כתבתי מה שאמרו לי / תּוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.
הָיְתָה מִשְׁמַעַת בַּבַּיִת.
הַרְבֵּה מִשְׁמַעַת דַּיְקָנוּת:
הַרְבֵּה מַכּוֹת וְהִתְעַלְּלֻיּוֹת.

כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.
אַחַר כָּךְ הִכְרִיחוּ אוֹתִי
לְתַקֵּן אֶת הַגִּרְסָה.
הֵבַנְתִּי שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר.

כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי
הוּא עָצַם עֵינַיִם וְשָׁתַק.
וְזֶהוּ.
אָז כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

7 תגובות “כתבתי מה שאמרו לי / תּוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

  1. תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    תודָה רַבּה לצוות 'ליריקה': ענת, רונית ויאיר, שֶעַל הניקוד, ותודות לכם, המגיבים, עַל האהבה, השיתוף והמחֲשבה.

  2. מוטי

    הפילוסוף וחוקר החינוך ההומניסט עקיבא ארנסט סימון מתאר במבוא למשנת פסטאלוצי רגע מכמיר לב בחייו של פסטאלוצי: בנו זאן זאק סבל ממחלת הנפילה ומצבו החמיר. היה זה לאחר תקופה ארוכה של משבר ביחסים בין הילד להוריו, שציפו ממנו לסטנדרטים שהוא לא מסוגל היה לעמוד בהם. זאן זאק חש וודאי כמו ילד נטוש, עזוב, לא רצוי. תחילה חונך כמו אסופי במעון לילדים עזובים ועניים של אביו ולאחר מכן שנים רבות נדד מחוץ לבית הוריו וחונך במשמעת קפדנית במקומות שונים. לא התגלו בו כישורים יוצאי דופן, הוא לא הצליח ללמוד שום דבר מיוחד. אפילו לא ללמוד לקרוא ולכתוב. נדמה שאביו ואימו ציפו לילד מסוג אחד כשנולד, אבל קיבלו ילד אחר לחלוטין, מוגבל, חסר אונים, מבולבל, תלוש, אחד שאינו מוצא את מקומו ולא ברור אם אי פעם ימצא. הילד לא היה מאושר וגם כתב על כך להוריו. נדמה היה שמשהו מרחיק אותם זה מזה והמצב רק הלך והחמיר. זאת היה כרוניקה של סבל בלתי נמנע מראש, כי הסבל מגיע מהראש.מהציפיות העקרות, המרחיקות מהמציאות. כאשר רגש האהבה מעורב, נוצר קשר בין האדם לעולם ובין האדם לאחר ובין האדם "לאלוהות".. האדם מקבל שוב את חוש ההתמצאות בתוכו "וסביבו". הוא חש קרוב לכל דברים, חש שייך. הרגש מקבל את הדברים כמות שהם. הרגש הוא אמונה שהדברים הם בסדר בדיוק כפי שהם. שאין מה להתערב במציאות ואין מה לשפר בה, שהמציאות היא שלמה גם כאשר נראה למוח שהיא לא מושלמת. הרגש מחייב את המציאות בעוד הראש מתנגד לה, זומם להכריעה, מתכנן את ההשתלטות הסופית שתביא לו כוח ועוצמה. אפילו יהיו, בסופו של דבר רגעיים ומבוססים על כרעי תרנגולת.

    גם פסטאלוצי קיבל בפתאומיות את בנו כפי שהוא ולא ניסה עוד לעצב אותו כפי שרצה שיהיה. בשלב מסוים, כאשר בנו היה חולה וסבל מאוד מהמחלה הקשה (מחלת הנפילה) התקרב אליו פסטאלוצי (לאחר תקופה מסויימת של חוסר אונים ובריחה מהתמודדות) באמצעות החמלה הפנימית של האב הרואה בסבל בנו. הוא סיפר לו על חלום שחלם ובו ראה את עצמו בדמותו
    של בנו הסובל ממחלת הנפילה כאשר הוא חווה בדיוק את אותה מסה של סבל שחווה הבן. האב מספר לבנו על החלום המזעזע ובכך למעשה מאותת לו שהוא בשר מבשרו, שהוא מקבלו כפי שהוא, שאין הוא מצפה ממנו לדבר. בחלום נאמר לו לדרוש את האלוהות, להתפלל, לבקש עזרה מהגורם העליון, שהוא המאחד את כל הדברים. סבלו של הבן היה עז וסבלו של האב, שהייתה לו לאורך חיוו חולשת עצבים מסויימת, לא פחות מכך.יום אחד כשהבן התפתל מכאביו, כרע האב על ברכיו והתפלל בקול גדול (קול אדירים כדבריו) שזיעזע את בנו החולה , כי מעולם לא ראה כך את האב מגיב למצבו או מגיב בכלל.
    האב אוהב את בנו, לאב אכפת מהבן, האב מקבל את זאן זאק ורוצה בטובתו.

    נדמה שהסבל האנושי קרב בין השניים למרות כל הטעויות שנעשו. בנקודה זאת בא לידי ביטוי אותו אמצעי, שדוקטור דניאל סיגל מכנה מנגנון התיקון, אותו מנגנון חשוב שמאפשר להורה המתבונן בעצמו ובילדיו לתקן את מערכת היחסים באמצעות חמלה והכלה, באמצעות קבלה והשלמה, באמצעות התנצלות עמוקה שאינה מבקשת דבר,שמקבלת את הילד כפי שהוא.וזאת בכל רגע נתון במערכת היחסים.זאת המדיטציה של ההורות.

    הורות היא עבודה רוחנית. ההורה לא רק מגדל את הילד אלא גם מגדל במקביל את עצמו. הוא מגדל את עצמו כילד, הוא חושף בתוך עצמו את האנרגיה של הילד שבתוכו ומאפשר לה שוב לקחת את תפקיד המוביל, המנהיג. הוא משחרר את האנרגיה הזאת בתוך עצמו לאחר שנים שהודחקה ועל כן הוא חווה פעמים רבות פיצול קשה מאוד, בלתי אפשרי לעיתים, שבו עליו לראות בכל זמן נתון את הילד, את עצמו, את עצמו כילד, את העולם, את הסיטוואציה ואת הקשר המחבר בין כולם. בכל פעם שההורה חווה הפרדה מהילד, הוא חווה גם הפרדה מעצמו ומהעולם, הוא מתנתק ממקור האהבה ומגיב באופן אינסטנקטיבי אוטומטי. הוא הופך להיות "המבוגר" המתנכר לילדו (הפנימי והחיצוני) ונוטש אותו בעולם "לגורלו". הנטישה כמובן אינה חייבת להיות פיזית, זאת נטישה מנטלית.

    ההורה הוא האונה הקדם מצחית של הילד משום שהאונה הקדם מצחית של הילד אינה מתפקדת עד גיל מאוד מבוגר יחסית. אם ההורה אינו מסוגל להבין זאת, אין כל סיכוי שהילד יבין זאת. הילד יכול להבין את העולם ובייחוד את עולם הרגש אך ורק דרך עיני המבוגר הרואה ומכיל את הילד כפי שהוא ומתווה לו כיוון לפענוח מה שהוא רואה סביבו ובתוכו, העולם המנטלי והחברתי.

    המלאכה הזאת היא כל כך מורכבת, כל כך עמוקה, כל כך רבת מימדים, שהיא דורשת כמעט התייחסות של קדושה והתייחסות של קדושה דורשת מהאדם במידה רבה "להקריב" את מה שהוא יודע על "עצמו" לטובת האפשרות וההתפתחות של מה שהוא עדיין אינו יודע, הדבר שעדיין לא נגלה והתפקיד שלו לגלותו באמצעות עשייה מכוונת שיש בה תשומת לב מאוד אינטנסיבית ועמוקה.

    זאת מלאכה כל כך "קשה", שאפילו גדולי האנושות, שעניין החינוך העסיק אותם לאורך כל חייהם לא בהכרח הצליחו בה, בסופו של דבר, ללא טעויות קשות בדרך. אי אפשר לבוא לאף אחד בטענות, כך הם פני הדברים. נדרשת כאן "אנרגיה" מאוד מיוחדת לצורך העניין, שאם האדם מצליח לגייס אותה לאורך זמן, הרי שהוא יכול להשיג את הדבר הגדול ביותר שניתן להשיגו, את עצמו, עצמיותו. אבל לא תמיד האנרגיה הזאת זמינה.יש להיאבק למענה מתוך ראיית המטרה והתכלית.

    פסטאלוצי ואולי גם רוסו לא הצליחו במשימה של חינוך הילדים שלהם,(רוסו למעשה נטש אותם בבתי יתומים מלכתחילה ולא הייתה לו סבלנות מרובה גם לילדים של אחרים, שביקשו ממנו להיות מחנכם)אבל שניהם הבינו במידה גדולה מה היה חסר להם על מנת להגיע לתכלית החינוך,למטרתו של החינוך ופסטאלוצי גם השתדל מאוד לתקן את מערכת היחסים עם הילד, להראות לו עד כמה הוא אוהבו.(רוסו היכה על חטא כל חייו-שהיו מאוד מורכבים וקשים- וכתב את הספר אמיל או על החינוך)

    החינוך הוא לא לעצב את הילד כפני ההורים,כאילו היה הילד רכוש ההורים או תקוות ההורים מעצמם, אלא לתת לילד להתעצב בהתאם לכשרים שאנו מסייעים לו לגלות בתוכו. זאת בניגוד לאכזריות שבמשפט "חוסך שבטו-שונא בנו". כאן למעשה מדברים על "חנוך לנער לפי דרכו". מהי דרכו של הנער? זאת שהילד הולך בה מילדות היא הדרך שלו, זאת שמתגלה לעיניו ומעוררת בו בכל שלב מגוון שלם של רגשות שונים, בלבול, מבוכה, תימהון, פחד, התרגשות, דריכות, חוסר אונים או סקרנות גדולה מאוד.
    המבוגר נמצא שם (כאשר הוא נמצא, כאשר הוא נוכח בעצמו) על מנת לקרוא לדברים שהילד רואה בשמם ולהצביע על האפשרויות השונות שעומדות לרשותו.
    הרגשות הם כלים. היכולת של הילד לזהות רגשות בתוך עצמו היא היכולת שלו לזהות כלים לפעולה ועשיה פרודוקטיבית ופרואקטבית בתוך המציאות. ללא עזרתו של מבוגר הוא לעולם לא ירכוש יכולת זאת ויסבול כל חייו ממצבים רגשיים שליליים ומבעיות במערכת ההנעה הפנימית(שהיא כולה מבוססת רגש)

    זאת המשמעות של "חנוך לנער לפי דרכו. הדרך מתגלה מעצמה ובכל שלב כזה תפקיד המבוגר הוא להצביע על מה שמתגלה ולנקוב בשם.

    השיר שלפנינו מציג שיטה אחרת לחלוטין.

    כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.
    הָיְתָה מִשְׁמַעַת בַּבַּיִת.
    הַרְבֵּה מִשְׁמַעַת דַּיְקָנוּת:
    הַרְבֵּה מַכּוֹת וְהִתְעַלְּלֻיּוֹת.

    כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.
    אַחַר כָּךְ הִכְרִיחוּ אוֹתִי
    לְתַקֵּן אֶת הַגִּרְסָה.
    הֵבַנְתִּי שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר.

    הפסיכולוגית אליס מילר, מאתיים שנה לאחר פסטאלוצי ורוסו כתבה על המתודה השחורה של החינוך המתואר בשיר שלפנינו. דורות על גבי דורות של הורים חינכו כך את ילדיהם וגרמו לפיצול קשה מאוד בנפשם של הילדים.

    האנרגיה הטהורה של הילד, שהיא אנרגיה של רגש נותן אמון מיסודו( מה שרוסו התייחס אליו אולי כטבע הטוב, הלא מזוהם) נעצרת ומפסיקה להתפתח ולנוע ובמקומה נוצרת אנרגיה מאוד דחוסה ואפילה המתבססת על משמעת וכניעה וכעסים מודחקים. אנרגיה המבוססת על פחד מעונש. כך מאבד הילד את האנרגיה המאפשרת לו לנוע בעולם בחדוות גילוי אינסופי של סקרנות תמימה לטובת עשייה המוגבלת על ידי תכתיבים ותמריצים שליליים. עשייה הנובעת מפחד מהדרך, פחד מהמציאות. פחד שמוביל בסופו של דבר לניוון והרסנות. המוח האנושי גם כך נוטה לשליליות, כך שהחוויה הזאת של הילדים שוקעת בהם לצמיתות והופכת להיות חור שחור השואב את אורם לאורך כל חייהם, כל עוד אין הם מודעים לכוחות הללו ולכעסים ולזעם המודחקים בתוכם.

    כך כתבה רביקוביץ בשיר דומה לשיר שלפנינו (יש היבטים דומים באובססיות המתוארות באמצעות חזרות)

    קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
    וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי.
    כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה,
    מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

    קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
    אַבָּא הִכָּה עַל כַּף יָדִי.
    הוּא אָמַר שֶהִיא כַּף יָד רְשָעָה.
    מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

    קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
    אַבָּא חָדַל מֵהַכּוֹת אוֹתִי.
    הַיָּד הָרְשָעָה צִמְּחָה אֶצְבָּעוֹת
    וְכָל מַעֲשֶיהָ שָרִיר וְקַיָּם.

    קַוִים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
    פַּחַד לוֹחֵךְ אֶת הַכַּף הָרְשָעָה
    אַבָּא חָדַל מֵהַכּות אוֹתִי
    אַךְ הַפַּחַד הַזֶּה שָרִיר וְקַיָּם.

    האב של הדוברת הקטנה בשיר היכה בכף ידה וכל "העומדים צחקו למראה, מה שסיפרתי אמת ויציב".

    אכן, מה שהיא סיפרה אמת ויציב. זה מה שהילד זוכר. אפילו אם נראה למבוגרים שהם אומרים ועושים דבר מה שהוא הכרחי לחינוך הילד, משום שכך נראה להם שצריך, עליהם להבין שלכל דבר כזה יש מחיר על נפשו של הילד, החש את כל הדברים הללו מעוצמים פי אלף. מכה "קטנה" בכף היד? כינוי היד בשם רשעה?צחוקים מסביב של מבוגרים אחרים?

    אולי הדוברת הקטנה התעוררה משנתה מסיוט או מפחד, הלכה לחפש ניחומים בקרב אלו שראתה בהם את מגיניה ומושיעיה ובתמורה לאמונה הילדותי קיבלה לעג, ציניות והתעלמות מחפירה מרגשותיה?זה זרע הפורענות.אם זה לא מתוקן באופן מיידי והופך להיות לאורך זמן הבסיס למערכת היחסים של הורים מסוימים עם ילדיהם,הסבירות היא ,שהילד יגדל להיות אדם מפוחד ומדוכא ,שנע בעולם באופן מאוד מוגבל ומהוסס,פוחד להשאיר את חותמו.המערכת הלימבית זוכרת זאת לעולמים וכך זה מתקבע באופן בלתי מודע ומוביל את האדם להתנהגויות דקדנטיות והרסניות,התמכרותיות ובלתי מובנות לו.

    קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
    אַבָּא חָדַל מֵהַכּוֹת אוֹתִי.
    הַיָּד הָרְשָעָה צִמְּחָה אֶצְבָּעוֹת
    וְכָל מַעֲשֶיהָ שָרִיר וְקַיָּם.

    קַוִים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
    פַּחַד לוֹחֵךְ אֶת הַכַּף הָרְשָעָה
    אַבָּא חָדַל מֵהַכּות אוֹתִי
    אַךְ הַפַּחַד הַזֶּה שָרִיר וְקַיָּם.

    לכל דבר יש מחיר, גם שנים רבות לאחר התארעותו. רשתות הנוירונים האינסופיות במוח הם ממש כמו "היד הרשעה שצימחה אצבעות וכל מעשיה שריר וקיים".
    זאת הופכת להיות המציאות, הופכת להיות אמת סובייטקיבית שכמעט בלתי ניתן להתעלם ממנה כי היא הפילטר שדרכו עובר כל העולם, כל הדברים כולם.

    אליס מילר בעצמה דיברה על תיקון מערכות היחסים עם הילד בזמן אמת והיא עשתה זאת עוד הרבה לפני דניאל סיגל למשל. אבל לאליס מילר הייתה מערכת יחסים מאוד טעונה עם הילד שלה, שגדל וכתב ספר לאחר מותה בשם the true drama of the gifted child .זה עניין מאוד עצוב במידת מה, כי נראה שאליס מילר בעצמה חשה צער עליו ובספריה, שבהם היא מנסה פעמים רבות מצד אחד לתאר את הנזקים הפסיכולוגיים הרבים שחווים ילדים בחינוך הנפוץ מאוד שעדיין רווח במקומות מסוימים, היא לוקחת על עצמה פעמים רבות גם את תפקיד "הסנגור" המסביר מדוע זה בעצם קורה למבוגרים הללו. הם אוהבים את ילדיהם ולמעשה מדובר בטרגדיה. בייאוש עצום הדוחק בהם לפגוע כך בילדיהם ולאחר מכן להצטער על כך נואשות.

    בנה ניסה בראיונות עימו לאחר מותה לתאר את הטראומה של אימו מהשואה שיכולה הייתה להביא אותה (ואת אביו) להתנהגות כזאת בצעירותה איתו, אבל למעשה אליס מילר בעצמה, בספריה, מתארת את החינוך שהיא עצמה חוותה בילדותה ואת הנזקים הקשים מאוד שהוא גרם לה. הצער שלה על כך שלא גילתה זאת בזמן כדי למנוע העברת הנזק לילד שלה עצמו גרם לה לנטוש את מה שהיא ראתה בו כגורם האחראי לאי ידיעתה את סיפור חייה האמיתי בילדותה, דהיינו הפסיכואנליזה מבית פרויד ואחרים, שגרם לה לדעתה להדחיק את הסיפור במקום להיות מודעת לו בזמן אמת. צערה על כך וודאי היה גדול.זה ניכר מספריה.

    גם צערו של בנה על כך היה גדול. היא לא הספיקה לתקן בזמן את מערכת היחסים ותיקון בזמן אמת של "כל" טעות הוא קריטי לשמירת התמימות של הילד ואמונו במבוגר , לראית ההקשר של הדברים ולייחוס, שהוא מאוד משמעותי.
    אסור שהילד ייחס שום בעיה במערכת היחסים הזאת לעצמו.זאת אחריותו של המבוגר לתת הקשרים,להסביר(לא לתרץ!)ולהתנצל כאשר הוא טועה!

    האם הילד מפנים את סיפור "כף היד הרשעה" ומקבל את עצמו בתדמית הזאת לאורך כל חייו, או מבין שהוא לא הצד "הרע" בסיפור, שלמעשה אין צדדים כאלו, יש רק בני אדם, יש רק עולם מורכב, יש רק הורים שלא תמיד יודעים מה הם עושים ולא תמיד שולטים בעצמם, אבל עדיין הם אוהבים את הילד ורוצים בטובתו.

    וגם זה אינו מספיק. על כל הורה לדעת שמספר החוויות החיוביות שיש לילדים שלו איתו חייב להיות פי כמה וכמה גדול ממספר מה שאולי יכול להיתפס כחוויות שליליות, כחוויוות של אכזבה, כחוויות של קונפליקט והתרחקות. בשל הטיית השליליות הטבעית של האדם, המוח נוטה לזכור בעיקר את החוויות השליליות ולכן מספר החוויות החיוביות חייב להישמר ביחס גבוה יחסית ולאורך זמן.
    כל זאת בשילוב מנגנון התיקון, שפירושו היכולת של המבוגר להשאיר את האגו שלו בצד ולהתנצל בפני הילד כאשר הוא טועה, אפילו אם נראה לו שמדובר במשהו לא משמעותי או אפילו שהילד באמת התנהג בצורה משולחת רסן, יסייע לשמור את הדבר החשוב ביותר שנקרא אמון בין הילד להוריו כי ללא האמון, מאבדים גם את הכל לאחר מכן.בייחוד בגיל ההתבגרות. בשלב מסוים כבר כמעט לא ניתן לתקן וניתן לראות זאת ביחסי הורים ילדים רבים ובכלל זה בסיפור חייהם של אליס מילר הפסיכולוגית ובנה.(חפשו בגוגל,יש גם ראיונות מצולמים איתו).
    למרות זאת,שמעתי גם סיפורים די מעניינים של תיקונים שנעשו לאחר עשרות שנים לאחר שינוי גורף בחייהם של ההורים והילדים כאחת.זה ביטוי לרוח האנושית ולפלסטיות של המוח וגם לעומק האהבה והחמלה שלעיתים,למרות הכל, היא חזקה מהכל.

    מעבר לזה, תמיד תחגגו את החוויות הטובות שלכם יחד עם הילדים, העלו את הזכרונות הללו שוב ושוב. גם זכרונות טובים ילדים נוטים לפעמים לשכוח אלא אם כן הם באמת יוצאי דופן, אבל חשוב לסייע לילדים לרענן את זכרונם לגבי כל החוויות הטובות, המקרבות, המאחדות שהם חווים במסגרת המשפחה ולאפשר להם לבטא תמיד את רגשותיהם, גם כאשר אלו רגשות של כעס ותסכול.(בשום פנים ואופן לא אלימות למשל)

    אם הילדים שלכם לא מפחדים לבטא כעס כלפיכם, זה אומר שאתם עושים את הדברים נכון. שאתם בכיוון הנכון. אם הילדים לא פוחדים לשתף אתכם ברגשותיהם ובכלל מחפשים את עצתכם וקרבתכם,הרי שלמרות הטעויות, האמון קיים ונשמר.

    מעבר לזה, בדקו האם אתם מאפשרים לעצמכם להשתטות עם הילדים ברחוב,(או שאיכפת לכם מה אחרים יחשבו?)האם אתם מאפשרים לעצמכם לקבל את הבלאגן התמידי בבית כפי שהוא במרבית המקרים, האם אתם מאפשרים לעצמכם להרפות מהניסיון לשלוט באנרגיה העצומה הזאת של הילדים, (שאינה ניתנת לשליטה, להשתלטות אלא רק להכוונה ולהתגבשות) לאורך זמן?.האם בזמן שאתם עם ילדיכם, אתם מאפשרים לעצמכם גם לשוב ולהיות כילדים?האם אתם מקבלים את עצמכם כפי שאתם ללא עוררין? האם אתם אוהבים את עצמכם ללא שום ציפייה ומסוגלים לבקש סליחה מעצמכם ולחמול על עצמכם כאשר קיבלתם מעצמכם את הטיפול הזה של הביקורת והשיפוט והשתיקה המבזה?(גם זה קורה לפעמים,כי האדם לפעמים מנותק מעצמו כמו גם מהאחרים ויש לקבל גם את זאת)

    כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי
    הוּא עָצַם עֵינַיִם וְשָׁתַק.
    וְזֶהוּ.
    אָז כָּתַבְתִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ לִי.

    אכן,כולנו כתבנו את מה שאמרו לנו ועשינו זאת אינספור פעמים,אבל המוח האנושי הוא מאוד מאוד גמיש.זה שכתבנו מה שאמרו לנו לא אומר שאנו לא יכולים לבחון שוב את כל מה שנאמר.כל אחד יכול לעשות זאת,בכל שלב בחייו,אם הוא רק ירצה.זה לא רק עניין של אמון,הרבה יותר מכך זה עניין של כוונה,תרגול ואימון.

    העולם מלא ספרי הדרכה להורים וכל מיני קורסים.אני מודה שגם אני למדתי ולמדתי,אבל אם באמת אתם רוצים ספר הדרכה מצויין איך להתייחס לילדים,אתם תמיד יכולים לקרוא את "מכתב לאבא" של קפקא. לקפקא היו אינטואציות גאוניות בכל הנוגע לעניינים הללו.רק צריך ללמוד לקרוא אותן בין השורות ומתוך השורות על דרך ההיפוך.

    יום אחד הקראתי כמה פסקאות מהמכתב לילד שלי החמוד ששאל מה אני קורא.
    הסברתי לו מה אני קורא,אמרתי לו מי היה קפקא ומדוע הוא כתב את המכתב הזה לאביו. ראיתי שהילד מתרגש וסקרנותו התעוררה.גם אני התרגשתי.ילדים הם תמיד עניין מרגש.הם מתנה.הם אפשרות.הם החיצים השלוחים אל העתיד כמאמר המשורר והמיסטיקן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *