ונצא מכאן / גאולה שינה

מָה אַתְּ עוֹשָׂה בַּחַיִּים? מְחַכָּה לַמָּוֶת,
לֹא דְּרָמָטִית כִּמָדָם בּוֹבָרִי –
אֵינִי יוֹשֶׁבֶת לְיַד הַחַלּוֹן וּמְחַכָּה,
לֹא סוֹעֶרֶת כְּהֵדָה גַּבְלֵר –
אֵינִי יוֹרָה כַּדּוּר בְּרַקָּתִי.
אֲנִי, מִצִּדִּי, סְתָם מִסְתּוֹבֶבֶת בְּמִטְבַּח בֵּיתִי,
מְקַשְׁקֶשֶׁת חֲבִיתָה,
בּוֹעֶטֶת בַּחֲתוּלָה
וּמְחַכָּה לוֹ שֶׁיַּגִּיעַ:
בַּעֲקֵבִים גְּבוֹהִים,
בַּחֲלִיפָה סְגֻלָּה, מַבְרִיקָה,
יוֹשִׁיט לִי אֶת יָדוֹ
וְנֵצֵא מִכָּאן
בְּנִעְנוּעֵי יַשְׁבָן.

ניקוד: יאיר בן־חור

6 תגובות “ונצא מכאן / גאולה שינה

  1. מוטי

    מה באמת אנחנו עושים בחיים?זאת שאלה טובה! 🙂

    ובכן, זה תלוי את מי שואלים וגם אז זה תלוי מתי שואלים ואיך אנחנו מוצאים באותו רגע את האדם שממולנו, איך אנחנו מוצאים באותו רגע את עצמנו. השאלה של האיך היא שאלה של מצב הוויה ומצב הוויה יכול להיות ריאקטיבי (מגיב), אקטיבי(יוזם) פאסיבי (מדוכא), "ניטרלי" (שקט,מתבונן,נטול שיפוט או הערכה).מצב הוויה יכול להיות מאוחד או מפוזר, סינכרוני או כאוטי, ממוקד או מתרחב, מכיל או מתנגד.

    אפשר לבחון את זה בשיר. לשיר יש גוון אירוני הומוריסטי במידת מה ואפשר לכנות זאת אפילו הומור שחור. הומור שחור, סרקזם אלו צורות מוקצנות של הומור ושל אירוניה והן מעידות בדרך כלל על סוג של התמודדות, שהיא אינה בהכרח אקטיבית וגם אינה בהכרח פאסיבית או ניטרלית. זאת סוג של התמודדות מגיבה למציאות, אבל סוג של התמודדות חסרת אונים במידת מה, עצלה, מרופת ידיים ומרפת רצון. הדוברת בשיר היא לא ייצוג של אדם חזק, אדם יוצר, אדם הקובע את גורלו ואת מעשיו ללא תלות במוות , בסופיות החיים, במזל או במקרה.היא דוברת המייצגת צד מסוים באדם המבטא חולשה(גם חולשה של אותו רגע כמובן).

    לכאורה זה נראה כמצב של "אי עשייה" של הטאו, אבל זה בהחלט גם לא זה. אי עשייה היא לא ריאקטיבית, היא נובעת ממקום שקט מאוד. פנימי מאוד, שאינו משועמם ואינו מפוחד, וודאי שאינו נזקק להומור שחור כדי לנחם את עצמו (כלומר צד שלא זקוק לנחמה, הוא הוא הנחמה עצמה מבלי לשאוף או לרצות בה)

    הסרקזם בשיר אינו מכוון כמובן כלפי המוות, אלא כלפי הדוברת עצמה, "שלועגת" במידת מה לעצמה ולחוסר האונים שהיא נקלעה אליו, חוסר העשייה, שמשום מה פשה בחייה, הקיבעון שבתוכו היא אחוזה, תחושת חוסר הסיפוק או השיעמום הקיומי המטלטל אותה.

    הייצוג של המוות הופך להיות מאוד מוחשי. זה לא כמו בסרט של ברגמן החותם השביעי, בעל הגלימה המסתורי שמתחתיה עצמות ואף לא כמו בסרט של מונטי פייטון המלהג במידת מה על הסצינה הזאת,שבו המוות מגיעה עם הקלשון לבית כפרי לגבות את חובו מכל יושביו הנהנתנים השחצנים וחסרי המודעות, המסובים לארוחת ערב ,אלא ייצוג נשי דווקא ואפילו כזה המושך את העין.אכן במצב כזה של שיעמום קיומי,אין כל ספק שדמות המוות כאישה הוא בהחלט מצודד נפש ומושך..:)

    המוות יגיע על עקבים גבוהים, בחליפה סגולה, מבריקה, זה כמעט כמו הזמנה לאיזשהו טנגו, לאיזשהו ריקוד הבא לידי ביטוי בניענועי הישבן. האם באמת הדוברת מאמינה שכך יגיע המוות? ברור שלא וברור שקיים הבדל בין הדוברת, שהיא קול אחד במשוררת לבין המכלול של המשוררת עצמה.

    אם אני בודק בגוגול מה עשתה המשוררת בחייה אני לא מוצא שם אחת שבהכרח מחכה למוות ורק בועטת בחתולה או מקשקשת חביתה.
    החיים , בסופו של דבר הם אוסף של "עשיות" קטנות או גדולות יותר (ולעתים עשיות קטנות מאוד המרכיבות או תומכות בעשייה גדולה יותר, בסופו של דבר, בייעוד מסוים, בתכלית מסויימת). מה שמבדיל את העשיות בסופו של דבר, מה שעושה את ההבדל הגדול בין כאוס וחורבן לבין ארגון ויצירה, היא ראיית האדם את התכלית של עשייתו, התכלית של עצמו, התכלית של החיים, המשמעות של החיים כפי שהוא תופס אותה.

    כאשר האדם פועל ממקום מגיב וסובל, ממקום של פחד ושיעמום וריקנות קיומית, הוא בהחלט עלול להגיעה למצבים המתוארים בתחילתו של השיר בדוגמאות שהובאו מהספרות העולמית של הדה גבלר ומדאם בובארי, אבל לאדם תמיד יש אפשרויות אחרות. האדם אינו רק התנהגות אחת בתוך עצמו, קול אחד בתוך עצמו, דמות אחת ודובר אחד בתוך עצמו בכל זמן נתון אלא מכלול ייחודי של קולות ודמויות ודוברים, שכאשר מגיעים לידי שיתוף פעולה יכולים להביא את האדם לידי מיצוי מלא של החיים ושל העשיה ממקום מלא מאוד, שלם מאוד, הרמוני מאוד.

    למי אין או לא היו רגעים כאלו של סרקזם עצמי מר, של אירוניה חסרת גבולות, של תקיעות או חוסר אונים שבה השעמום הקיומי והפחדים תופסים פיקוד?

    מעצם היות האדם, כל אדם מתמודד עם הדברים הללו. השאלה כמובן היא איך הוא מתמודד וכיצד הוא מתפתח לאורך זמן. השאלה הגדולה ביותר היא מה לעשות עם החיים הללו? גם ההטרונים של פרננדו פסואה המפורסם שאל את השאלה הזאת בדיוק?: "מה עשיתי מן החיים"?.קירקגור כבר אמר מה ניתן לעשות מהחיים או ממה החיים מורכבים,וכל מה שנותר לאדם הוא להגיע למצב של בחירה ודבקות שאין בה בהכרח מרכיב של הצדקה או תירוץ או חרטה או אשמה.אלו הם התחומים של האסתטי,האתי והדתי,כאשר את האחרון אדם בהחלט יכול לפרש כראות רוחו.זה לא בהכרח הדת הממוסדת המוכרת לנו מכל מה שאנו רואים בעולם.

    מה שהאדם עשה מעצמו, מה שהוא הפך להיות ,מה שהוא הווה בכל רגע וזמן נתון, זה מה שהאדם יעשה מהחיים בסופו של דבר. וכל עוד האדם טוטאלי,דבק בכך, מגיע למצב של "והגית בה יומם וליל", (אבל לא מתוך אובססיה או פחד או רצון לא נשלט בתמורה)ועושה זאת מתוך בחירה מצדיקה ומחייבת כל פעם מחדש ולא לשם תגמול או הנאה הנמצאת בעתיד, אלא מתוך תשוקה והתלהבות שכל כולה בהווה, נראה לי שאפשר לומר ,שכאשר המוות בסופו של דבר יגיע אכן ניתן לו יד, שלא יפחד,שלא יצעד לבד.:)

    1. מוטי

      להזכיר את פרננדו פסואה ולא לצטט ממנו?אין דברים כאלו:)

      שיר מספר 79 מתוך "מה עשיתי מן החיים".שירי ההטרונים (אני סבור כי הוא בעל הגישה האסתטית-דקדנטית- לחיים)אלורו דה קמפוש,תרגמו רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייס,הוצאת כרמל:)

      כתוב בספר נטוש בנסיעה

      אני בא מפאתי בז'ה
      אני נוסע לאמצע ליסבון.
      איני מביא דבר ולא אמצא דבר.
      אני עייף מראש ממה שלא אמצא,
      והגעגועים שאני חש אינם לעבר אף לא לעתיד.
      אני מותיר כתובה בספר את דמות תכליתי המתה:
      הייתיח,כמו עשבים, ולא עקרו אותי.

      שיר מספר שמונים,"הערת שוליים"

      …."לנצל את הזמן!
      איך מהו הזמן כדי שאוכל לנצלו?
      לנצל את הזמן!
      אף יום בלי שורה…
      העבודה הישרה והעליונה…
      העבודה בנוסח ורגיליוס,בנוסח מילטון…
      אך כה קשה להיות ישר או להיות עליון!
      הסתברות כה זעומה להיות מילטון או להיות ורגיליוס!

      לנצל את הזמן!
      להוציא מהנפש את החלקים הנחוצים-לא יותר ולא פחות-
      כדי לצרף מהם את הקוביות המותאמות
      המגלפות גילופים נכונים בהיסטוריה
      (והן נכונות גם מצידן התחתון שאינו נראה)…
      להקים את התחושות במגדל קלפים,סין מסכנה של פנאי הערבים
      והמחשבות בדומינו,שווה נגד שווה,
      והרצון במכת ביליארד קשה…
      תמונות של משחקים או של פסיאנס או של תחביבים-
      תמונות מהחיים,תמונות חיים רבים,תמונה מן החיים…

      מלל…
      כן,מלל…
      לנצל את הזמן!
      שלא תהיה לך דקה שחשבון הנפש יתעלם ממנה…
      שלא יהיו לך לא מעשה סתום ולא מעושה…
      שלא תהיה לך תנועה לא תואמת עם מטרות….
      נועם הליכות של הנפש…
      הידור בסבולת…

      לנצל את הזמן!
      ליבי עייף כמו קבצן אמיתי.
      מוחי מוכן כמו חבילה מונחת בפינה.
      שירי(מלל!)הנו כמות שהוא והוא עצוב.
      לנצל את הזמן!
      מאז שהתחלתי לכתוב עברו חמש דקות.
      ניצלתי אותן או לא?
      אם איני יודע אם ניצלתי אותן, מה כבר ידוע לי על דקות אחרות?

      (נוסעת שנוסעת פעמים כה רבות באותו תא איתי
      ברכבת הפרברים,
      גילית בי עניין?
      ניצלתי את הזמן כדי להעיף בך מבט?
      מה היה קצב שלוותנו ברכבת הנעה?
      מה הייתה ההידברות שלא הגענו אליה?
      מה היו החיים שבכל אלה?מה היו כל אלה לחיים?

      לנצל את הזמן!
      אהה,הניחו לי לא לנצל שום דבר!
      לא זמן, לא קיום, לא זכרונות של זמן או קיום!
      הניחו לי להיות עלה עץ, נרעד במשבים,
      אבק דרך, לא רצוני וגלמוד,
      הנחל המקרי של הגשמים המתקרבים לקיצם,
      החריץ שהטביעו הכביש הגלגלים ונותר כל עוד לא באים גלגלים אחרים,
      סביבון הזאטוט שעומד להיעצר
      ומתנודד באותה תנועה כמו של כדור הארץ,
      ומזדעזע באותה תנועה של הנפש,
      ונופל כמו שנופלים האלים על ריצפת הגורל".

    2. מוטי

      והנה עוד אחד,דווקא של פנחס שדה,גישה קצת שונה(כל שירי פנחס שדה הוצאת שוקן)

      לילה שקט

      " לילה שקט.אורו הכתום של פנס הרחוב
      נופל על מרפסתי,על פרחי הגרניום הוורודים.
      על ברכי ספרו של סנקה, de vitae brevitate על קוצר החיים.
      "אבוי לכסיל," אני קורא, "הנופל מת על ספרי חשבונותיו."
      ואני חושב:ואם על ספר שירים יפול , או על מסה בלטינית קלאסית? "

      נו,איך אומרים, בהחלט מצב מורכב(או שלא:)

  2. רחל בכר

    ציניות לתפארת.
    הזכיר לי את הפסוק:" זו חליפתיי, זו תמורת, זו כפרתי…" סגולה (! ) מבריקה להסרת הגזירה הרעה, בפדיון כפרות ולכן המשמעות מקבלת תפנית.
    פתאום מתבהר גם למה הבחירה שונה מזו של מאדם בובארי והדה גבלר. לא לוקחת את החיים לידיה אלא מתגרה בהם ותעזוב בזמן הנכון לה עם נענועי הישבן כדי להשאיר אחריה את הפיתוי, אולי החיים יפלו ברשתה, יכנעו לקנאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *