיים המתפתחים עצמם ואים אין תשובה, אז ככל הנראה גם לא הייתה שאלה, בכל אופן לא אמיתית.

    אבל רגע, לפני שנמשיך, בוא נראה מה היה למשוררת לירית גדולה אחת לומר על הנושא הזה של קולות פנימיים,(קול האב,קול האיש ברמזור),פחות או יותר:

    “כל אישה מעריצה איזה פשיסט,
    המגף בפרצוף,עם כל הגסות,
    גסות לב של חיה שכמותך”

    היא התכוונה כמובן לאביה,”הממזר” הזה,שהחליט למות לה פתאום ללא רשות כאשר הייתה רק בת שמונה.חשוב להבין,הוא לא היה אדם רע, כמו שניתן להבין אולי מהשירים שכתבה פלאת, (בקריאה שטחית ובלי להכיר את הנתונים והעובדות ההיסטוריות), אלא שכל שיר הוא זיכרון וזיכרון הוא רגש ורגש של ילדה בת שמונה ופחות הוא רגש מאוד טוטאלי, מאוד בלתי מתפשר. כעס הוא כעס, אכזבה היא אכזבה, אובדן הוא אובדן.נטישה היא נטישה! עבור ילדה בת שמונה, האב תמיד יישאר דמות גדולה מהחיים, כזאת שתמיד יש לעשות הכל על מנת לרצות אותה וכל מה שאמר לה נתפס כקדוש, כדיבר שאי אפשר להפר.

    אפילו להתאבל כמו שצריך לא אפשרו לילדה הקטנה ההיא, סילביה, לא אפשרו לה להגיע להלוויה, לא דיברו איתה על המוות בצורה שמאפשרת לפרוק ולהכיל רגשות. כך ללא ספק מעצימים טראומה במקום לסייע לשכך אותה בו במקום, בהקהיה שיטתית.

    כך יוצרים מיתולוגיה,כך יוצרים את פסל הקולוסוס הענק.
    כך יוצרים בנפש הילד סגידה לדמות גדולה מהחיים, שהוא לעולם לא יצליח באמת להתנתק ממנה, מהכמיהה לאהבתה, מהפחד מנטישתה, משברון הלב ממותה. כך משאירים את כל הקולות בתוך האדם מבולבלים ומסוכסכים, קולותיו של המבוגר וקולותיו הנואשים של הילד הבודד, הנטוש על “הררי הלבב” הקפואים.חרד ואפל.

    ולפעמים כדי להתגבר על הפחד האדם פועל באופן מאוד שטחי ומגיע להחלטות מאוד לא טובות עבורו ובכך מייצר מציאות הפועלת שוב ושוב נגדו. כך האדם מתמכר “לעצמי” מזוייף, שאינו מאפשר לו להתפתח באמת ולהגיע למלוא מיצוי הפוטנציאל שלו כאדם. לעיתים הוא מתמכר “לצד” אחד באישיותו המשתלט על הכל, לאיזשהו “אני” הרסני מזוייף, שמפתח תיאוריות מעוותות מאוד על המצב ודבק בהן, אפילו במחיר חייו(גם של “האני” ההוא וכמובן של מכלול האדם).

    זה מה שקרה לסילביה פלאת, היא ניסתה למצוא את הקול הפנימי שלה בבליל הקולות שרצו ושרצו בראשה ועשתה הכל,כל מה שידעה וכל מה שיכלה לעשות, אבל משהו אחז בה חזק מאוד מבפנים.עדיין לא היה לה את הידע המתאים.

    אי אפשר להאשים רק את הגנים.היא ניסתה גם טיפול פסיכואנליטי,אבל למרבה הצער והשברון(ואוסף הטרגדיות שהגיעו לאחר מכן,כולל התאבדותו של בנה ניקולאס בשנת 2008 )זה לא עזר. היום היו יודעים לטפל במשוררת הגדולה והרגישה הזאת הרבה יותר טוב, אבל היא לא חיה היום.מה שחי היום אלו השירים שלה, שהיו ניסיון נואש ועיקש להידברות פנימית בין קולות שלא השכילו למצוא מכנה משותף, אחדות.דבורים מטורפות בכוורת. הן תייצרנה דבש, אבל הן קטלניות עבור הכוורן החשוף והלא מוגן.

    אצל הילד מפותחת יותר מערכת מספר אחת,כמו זאת שתיאר כהנמן בספרו לחשוב מהר לחשוב לאט,לכן ילדים הם יותר אינטואטיבים,יותר יצירתיים,יותר רגשיים ונוטים לשיקול דעת לקוי.אצל המבוגר פועלת יותר מערכת מספר שתיים,הרציונלית,המסנטזת,האיטית,זאת שפועלת על פי כללים ברורים וחדים.אצל מתי מעט פועלות המערכות הללו בהרמוניה ומזינות זו את זו במשוב הדדי מתמיד על מנת לאפשר לאדם להתנהל בעולם כנווט רב עוצמה היודע להיעזר בכלים החדשים ביותר כמו גם במצפונו,בליבו
    ברגשותיו העמוקים והפנימיים ביותר,בכוכבים שמעליו.בשמשות האדירות של הנפש.אודיסאוס למשל היה אדם כזה,ששתי המערכת פעלו בו בהרמוניה.:)

    כאשר האםד יודע לפעול מתוך שתי המערכות הללו בהרמוניה הוא ]פועל במצב של זרימה שבו מגיעים לידי ביטוי כל כשרונותיו וכשאדם מבטא את כשרונותיו באופן הנכון לו, הדברים יכולים למצוא את מקומם הנכון. הוא רואה את ההגיון גם בשיגעון, הוא מסוגל להתבונן בכל הדברים מבחוץ מבלי ללכת בהם לאיבוד, מבלי להסתבך בקשר גורדי, שרק איבחה קטלנית משחררת ומתירה ממנו.

    לכן להכנס למצב של מחיקה מתמדת, זאת מערכת מספר אחת, את זה עושים במהירות על סמך משובים מהירים מהמציאות המשתנה ומעולם הזיכרון והאסוציאציה הבלתי נגמר.זאת אימפולסיביות אינטנסיבית. זה יכול לייצר גם יצירות נהדרות, אבל זה עדיין מצב של הישרדות, מצב לא הרמוני, שלא גורם לאדם קורת רוח או סיפוק ומרחיק את האדם מתחושה של מלאות ואושר.
    זהו מצב של התנגדות ומצב של תגובתיות ולכן לא מצב של יצירה המספקת את האדם, לא מצב של התפתחות וסינטיזה אמיתית ברמה המובילה לתובנה משחררת באמת.של אחדות.

    במצב כזה האדם עושה חשבונות, הוא הופך להיות קטנוני, הוא מפריד את עצמו מהדברים, הוא מפריד את עצמו ממקורותיו, הוא הופך להיות אובססיבי ופנאטי, הוא יורה לעצמו ברגל. הוא שופט את עצמו ,ללא הצדקה, בחומרה יתרה, כמו האכזרי שבשופטים, הוא אינו חומל את עצמו, אוהב את עצמו,הופך לחבר הטוב ביותר של עצמו.

    ובאמת ניתן לראות הרבה מטרות ואידיאלים ברוכים שהדוגלים בהם והמנסים להגשימם במציאות עלו על שרטון או התרסקו או סבלו רגרסיה חריפה. הכל בשל התחושה הזאת של “עכשיו”, בזה הרגע”, “הכל או לא כלום”, “שחור ולבן”.”אתה או איתנו או נגדנו”.(כך יצרו את הגליוטינה בסופו של דבר וכך מאפשרים לכל שקר,זיוף וניוון להכנס בדלת האחורית של הכוונות הטובות ביותר ולזהם אותן)

    זה מה שכתב שי אריה מזרחי, זכרונו לברכה, בשיר האחרון בספרו השני. לדעתי, זה די מייצג את העניין הזה של של תחושת חוסר האונים מול תחושה סובייקטיבית מאוד אך חסרת פשרות של חוסר אותנטיות, של אובדן הקול הפנימי, תחושה עמוקה של שקר שהשתלט על יצירה.(אפילו אם זה לא נכון או אמיתי)

    ובכן,זה באמת לא נכון, שקר אינו יכול להשתלט על יצירה,כשהיא באה מהשראה.שקר יכול להיות חלק מיצירה,עיוות רגעי,פילטר שנטווה,אבל מכלול היצירה של אדם היא האמת הכי קרובה שהוא יכול היה לבטא בחייו,כל עוד הוא חי.זה מה שהוא הצליח.

    המתח הזה בין הצורך למחוק, להרוס, להקריב, לבין הצורך לבנות וליצור משהו שיש בו ערך אמיתי, ליצור משהו אמיתי ותמים, משהו אהוב ונצחי, משהו שיש בו יופי שאינו קמל, הוביל ליצירות הגדולות ביותר באנושות, אך גם הוביל אנשים לעיתים לחורבנם בשל המתח הקשה והבלתי אפשרי שעומד בבסיס הרצון הזה, בין “הרצוי”,לבין התחושה של “המצוי”, כאשר שני אלו רחוקים מלהיות ברורים תמיד, גלויים, מובנים בפשטותם.לעיתים מדומיינים יותר מאשר נתפסים בפשטות.

    קציר פריחה/שי אריה מזרחי (מתוך הוא המסמן את המקום בהוצאת רימונים)

    יקירי,
    פריחתכם הייתה מבורכת.
    למרות כיעורכם,שימשתם קישוט.
    ההיפך מכך-למעשה,
    הייתם תבנית יופיי.

    כעת מכוערים.
    מלקחיים מייסרים
    חיטוט נרקיסיסטי, ובשר הפנים
    מתמעט ומרקיב,עוד מעט
    ויכלה.

    מעלים מוגלה מתחת לעור
    רק אני חש בנבלותכם.

    עתה אפשוט את עול הפנים
    ואעטה את צידו השני”

    עכשיו,אני שמתי לב שהשיר שפורסם בליריקה היה שיר “פמיניסטי” במובן מה,אלא שאני לא יכול להתייחס לשיר רק במובן הצר של כוונתו.אין הבדל בין נשים וגברים ברמת החוויה האנושית. החיפוש אחר הקול הוא חיפוש אוניברסלי, הבילבול, המבוכה, התסכול, האובדן, ההליכה לאיבוד, כל אלו הם נחלתו של כל אדם. אם האדם הוא אישה, אז יש לאותו אדם “בעיות” ייחודיות הנובעות לכאורה מעצם היותו אישה בתרבות או חברה כזאת או אחרת, בהקשר היסטורי כזה או אחר, אם האדם הוא גבר אז יש לו בעיות אחרות, התמודדויות לכאורה ייחודיות לו, אבל ,בסופו של דבר,”לכל הערים,עולם משותף,לישנים עולם ייחודי ויש לחפש אחר הכללי” 🙂

    וודאי טעיתי פה, אבל אני לא מחפש שלמות,היא לא תימצא.החוכמה אולי כן,בסופו של דבר,למתמידים(או שלא וגם זה טוב)זה מה שיש ואין צורך לנצח,אלא אם כן זה על התזמורת הפנימית,הכי טוב שאפשר.הכי יפה שאפשר:)

    1. יורם סלבסט

      גם אותי לא תרגלו
      על כן הנני מגלה
      איש בערך
      שלמי שלא תורגל
      קשה ההגליה
      וקשה להתרגל
      תרגלו אותי
      בבקשה.

  2. שולה ניסים

    קלאריסה פינקולה אסטס כותבה על זה בספרה “רצות עם זאבים”. היא כותבת אודות אובדן האינסטינקט הבריא מתי
    לומר די, מתי לחדול. אודות הנשמה המורעבת אשר נאסרו עליה מעשים רצונות ומאוויים, וכשאותה נשמה משתחרת מן האיסורים היא מתנפלת על ה”שלל” וטורפת ממנו עד לבלי הכר. הספר לא מונח לפני ולא יכולה לומר מספרי עמודים, נדמה לי הדברים כתובים
    בפרק המספר את סיפור הנעליים האדומות ( מקווה שלא טועה ) שנה טובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *