מרצדת על הרשתית / תמי קויפמן

מַחְבֶּרֶת הַחֶשְׁבּוֹן
אָבְדָה
הַמּוֹרֶה רַחְבַלְסְקִי מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ
לֹא לִפְנֵי שֶׁהוּא נִזְכָּר בְּגֶטוֹ
חַיָּיו הַקּוֹדְמִים.
בֵּינְתַיִם, מוּל עֵינָיו הַמִּשְׁתַּהוֹת
שׁוּב אֲנִי, הַשְּׁחֹרָה הַמְתֻלְתֶּלֶת, מְרַצֶּדֶת לוֹ עַל
הָרִשְׁתִּית.
כַּמָּה, כַּמָּה זֶה שְׁמוֹנֶה כָּפוּל אַרְבַּע?
בַּמַּחְבֶּרֶת, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת. בַּמַּחְבֶּרֶת.
מִתְהַפֵּךְ, מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ. רַחְבַלְסְקִי
לֹא לִפְנֵי שֶׁהוּא מְרוֹקֵן אֶת מַבָּטוֹ
לְתוֹכִי
וְיוֹצֵק בִּי בְּכָל סֶדֶק אֶפְשָׁרִי
אִי־הֲבָנָה קְבוּעָה
שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁתֵּי פָּנִים.
אֲנִי מוֹצֵאת. אֶת הַמַּחְבֶּרֶת.
סִימָנִים לֹא
בְּרוּרִים מְמַלְּאִים מִשְׁבְּצוֹת
בִּפְסֵיפָס שָׁחֹר, לָבָן, אָפֹר.
הָעִקָּר לֹא לָצֵאת מֵהַקַּוִּים.
הָעִקָּר שֶרַחְבַלְסְקִי.
הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִבְרַח לִי פִּיפִּי.
הָעִקָּר שֶׁהַמַּחְבֶּרֶת.
בסּוֹף,
בַּסּוֹף אֲנִי מְבִינָה.
מַשְׁאִירָה אֶת לוּחַ הַכֶּפֶל מֵאָחוֹר וּמַכְפִּילָה, מְחַלֶּקֶת, מַפְחִיתָה וּמְחַבֶּרֶת אוֹתִיּוֹת לְמִלִּים וְאוֹמֶרֶת
תּוֹדָה
לְרַחְבַלְסְקִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

6 תגובות “מרצדת על הרשתית / תמי קויפמן

  1. מוטי

    ההתכתבות של משוררים עם המורים שלהם לחשבון היא עניין די נפוץ בספרות העברית כנראה..(אולי גם העולמית,אינני יודע).אני יכול להבין אותם.יש כאן חוויה שראויה לשיר (יש חוויות שאינו ראויות לשיר?נראה שבוקובסקי לא סבר כך:)

    האם זך התחיל עם זה?אינני יודע, אבל אני זוכר שבכאוס של שי אריה מזרחי ז”ל הובא בזמנו שירו של המשורר אריה בר “מה שלא ידעו אבי והמורה לחשבון”.
    נראה לי שמתאים להביאו כאן ולאחר כן אומר כמה מילים:

    “אילו האמין המורה שלי לחשבון
    לעיניו האבלות המביטות למרחק
    מתוך המסגרות השחורות
    שעל פניו
    היה מקדים בכי לשברים,
    אילו ידע
    שיוותר רק חשבון הנפש
    לא היה שואף לאינסוף-
    היה מניח את ראשו
    על לוח הכפל.

    אילו ידע אבי,
    שלשונו תיטמן עימו
    אולי היה שותק
    עוד בחייו.”

    אני תוהה מי היה מר רחבלסקי? האם צר עולמו באמת היה כעולם נמלה?:)

    אין ספק שבשיר דמותו נתפסת ברגשות מאוד מעורבים, עם נטייה קלה לשליליות על ידי הדוברת הנזכרת בילדותה. רק בסופו של השיר, כשהיא זוכה באיזושהי תובנה לגבי חייה, היא מסוגלת לומר לו תודה.

    מדוע היא נזכרת בילדותה? משום שאירוע מסוים במציאות מוביל אותה להיזכרות הכפויה הזאת ולזכרונות הלא נעימים, האינפנטיליים, שהוא מעורר. באסוציאציה שמתעוררת לדוברת המדבררת את הילדה בתוכה (למעשה הופכת להיות אותה ילדה!) שיעורי החשבון נתפסים כמעט כסוג של פשיזם שדיכא את המנגנון היצירתי שלה (רק בין השורות) והלחיץ אותה עד רמה של בריחת שתן. זאת כמעט (אם לא ממש) חוויה טראומטית, שההיזכרות בה מטלטלת את הדוברת. לכן מר רחבלסקי נתפס בשיר באופן די אירוני וקשה למצוא חמלה בדוברת כלפיו, אלא אם כן זאת חמלה שבאה בעקיפין, כמעט ולא מורגשת, משום שהיא מכוסה על ידי הטראומה של הילדה החווה את החוויה.כן,צריך לסלוח ולמחול למר רחבלסקי,הרי חייו היו גטו והוא היה חייב,לא זכאי.:)

    השם רחבלסקי עצמו הוא אירוני. הוא מאמין מאוד בצימצום, רק בין השורות, אסור לחרוג. הוא מלמד כללים שאי אפשר לחרוג מהם. אי אפשר לומר שאחד ועוד אחד הם שלוש. זה מדע מדוייק, זאת אמת שאין בלתה. ומי שאינו כשיר לעסוק באמת, האם יהיה כשיר לעסוק בחיים? מלחיץ מאוד, מאוד מלחיץ!

    אז על מה, אם כן, התודה בסופו של השיר? מדוע המחברת נעלמה ונמצאה? מה בעצם נעלם ונמצא לאחר מכן מחדש? הדוברת היא זאת שמצאה את עצמה.היא עברה טרנספורמציה ומצאה מדע מדוייק אחר, שמחד הוא מדוייק, מאידך אין בו כללים כלל וכלל, הוא משתנה כל הזמן, הוא יוצר את עצמו מחדש, מדע “המילים” המתחברות, מתחסרות ומכפילות את עצמן באמצעים מגוונים.יש חיים מעבר למתמטיקה ולגיאומטריה. למעשה יש יותר מגיאומטריה אחת.איזה גילוי!:)

    וְיוֹצֵק בִּי בְּכָל סֶדֶק אֶפְשָׁרִי
    אִי־הֲבָנָה קְבוּעָה
    שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁתֵּי פָּנִים.
    אֲנִי מוֹצֵאת. אֶת הַמַּחְבֶּרֶת.
    סִימָנִים לֹא
    בְּרוּרִים מְמַלְּאִים מִשְׁבְּצוֹת
    בִּפְסֵיפָס שָׁחֹר, לָבָן, אָפֹר.
    הָעִקָּר לֹא לָצֵאת מֵהַקַּוִּים.
    הָעִקָּר שֶרַחְבַלְסְקִי.
    הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִבְרַח לִי פִּיפִּי.
    הָעִקָּר שֶׁהַמַּחְבֶּרֶת.
    בסּוֹף,
    בַּסּוֹף אֲנִי מְבִינָה.

    מתוך האי הבנה של החיים, מתוך המבוכה והמצוקה והבילבול, צומחת, בסופו של דבר התובנה.התובנה מאפשרת גם להרפות וגם לסלוח ואפילו לוותר. איננו יכולים לדעת את כל הדברים, איננו יכולים להיות מושלמים או טובים בכל הדברים, אבל אנו בהחלט יכולים לעשות את מה שאנו טובים בו, בכל רגע ובכל זמן נתון. כל החיים וכל האנשים שאנו פוגשים בחיינו למעשה הכרחיים כדי להביא אותנו לתובנה הזאת, קשים ככל שנתפסו על ידינו וקשה ככל שתהיה החוויה או החוויות המעצבות.

    אבל לא תמיד זה כך. זה תלוי כנראה באישיות.אולי אפילו במזל.ואישיות היא בכלל גורל.

    האם לרחבלסקי היה מזל? הדוברת מכנה את חייו הקודמים “גטו”. זה לא נשמע טוב. האם באמת הם היו גטו? נראה שחייו היו קשים מאוד, האם זה משום שהוא הגביל את עצמו או הייתה הגבלה אחרת שאיננו יודעים עליה? וכי מה אנו יכולים לדעת באמת על רחבלסקי?מה יכולה לדעת עליו הדוברת, בייחוד כשהיא בסך הכלך נזכרת באיזושהי “דמות” של מר רחבסלקי.

    האם התנהגות ספציפית שלו בשיעורי חשבון של הילדה (|המבוגרת) הדוברת, יכולים להעיד באמת על האדם שהיה? בדרך כלל זה לא כך, אבל פעמים רבות כולנו נוטים לשפוט כך אנשים וזאת תופעה אנושית די נפוצה ודי אוטומטית.

    למעשה איננו יודעים מיהו האדם העומד ממולנו, איננו רואים ואיננו יכולים לראות את כולו, אפילו אם למשל שמו יהיה היטלר או גבלס. אנו רוצים לתייג ולקטלג, זה יותר נוח למוח העצל שלנו, אבל התופעה תמיד תהיה מעניינת יותר רק כשנרד לשורשה ולעומקה העמוק מכל עומק. התהליך הזה כמובן דורש אנרגיה ומוטיבציה מסוג מסוים..היטלר למשל מאוד אהב את ברוקנר,לי לפחות,זה אומר עליו כמה דברים.האישיות שלו קלטה אולי בברוקנר משהו אחד,אבל היה גם משהו מעבר לאישיות והוא אולי יותר חשוב בבני אדם,אפילו שבהיטלר,הוא ככל הנראה הוא נסגר במרתפים האפלים ביותר.

    בכל מקרה, אם רחבלסקי מתהפך בקברו או לא, שירה טובה תמיד הופכת את כל הדברים על פיהם, מובילה אותנו לעיתים אל עברי פי פחת ולעיתים אפילו מפילה אותנו מעבר לסף. אבל זאת נפילה מבוקרת וגם מענגת, ממש כמו זאת של עליסה בארץ הפלאות. בסופו של דבר ננחת במקום אחר, נקטן או נגדל חליפות ונצא דרך דלתות מרובות לעולמות אינספור,חדשים ומופלאים.

    בשיר של אריה בר, לא רק למורה לחשבון הייתה בעיה(בעיית האינסוף)גם לאדם שכל חייו התעסק עם המילים הייתה בעיה.אביו של המשורר. למעשה לכל אחד יש בעיה ואפילו שרשרת של בעיות בחייו. כל עוד לא מאפשרים לבעיות להגדיר את מי ומה שאנחנו, הרי שלא צריך לעשות מהן עניין כזה גדול.הן אפשרות.רק התמימים והנאיבים סבורים שהכל זורם והכל הולך או יילך כמצופה.מצופים יש רק בשקם וציפיות בכריות כמו שאומרים. מעבר לאישיות של כל אחד ואחת מאיתנו נפרש בהחלט האינסוף ולא, ממש לא האינסוף שכל אחד מאיתנו אולי שואף אליו.אם אפשר לשאוף לאינסוף, אז איך הוא יכול להיות אינסוף?ואיך הנצח יכול להיות נצח אם מישהו סבור שהוא יכול להשיגו?שהוא שואף אליו?

    בסופו של דבר, רק מי שלא הגיע אל הרגע הזה מתהפך לו בקברו בחוסר נחת, כי המתים לא יהללו יה ולא יורדי דומה. אבל מה אנחנו יודעים או יכולים לדעת?תמיד הנסתר יהיה רב על הגלוי. וגם זה לא ממש מהווה בעיה.מי אמר שאמורה להיות בעיה בכלל?ואם יש בעיה,נמצא כבר את החשבון שיפתור לנו אותה,או שלא:)

  2. רחל אשד

    מאד אוהבת את השיר. יש אמת גדולה בפשטות שלו, החפה מדימויים. נוגע בכל מי שנתקל בחייו במין רחבלסקי שכזה. לשלי קראו מר צדק. גובהו היה מטר וחצי ואמרתו הידועה היתה: הצדק הוא בגובה שלי… בשיעוריו שרבטתי שירים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *