אקו / לי שיר

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ בְּלִבִּי
אַתָּה עוֹנֶה בְּמִשְׁפָּטִים
דּוֹמִים לְהַחְרִיד לְשֶׁלִּי
כְּאִלּוּ אַתָּה הוּא הַחַי מִבֵּינֵינוּ
וַאֲנִי פִּי תְּהוֹם.

אֲנִי יוֹדַעַת
אֵין כָּאן אִישׁ מִלְּבַדִּי
זוֹ אֲנִי הַדּוֹבֶרֶת
בְּמַהֲדוּרָה דּוּ־לְשׁוֹנִית
שֶׁל חַיִּים וּמָוֶת.

ניקוד: יאיר בן־חור

5 תגובות “אקו / לי שיר

  1. מוטי

    הנה לנו דוגמא לדובר הרואה את מלאכתו כבעל אוב. כפיתום.("פי תהום",כמה חכם ויפה:) מיהו בעל המלאכה הזה? המשורר הוא בעל המלאכה הזה, הוא המעלה כמו שאול באוב את המתים ונושא במלוא האחריות לתוצאות. המת הופך להיות חי באמצעות היצירה, באמצעות השיר, אבל זה המחייה אותו ומקים אותו לתחיה חייב לתת בתמורה את חייו באותו רגע, בזמן אמת, חייב לוותר על הכאן והעכשיו של "עצמו".באותו רגע האמת היא שהוא לחלוטין מת. קול אחר בתוכו,"הדובר" משתלט על הכל והופך להיות הייצוג שלו בעולם.

    אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ בְּלִבִּי
    אַתָּה עוֹנֶה בְּמִשְׁפָּטִים
    דּוֹמִים לְהַחְרִיד לְשֶׁלִּי
    כְּאִלּוּ אַתָּה הוּא הַחַי מִבֵּינֵינוּ
    וַאֲנִי פִּי תְּהוֹם.

    אבל זה רק בכאילו.הכוח המדמה אינו המציאות,הוא רק הכוח המדמה,רק הכוח התופס משהו שאינו קיים כבר ברגע תפיסתו ומנסה לשוות לו מראה של צלם ושל דמות,של משהו שבו ניתן לאחוז,משהו קונקרטי,משהו בעל גוף,צורה,עצם.אבל לא אותו דבר חי,זה רק משהו דמוי חי אבל גם על זה על המשורר לשלם.

    התאווה הזאת לדברר את המתים פירושו לרדת לעמק הבכא,לשאול וביקורים חוזרים ותוכפים למקום כזה תמיד יש להם מחיר.לעיתים גם לא חוזרים.(חסר לנו דוגמאות של משוררים שלא חזרו?)

    אֲנִי יוֹדַעַת
    אֵין כָּאן אִישׁ מִלְּבַדִּי
    זוֹ אֲנִי הַדּוֹבֶרֶת
    בְּמַהֲדוּרָה דּוּ־לְשׁוֹנִית
    שֶׁל חַיִּים וּמָוֶת.

    בדידותו של היוצר ושל המשורר מומחשת היטב. הוא לבד, אין איש מלבדו, לא חי ולא מת, שבו הוא יכול באמת לאחוז. מה שנותר לו הוא בסך הכל השיר, שאינו אלא מהדורה דו לשונית של חיים ומוות בו זמנית (מטאפורה חזקה מאוד ומקורית מאוד). זהו הפרדוקס של היצירה. כשהמשורר יוצר, הוא במידה רבה, כמו אורפאוס, נקרע אט אט לגזרים, לניצוצות( אבל לאחר מכן-נחמה פורתא- יגיע הקורא ויאסוף את כל הניצוצות הללו ויתן להם אף הוא חיים בתוך עצמו ולו לרגע קט:)

    אפרופו קול שהופך להיות ייצוג, נזכרתי בשיר של ניקולא יוזגוף אורבך שפורסם בליריקה לא מזמן "הובסתי". למעשה גם כאן יש סוג של קול פנימי, של דובר פנימי , של "כפיל" של זהה ואינו זהה בו זמנית, שמשתלט על עולמו וחייו של האדם ומדבר בשמו.

    מִי שֶׁהָיִיתִי בְּגִלְגּוּלַי הַקּוֹדְמִים
    מְבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּט עָלַי
    לְכַלּוֹת כָּל יֵשׁוּתִי
    לְכָבְשָׁהּ
    בְּלֹא שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁנִּכְבַּשְׁתִּי
    בְּלֹא שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁהוּא שָׁב בְּמַטָּרָה
    לִצְלֹחַ גִּלְגּוּל נוֹסָף
    חַיִּים נוֹסָפִים
    אִישׁ מִלְּבַדִּי לֹֹא יָחוּשׁ בּוֹ
    אִישׁ מִלְּבַדִּי לֹא יְבִינֵנִי
    וְכַאֲשֶׁר אֶכָּבֵשׁ,
    יַכְחִישׁ הַכֹּל וְיִחְיֶה בֵּינֵיכֶם.

    האם השיר הוא לא זה שחי בינינו למרות שהוא "מת" לחלוטין?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *