תקליט / חגית מנדרובסקי

בנעוריי המצאתי לעצמי גלובוס מוזיקלי. בערך כמו זה שהיה לשכנים והם סובבו באצבע, בכל פעם נעצרו על ארץ אחרת וחלמו לבקר בה.
הגלובוס שאני דמיינתי לי היה מיוחד. זה היה גלובוס־תקליט.
כלומר, במָקום שכולם שמו את האצבע למעלה דמיינתי שהייתה מחט, ומסביב לגלובוס מלמעלה עד למטה היו אין־סוף עיגולים, עיגולים של שירים ומנגינות שלא נגמרו לעולם.
כך תמיד יכולתי להרגיש כאילו העולם בכף ידי.
באותה תקופה לא היה דבר שאהבתי יותר ממוזיקה.
שנאתי כשהתקליט נגמר, הרעש הזה כשהמחט נגררת פנימה ואין יותר שירים.
'אילו חיים אלה בלי מוזיקה', חשבתי כשהסתכלתי באירית, זאת עם מכשיר השמיעה. אפילו כשהייתי מילימטר ממנה היא לא שמעה. אבל היא כנראה הרגישה אותי. הייתה מסתובבת אליי ומחייכת עם הגשר – ואפילו עם הגשר היא הייתה הכי יפה שיש.
מעולם לא נבהלה או כעסה. פשוט חייכה אליי חיוך מלא שיניים עם פס כסף. החיוך הזה שבה את לבי.
היו לה עיניים כחולות. לחיים שכמעט לא ראו מרוב שהיו מלאות נמשים כהים. השיער שלה היה חלק, והיא תפסה אותו בצד בסיכת פרפר צבעונית.
כמעט תמיד לבשה את אותו סוודר אדום, כזה שלמטה מסביב היו רקומים פרפרים לבנים.
זכור לי היטב, כשהיא התקרבה אליי, ששאפתי פנימה את ריח הסבון שלה. לאף אחת לא היה ריח נעים כמו לה. כאילו המציאו סבון במיוחד בשבילה.
הלב שלי רקד איתה טנגו. פסדובלה. לפעמים אפילו ולס. עד שהמורה נכנסה לכיתה ועשתה עליו שריטה. דבר לא היה שנוא עליי יותר מלימודים. הם הפריעו לי לחלום בהקיץ.
בשיעורים הייתי חוקרת את העורף שלה ואת האוזן ובה מכשיר השמיעה. ניסיתי לדמיין איך מרגיש מכשיר השמיעה שלה, קרוב כל כך לאוזן, קרוב כל כך אליה.
שׂערהּ החלק והיפה כל הזמן נפל כל הזמן על המחברת, אז היא הייתה מנסה לתחוב אותו מאחורי מכשיר השמיעה, אבל המכשיר תפס את רוב המקום. הרגשתי שהיא מתעצבנת, אבל אירית הייתה משהו מיוחד. אפילו שלא שמעה הרבה ואפילו שלא יכלה כמו רוב הבנות להזיז את השיער אחורה מאחורי האוזן כי היה שם צפוף בגלל מכשיר השמיעה, היא תמיד חייכה.
באופן מפתיע, ביני לביני, רציתי להתחתן איתה. אפילו שכולם מסביב תמיד דיברו על דברים כאלה, שזאת סטייה, שתי בנות יחד. לא אכפת היה לי להיראות מוזרה בעיני כל העולם, העיקר שנתחתן.
אפילו לעשות איתה ילדים רציתי, למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי.
דמיינתי אותם, איך אלמד אותם כדורגל. איך ארוץ איתם בחורשה שליד בית הספר. או אלך איתם לים, למשל, ונעיף יחד עפיפונים שבנינו מנייר צבעוני.
אילו יכולתי להתחתן עם אירית ולעשות איתה ילדים, לא היה אכפת לי שלא ישמעו. אפילו שזה היה נורא בעיניי לא לשמוע בכלל או לשמוע קצת.
חלמתי את הילדים שלנו: מנומשים, שובבים, עיניים כחולות. מדברים איתי בשפת הסימנים. שואגים איתי שאגות של אינדיאנים בחצר, נוצה תקועה בתוך השיער, יד על הפה. ומשחקי מחבואים! אני סופרת, הם מתחבאים. ואז אני מוצאת אותם. ומרימה גבוה־גבוה לשמיים!
עלו לי מחשבות משונות כאלה, איך הייתי מסבירה להם כל מיני צלילים שקשה להסביר, כמו למשל, רחש העלים ברוח.
ניסיתי לחשוב איך הייתי מסבירה להם גשם. לתת להם לגעת בו בידיים וללקק בלשון. לטעום את הטעם השקוף באצבעות הקטנות שלהם. להניח להם את הידיים על השמשה בזמן שאני דופקת באצבע כדי להמחיש להם את הרעש שטיפות הגשם עושות על החלון, טק טק טק.
רציתי נורא להתקרב אליה, אבל התביישתי.
חשבתי להשאיר לה פתק. או לכתוב לה שיר. רציתי שתשמע איתי את כל התקליטים האהובים עליי, וגם אם קשה לה לשמוע כמוני, רציתי לשים את הידיים שלה על הרמקול, ואז על הלב שלי ואז על הלב שלה.
בניתי תוכניות, חלמתי חלומות, אבל פתאום תלמיד חדש הגיע. והושיבו אותו לידה.
כל השיעור הם צחקו יחד.
לא הפריע לו בכלל שיש לה מכשיר וגשר. ושהיא מדברת קצת משונה.
יחד הם בילו כל הפסקה. כאילו הכירו שנים.
הלב שלי כמעט זינק החוצה מרוב קנאה. הבטתי בו דוהר אחריהם, משיג אותם. מזכיר להם שגם אני כאן. אבל הלב שלי נשאר במקום, ורק אני הקשבתי והרגשתי את טירוף פעימותיו. הם בכלל לא שמעו אותו. ולא ראו אותי. הם היו עסוקים מאוד בעצמם.
יום אחד ראיתי אותו באחת ההפסקות מניח אוזניות של ווקמן על האוזניים שלה, מסיט את השיער אחורה, ומחזיק את השערות באוזנייה של הווקמן כדי שהשיער לא יפריע לה להאזין. הוא עשה לה תנועות עם הגוף שתבין כמה המוזיקה הזאת מדליקה והיא חזרה אחריו. יחד הם רקדו.
ואני רק עמדתי שם. בהיתי בהם. כמו מטומטמת.
גוש מוכר ומנוסה טיפס במעלה הגרון שלי וגלש החוצה. עשיתי כאילו נכנס לי משהו לעין והלכתי בראש מושפל לכיוון הכיתה.
"הכול בסדר איתך?", שאלה המורה לספרות שכבר הייתה בדרך לארגן את השיעור הבא.
"לא", עניתי.
אחרי שהוצאתי פתק שחרור מהמנהלת צעדתי הביתה עם יד על העין כדי לעשות רושם על אימא, אבל זה לא ממש עבד עליה.
"למה בכית?!", שאלה.
"לא בכיתי", שיקרתי.
לא ברור לי עד היום אם אימא 'קנתה' את השקר שלי או סתם לא רצתה להציק. בדרכה הבינה שמשהו עובר עליי ועדיף להניח לי.
היא הכינה לשתינו קפה קר וכדור גלידה מוקה וניל בתוכו. שתינו את הקפה ואכלנו את הגלידה בקשיות כאלה שיש להן כפית קטנה בתחתית.
הבטתי בה. היא הייתה נמוכה יותר ממני. ואני הייתי רק בחטיבה.
ידעתי שלא משנה מה אעשה, מה אהיה – היא תאהב אותי. היא אימא שלי. אבל חששתי כל כך שיום אחד, למרות שלא באמת רציתי, אצער אותה מאוד.
הלכתי לסלון ושמתי תקליט. 'קיי סרה סרה' של דוריס דיי. ידעתי שאימא אוהבת את השיר הזה, והיא באמת שרה. הצטרפה לפזמון.
כשנגמר התקליט אימא חיבקה אותי וסיפרה לי בפעם המי־יודע־כמה את הסיפור שלה, איך נולדתי ולמה בחרה לקרוא לי שחר. איך הפצעתי מתוכה כמו שמש חדשה, קטנה וברורה, והבאתי אור ושמחה לכל המשפחה. אהבתי את הסיפור הזה. אפילו שהוא חזר על עצמו כתקליט שבור. בכל פעם שאני נזכרת בו אני מרגישה תחושה חמימה של בית בכל הגוף.
למחרת בבוקר הוצאתי את הווקמן שתחבתי מתחת למיטה, וניגנתי את השיר שהכי אהבתי באותה תקופה, EMOTION IN MOTION . הדרך לבית הספר עברה מהר בזכות השיר הזה.
כשהגעתי לכיתה עוד היה מוקדם. היא הייתה כמעט ריקה. חוץ מאירית שישבה על השולחן וקראה בספר לא היה אף ילד.
ניגשתי אליה, אזרתי אומץ, והסטתי את השיער שנפל לה על הפנים, אחורה.
היא חייכה אליי, הרשיתי לעצמי להמשיך, והנחתי את האוזניות של הווקמן על האוזניים שלה.
המוזיקה רעדה והעיניים הכחולות שלה נצצו.
הנעתי את הגוף בקצב הצלילים והרטט שהפיקו, כמו שתמיד חלמתי לעשות איתה. כמו שהילד החדש עשה. והיא הצטרפה אליי.
השתדלתי שלא לחשוב על התלמיד החדש שעוד מעט יגיע עם שאר התלמידים.
לרגע היא הייתה רק שלי.
היה לנו עולם משלנו. כמו הגלובוס הזה שדמיינתי, שבמקום ארצות יש בו מלא עיגולים ומחט שמנגנת שירים עוד ועוד.
לרגע העולם היה בכף ידי.

5 תגובות “תקליט / חגית מנדרובסקי

  1. מוטי

    זה מאוד מובחן, שהתקליט כאן הוא מוטיב והמוזיקה היא מוטיב. התקליט הוא עגול כמו הגלובוס והמוזיקה מקשרת בין בני אדם, מקרבת בינהם, על אף ולמרות הקושי.

    אבל מה המשמעות של הסיפור? מה בעצם יכול להיות כאן מעבר לעלילה הדי "פשוטה" המוצגת לנו?

    נניח והסיפור הזה היה שיר ובשיר היו את המרכיבים הללו של הדוברת המספרת סיפור על זיכרון נעורים מתוק מר, זיכרון של התאהבות, של אהבה (אולי ראשונה), זיכרון של שיברון לב, של כאב, של פחד. זיכרון של אם מכילה ואוהבת, מעניקה, מבינה ושל התגברות ואומץ ולבסוף התאחדות, כמעט הרמוניה (למרות הידיעה שהחוויה המענגת היא בהחלט זמנית), מה היינו יכולים לומר על השיר הזה?על היצירה ההיא?

    בנוסף יש לנו כאן דמות חולמנית, יצירתית במחשבותיה, שיש לה איזשהו קונפליקט עם העולם והיא בוחרת להתמודד איתו באמצעות סוג של "אסקיפיזם" מחד גיסא, אך גם העזה פתאומית הבאה לידי ביטוי בסוג של גילוי לב,אומץ לבטא את האני הפנימי למרות הפחד, העזה שהמקור שלה הוא ככל הנראה הידיעה שיש תמיד מי שיקבל את האדם חזרה אל חיקו, במקרה הנוכחי, האם המוזכרת ביצירה.(האם הגדולה?)

    מה נוכל לומר על דמות שכזאת? דוברת שכזאת? האם היא לא הגרעין של אמן בשל עתידי? האם היא לא "דיוקנו של האמן כאיש צעיר", צעיר מאוד עדיין, שכל החיים, כל האפשרויות עוד לפניו, לטוב ולרע?האם לא נוכל לראות את החשיבות שהגיבורה בסיפור מייחסת לרגש, לגורל, לאהבה, למקורות, להעזה, לגילוי לב, לדמיונות וליצירה?ליצר? היצר רב העוצמה הדוחף את האדם לחקור את העולם ואת הזולת? לחקור את מסתורי עצמו וצפונותיו הנעלמים ורבי המבוכים?את תעלומות העולם והאחרים תוך שימת לב לפרטים הקטנים ביותר?

    הסיפור מעיד על הגיבורה שהיא מאוד יצירתית, שהיא מאוד רגישה. זה בא בייחוד לידי ביטוי בדרך שבה היא חושבת על השפה האנושית, על העולם וכיצד להסביר תופעות בתוכו לילדיה הדמיוניים, אלו שעדיין לא הגיעו בכלל לעולם.

    המוזיקה יכולה להיות עולם השירה. השירה מבוססת במידה רבה על "מוזיקה".על צלילים,על שילוב מופתי של חושים ורגש ומילים הבונים עולם שכבר קיים כבר כל העת מחדש. הגיבורה מתמודדת עם קושי, אבל אינה נכנעת, המוזיקה והיצר דוחפים אותה למימוש והתממשות, ליצור את החוויה החד פעמית של הרגע, שאולי לא תחזור עוד יותר לעולם, אבל בהחלט ליצור אותה, על אף ולמרות.

    זאת חוויה טוטאלית שרק האמן מכיר אותה בשלמותה. שימו לב לשני השירים שהיוצרת בחרה לשלב בסיפור, אחד מהם הוא קיי סרה סרה והשני הוא :
    EMOTION IN MOTION, שיר שבו בחרה לחלוק עם אהובת ליבה "הבלתי מושגת" לכאורה, (האהובה שהופכת להיות לאחר מכן כמעט "בת אלמוות", תבנית חוזרת שוב ושוב, מוטיב המבקש לממש את עצמו, להתממש),את אהבתה וחיבתה.

    השיר מציג חוויה טוטאלית של התאהבות ומסירות, חוויה שהאמן וודאי מכיר היטב.זאת מסירות לדבר שאולי לעולם לא יחזיר את ההשקעה הנפשית העצומה בו, נתינה ללא גבולות, שאינה מבקשת לעצמה כמעט דבר,למעט "הכרה" רגעית באמצעות "חסד",קטן וחולף ככל שיהיה, הנה:

    I would do anything
    To hold on to you
    That's just about anything
    Until you pull through
    I'd hold on to you
    'Til the stars no longer wink
    I'd hold on to you
    'Til you figure out
    Just what to think
    'CauseYou're emotion in motion
    My magical potion
    You're emotion in motion
    To meI would go anywhere
    To meet up with you
    That's just about anywhere
    For one rendezvousI'd hold on to you
    'Til the mountains crumble flat
    I'd hold on to you
    Until you figure outJust where you're at
    'CauseYou're emotion in motion
    My magical potion
    You're emotion in motion
    To me

    והשיר השני אף הוא נותן מסגרת לאותו עולם רב משמעויות ורב מימדים, שבתוכו היוצרת חיה ופועלת, עולם שבו שום דבר אינו בטוח ולמרות זאת יש בו מסירות ואמון ועוצמה.:

    When I was just a little girl
    I asked my mother, what will I be
    Will I be pretty
    Will I be rich
    Here's what she said to me
    Que será, será
    Whatever will be, will be
    The future's not ours to see
    Que será, será
    What will be, will be
    When I grew up and fell in love
    I asked my sweetheart, what lies ahead
    Will we have rainbows
    Day after day
    Here's what my sweetheart said
    Que será, será
    Whatever will be, will be
    The future's not ours to see
    Que será, será
    What will be, will be
    Now I have children of my own
    They ask their mother, what will I be
    Will I be handsome
    Will I be rich
    I tell them tenderly
    Que será, será
    Whatever will be, will be
    The future's not ours to see
    Que será, será
    What will be, will be
    Que será, será

    Songwriters: Jay Livingston / Ray Evans
    Que Sera Sera lyrics © Warner/Chappell Music, Inc

    כן,זה נראה קצת שטחי, יופי או עשירות, אבל השאלה היא כמובן איך מפרשים יופי או עשירות (למרות שבכל דרך שבה מפרשים זאת לא אמורה בהכרח להיות בעיה, כי אלו הן תופעות ויש להן פנים רבות ושונות)

    בכלל לגיבורה בסיפור הזה יש שורה של תכונות מאוד לא קונפורמיסטיות, לא שגרתיות, נטייה לעשות דברים לא מקובלים, אשר נראים אולי בלתי אפשריים, חשיבה שהיא מחוף לקופסא, רעננה, מתחדשת. האם אלו לא מתכונותיו של האמן והיוצר לאורך הדורות? וודאי שכן. האמן יוצא תמיד נגד הדעת המקובלת ונע עם היצר לכיוון היצירה החדשה בניגוד גמור לכל הסיכויים לפעמים ומבלי לדעת האם "יצירתו", ביטויה של תשוקתו, בכלל תתקבל בסבר "פנים" "יפות". 🙂

    זאת סוג של התאהבות במוזה, אשר לא תמיד שומעת בדרך הרגילה ומגיבה בדרך הרגילה ואינה מרעיפה מחסדיה בהכרח לדורשי טובתה בו זמנית. זהו חלום על הילדים יוצאי הדופן, הכשרוניים, הנהדרים שיכולים לצאת מזיווג כזה בין המוזה ליוצר (או ליוצרת במקרה הזה).

    טוב, אני לא מביא עוד דוגמאות נוספות מהטקסט, לא ממש צריך,כדי לתמוך בדברי. מה שאמרתי נראה לי די והותר..:)

    בכל מקרה, לגיבורה קוראים "שחר" והיא עצמה מעידה על עצמה בסיפור שסיפרה לה אמה בנוגע לתפקיד שלה "בחיים" כשנולדה כי הפציעה מתוך אמה "כמו שמש חדשה, קטנה וברורה, והבאתי אור ושמחה לכל המשפחה." ולמרות שזה נשמע כמו תקליט שבור, דהיינו כמו קלישאה, עבור הגיבורה הדימוי הזה הוא הוא הדבר העיקרי שמהווה עבורה נקודת ייחוס ולכן היא מתייחסת אליו כמו בית, כמו המקום שאליו חוזרים שוב ושוב מעמל היום. עבור גיבורת הסיפור(או הדוברת בסיפור)המקום הוא האהבה, התשוקה, האור שהיא מביאה לעולם באמצעות היצירה.אור שעובר מהאם,דרך היוצרת,אל העולם הגדול באמצעות חווית המוזיקה האקסטטית המסנכרנת את כל התופעות וגורמת להן לרקוד יחדיו
    כאילו לא היו נפרדים כלל וכלל,כגוף אחד.

    כך ,מתוך הטרגדיה, הקונפליקט, עולה רוחה של המוזיקה..והיא אכן מקרבת לבבות(באיזשהו מקום,המשפט הזה,המזכיר מישהו ומשהו,אמור להיות הפוך,אבל גם זה טוב.:)

  2. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    סיפור סוחף ומרגש ,תיאורים כל כך חיים שממש מאפשר כניסה לתוך העולם המופלא של הכותבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *