שירה

* / ענת חנה לזרע

לְמִי שַׁיָּךְ הַלַּיְלָה בּוֹ הָפַךְ מְטוּטֶלֶת, לִשְׁעוֹן שָׁמַיִם?
בּוֹ בִּקַּשְׁתִּי מֵאוֹר הַבַּיִת לְהַבְקִיעַ חַלּוֹן
מִלִּבּוֹ לִנְקֹף כְּמוֹ זְמַן בַּמֵּצַח.
לוּ הָיְתָה תְּנוּעָה זַעֲרוּרָה, אַנְפִּין אִוְשָׁה שֶׁל
דְּבַר מַה, מִן הַחַי, מִמַּכְשִׁירֵי הַחַשְׁמַל, קוֹל דָּבָר.
לְמִי שַׁיָּךְ הַלַּיְלָה, לְזִנּוּק עֹנֶשׁ, מִשְׁקֹלֶת שָׂכָר?
אֱלֹהִים, אֲנִי שׁוּב מַאֲנִישָׁה אוֹתְךָ
וַדַּאי נָכַחְתָּ,
תְּפִלּוֹת אִבְּדוּ גֹּבַהּ, דַּקּוֹת מָלְאוּ
מֶלֶט, לֹא זֶלֶף מַיִם, לֹא הַפְצָרָה
אִם לֹא דַּי בְּכָךְ, שׁוֹטְרִים שֶׁפָּתְחוּ אֶת הַדֶּלֶת
נִרְאוּ כְּשׁוֹמְרִים עַל רַעַשׁ נוֹרָא

7 תגובות

  • מוטי

    בני אדם היו רוצים להאמין שיש סדר אלוהי, שיש איזשהו מבוגר אחראי, אחד עם זקן לבן, שמטפל בדברים ואוחז אותם ברכות בידו(רילקה נראה לי עדיין האמין בכך:).אבל אם יש סדר אלוהי, קשה לבני אדם להבינו או לתפסו כפי שהוא, הוא לא נגיש להם ולא מובן להם והם נאלצים להסתפק בסדר היותר פגום, זה האנושי. את הסדר הזה, בשיר מייצגת למשל "המשטרה" ולפי החריזה בסופו של השיר, הסדר נתפס כדבר מה פגום ורע, כדבר מה שרחוק מאוד מלהיות מסודר, מאורגן,הרמוני.

    סדר הוא גם חוק ויש חוק אלוהי ויש חוק אנושי.היו תקופות שבני אדם האמינו שהם יודעים מהו החוק האלוהי,למעשה יש עדיין בימינו בני אדם המאמינים בכך, אבל נראה שהדוברת בשיר היא קצת יותר סקפטית. היא אפילו מתריסה כנגד חוק אלוהי מסוים ,למשל, זה האומר "שלא תעשה לך כל פסל ותמונה". היא דווקא "מאנישה" את אלוהים (למעשה מענישה אותו באמצעות התנגדות אליו!),נותנת לו דמות ופנים, מקרבת אותו לעצמה. הופכת אותו לאנושי,הופכת אותו "לסובל".זאת עובדתה אולי של הדוברת כמשוררת. גם זה לא חדש,אנחנו כבר מכירים את ישו למשל. אם אלוהים הוא אנוש, הרי שקל יותר להבין חולשות מסוימות או דברים הנתפסים כחולשות "במעשיו". אבל האם יש חולשות "במעשיו" או שהאדם עצמו שאינו מבין את האל כמעט "מנאץ" אותו ,מתריס כלפיו,כי הוא יודע שממילא הוא בן מוות,שהוא ימות במוקדם או במאוחר.?

    האנושות כולה פעולת לפעמים כמתריסה נגד החוק האלוהי,כמתנגדת לו.נראית כמי שעושה "דווקא".!

    ילדים מתריסים כך כלפי הוריהם כאשר הם לא מרוצים מדבר מסוים, שלכאורה נכפה עליהם, שמנוגד למה שהם תופסים "כרצונם",האבסורד והדוברת בשיר מתחילה לפקפק באל הכל יכול, שבאיזשהו מקום האדם הזמני הופך לעומתו לישות קטנה, עלובה ומפוחדת. היא שואלת מפורשות "למי שייך הלילה" ועושה זאת פעמיים. נראה שאין באמת שכר ועונש במובן שהיו רוצים להאמין בני אדם מסוימים(או אולי אפילו רובם),לא צדיק וטוב לו ,לא רשע ורע לו, שאין באמת סדר אלוהי, שמתרחשים כל מיני דברים אפלים ולא מובנים, שדברים מסוימים, כל מיני דברים, שונים ומשונים, שאפילו לא מצויינים בשיר מפורשות, מתרחשים והאדם אינו יכול למצוא להם הסבר והוא נותר במצב של זעזוע אל מול השתיקה רבת המשמעות של "הנצחי". זאת שתיקה כל כך מזעזעת,שיש צורך אנושי להסתירה כל הזמן וזאת אכן מה שעושים "השוטרים" בשיר שלפנינו.

    יש כאן אירוניה,הדוברת כמהה לשמוע את קול הדממה הדקה, לזכות בבשורה, לזכות בחזון, לראות כמו הנביאים את הכרובים וכיסא הכבוד, היא רוצה "שהאור בבית יבקיע חלון", כלומר שיצא אל העולם הגדול, המואפל, אבל העולם למעשה נותר באפילה, ליבו של אלוהים אינו נוקף כמו הזמן במצח. את אותות הזמן במצב ניתן לראות, הם מאוד נגישים, מוחשיים.אותות הזמן במצח ניכרים היטב. לעומת זאת את אלוהים ואת הנצח אין אדם היכול לחוות אלא אם כן הוא זוכה בחסד. ישנה כמיהה להגיע אל האל דרך הסבל, דרך המצוקה, להתחבר אל האור האלוהי שנמצא אי שם בחשיכה,מעבר לגבולות הבית.להתחבר אל האור הנמצא בבתים אחרים,להתאחד עם האחר ועם " האלוהים". האור יבקיע, ממש כשם שארובות השמיים נבקעות, אבל זה לא בא לידי ביטוי. אין ממש חיבור. האלוהים פשוט "לא נמצא שם".האם האחר נמצא שם?האם אפשר להגיע אליו?

    "is there anybody out there?"

    לוּ הָיְתָה תְּנוּעָה זַעֲרוּרָה, אַנְפִּין אִוְשָׁה שֶׁל
    דְּבַר מַה, מִן הַחַי, מִמַּכְשִׁירֵי הַחַשְׁמַל, קוֹל דָּבָר.
    לְמִי שַׁיָּךְ הַלַּיְלָה, לְזִנּוּק עֹנֶשׁ, מִשְׁקֹלֶת שָׂכָר?

    מה שכן מזהים הוא השכר והעונש 'הוא חוק הקארמה, חוק הסיבה והתוצאה שהאדם חווה אותו על עצמו, אבל לא תמיד מסוגל להבין את שרשיו ולא תמיד מסוגל להסביר באמצעותו את כל שרשרת האירועים שהוא חווה בחייו והוא רואה בעולם. יש דברים שפשוט מאוד לא מסתדרים לו.

    זה קורה כל הזמן בעולם. הזמן של האדם לעומת הזמן הקוסמי. המטוטלת של השעון המ,קתק לעומת המטוטלת של גרמי השמים הנצחית, האם יש איזשהו סדר קוסמי שבו הניגודים הללו איכשהו באים לידי האחדה והסדרה(המילה הסדרה די נפוצה בימים אלו:)ושהאדם יכול להתחבר אליו?

    אֱלֹהִים, אֲנִי שׁוּב מַאֲנִישָׁה אוֹתְךָ
    וַדַּאי נָכַחְתָּ,

    וודאי נכחת הוא מאוד אירוני, משום שאם הוא נכח ועוד "בוודאות", מדוע הוא שתק? מדוע הוא שתק למשל "בשואה"? מדוע הוא שותק כאשר ילדים מתים?
    כשמשפחות שלמות נמחקות?
    מדוע הוא שותק ושותק לו כל הזמן אם הוא נוכח, כפי שאומרים, בכל מקום?

    כמו שאמר עמיחי למשל:

    "יד אלוהים בעולם / כיד אמי במעי התרנגול השחוט / בערב שבת. / מה רואה אלוהים מעבר לחלון / בעת ידיו נתונות בעולם? / מה רואה אמי?"

    שאלה טובה ותשובה אין.:)

    תְּפִלּוֹת אִבְּדוּ גֹּבַהּ, דַּקּוֹת מָלְאוּ
    מֶלֶט, לֹא זֶלֶף מַיִם, לֹא הַפְצָרָה
    אִם לֹא דַּי בְּכָךְ, שׁוֹטְרִים שֶׁפָּתְחוּ אֶת הַדֶּלֶת
    נִרְאוּ כְּשׁוֹמְרִים עַל רַעַשׁ נוֹרָא

    האל נוכח ולמרות זאת המציאות היא נוראית, התעלמות מוחלטת מתפילות, הזמן מושך את הכל למטה, כבד(מלא מלט),ישנו מעין ייאוש שקט, לא מיים מחיים, מצמיחים, השלמה שבשתיקה עם "הגורל" שאולי הוא בכלל גורל עיוור. האם האנושות כולה ,אולי, תגיע, בסופו של דבר "לחוסר אונים נרכש"?האם האנושות צתליח לשרוד את מה שעוד צפוי לה? אולי כן ואולי לא. אנחנו עדיין לא שם, למרות הכל.

    יש בבני אדם ובאנושות כל מיני קולות וכל מיני כוחות, שהשתיקה הזאת של "אלוהים" מגרה אותם לפעולה ולעשייה ולהתפתחות מתמדת. יש כמובן גם קולות אחרים ועדיין לא ברור ידו של מי על העליונה.

    אז קול הדממה הדקה לא נשמע ולעומתו הדוברת מזכירה את "הרעש הנורא".

    זה נראה ככאילו אנו אכן שומרים כל העת את דבר הרעש הנורא, את דבר הבשורה על דבר "היעדרותו" של אלוהים, על אש קטנה, שמא עוד תתפשט ותכלה את כולנו.

    אז מה בעצם קרה במקום ההוא בזמן ובמרחב שהדוברת מתייחסת אליו ברמיזות? מדוע הגיעו השוטרים? מה הם גילו כשפתחו את הדלת?
    מה אתם סבורים שהם יכלו לגלות?האם הם הגיעו בזמן? הם היה בכוחם להציל או להושיע מישהו? האם הם הביאו, בסופו של דבר,תועלת?

    האם החוק והסדר האנושי יגיעו אי פעם לרמת התפתחות כזאת שהם יוכלו להחליף את הכמיהה הזאת לחוק היותר גבוה, לסדר היותר גבוה,לאלוהים?

    מי יודע?

    גילית חומסקי כתבה כאן שיר פעם שמטפל בנושא קצת אחרת.הנה:

    כבידה.

    הַגּוּף אֵינוֹ מוּקַל
    אֶת מִשְׁקַל הַמַּסָּה הַמּוּסֶרֶת.

    הַחֹר הַנִּפְעָר
    לֹא קַל.

    הַמַּיִם, הַדָּם
    הַשֵּׂעָר הַנּוֹשֵׁר
    לֹא קַל.

    אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף
    וְאֵינֶנּוּ
    וּמַה שֶּׁנִּשְׁאָר
    לֹא קַל.

    קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל הַגּוּף
    הֵם אֵין־סוֹפִיִּים
    וְכָל הַיְקוּמִים הַמַּקְבִּילִים
    נִמְדָּדִים בְּכֹחַ הַכְּבִידָה.

  • ארלט

    "תפילות איבדו גובה, דקות מלאו מלט". שיר כבד ורב-עצמה על כאב האדם וגורלו, נע כמטוטלת ביד כוחות נסתרים ממנו. תודה לענת על השיר, למוטי על התגובה המעמיקה ולליריקה על הפרסום.

השאר תגובה