בשער המוסד / ענת קוריאל

בַּחוּץ הַהוֹרִים מְחַכִּים לְקַבֵּל אֶת בְּנָם
שֶׁפַּעַם הִנְהִיג פֻּרְעָנוּת.
הִנֵּה הוּא מִתְקָרֵב, סֻלְיוֹתָיו שְׁקֵטוֹת,
מַבָּט מִתְקוֹטֵט נִרְמָז מֵרָחוֹק.
רַק לֹא לְעוֹרֵר אֶת כַּעֲסוֹ, לַחַבְּקוֹ בִּזְהִירוּת.
אוּלַי יֶאֶגְרוּ אוֹתוֹ לְתוֹכָם
כְּזֶרֶם מַיִם הַנּוֹבֵעַ אַט־אַט?
אוּלַי יְחַכּוּ בְּסַבְלָנוּת שֶׁיֵּעָזֵר בָּהֶם לְרִפּוּיוֹ?
הֵם טוֹוִים בַּסֵּתֶר רְגָשׁוֹת מְהַדְּקִים.
הַבֵּן דָּרוּךְ, זִכָּרוֹן שֶׁחֲרִיפוּתוֹ פּוֹגַעַת, עוֹלֶה בּוֹ,
אַךְ הוּא מַצְלִיחַ לִכְרֹת אֶת עֻקְצוֹ וְנִרְגָּע.
בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ, מְמַשֵּׁשׁ בַּהֲנָאָה אֶת הַחֹפֶשׁ,
שֶׁפַּעַם הוֹרָיו הֶעֱנִיקוּ לוֹ בְּשֶׁפַע
בְּלִי שֶׁבִּקֵּשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור

10 תגובות “בשער המוסד / ענת קוריאל

  1. זאב

    מאוד אהבתי את השיר. הסיום מעולה לדעתי. כי כל הזמן רואים בשיר איך ההורים חוששים מה כדאי לעשות ומה לא. מה ישמח את הילד ומה יכעיס אותו? כיצד הם יידעו מה יכול לעזור ומה מפריע? ובמשפט הסיום מסתבר שכנראה הוא הגיע למוסד בגלל שפעם הם נתנו לו יותר מדי חופש. עכשיו הם כבר לא יודעים מהי הדרך הנכונה לגשת אליו. ככה אני הבנתי את השיר.
    אין כמו השירים של ענת קוריאל

  2. מוטי

    ענת קוריאל כותבת גם סיפורת יפה מאוד וזה הדבר הראשון שעלה בדעתי כאשר קראתי את השיר. הוא נתפס בעיני כמו ראשי פרקים לסיפור או תחילתו של סיפור, שאיכשהו "השתבשו" והפכו להיות שיר. השיר מעצם מהותו מצמצם את כל מה שהסיפור, אפילו זה הקצר, יכול וחייב להרחיב. אז על מה השיר?

    אין צל של ספק שיש כאן תיאור של זרע הפורענות. מהו זרע הפורענות? בסופו של השיר הוא מתואר בבהירות: פינוק יתר של הבן בידי ההורים או בידי אחד מהם וחוסר יכולת הורית להציב גבולות ברורים לילד בקטנותו, גבולות שבסופו של דבר הם אלו שמלמדים את הילד על חופש אמיתי ויוצרים את התפתחותו. הורים שאינם עקיבים ביצירת גבולות גורמים לבילבול גדול בקרב הילדים ולרשמים מוטעים בנוגע למה מותר ומה אסור. שער המוסד הוא שער החוק. מי שלא לומד על החוק במסגרת ההורית, המגוננת, לומד על החוק בשערי המוסד, (גנון, גן, בית ספר ובסופו של דבר גם בתי כלא לנוער,מבוגרים וכדומה אם ניקח את הצד ההופכי והמוקצן )כאשר הוא סגור מאחורי חומותיהם. אין הנחות .

    חופש הרי אינו היכולת לעשות כל מה שרוצים, משום שעשייה חסרת רסן וגבולות מובילה בסופו של דבר לביטולו של החופש, להשמדתו בידי עצמו, לאובדן משמעותו (איך אתה יודע שאתה חופשי אם אין עליך כל מגבלות ומעולם לא ידעת כאלו?) ,כי חופש אמיתי (כלומר כזה שיש לו משמעות וניתן לעשות עימו משהו מועיל) ניתן לחוש אך ורק במסגרת מגבלות, מתוך אינטראקציה של האדם עם עצמו ועם הזולת ועם העולם בכל רגע נתון ובכל מקום נתון.זה יוצר בו את המיקום והמקום המיוחד שמתוכו הוא בוחר לפעול. חופש הוא פעולה מתוך בחירה מודעת(הנובעת מהאינטראקציה) למכלול אפשרויות תוך ראית תוצאותיהן או מחירן. חופש הוא היכולת לחוש חופשי לפעול בכל מצב נתון, גם מאחרי סורג ובריח גם תחת מה שנראה כמגבלות או הגבלות "חיצוניות" או "פנימיות".(ולא מתוך רגש של פחד) אחרת, ההגדרה של החופש הופכת להיות מאוד יחסית, ובמובן מסוים גם אבסורדית, למשל: אדם הנמצא במוסד סגור נראה כמשולל חופש לעצמו ולמתבונן מבחוץ אבל האם אדם הנמצא מחוץ למוסד תופס עצמו בהכרח כחופשי? לא, אנשים מחוץ למוסדות סגורים אינם חשים חופשיים, לא תמיד ולא באופן מוחלט. נראה להם תמיד, מאז ילדותם, שהם חיים בתוך איזשהו כלא, בתוך אילוצים קיומיים, בתוך התנייה תמידית, שהם קשורים אליה בעבותות. זהו הבסיס לכל חיפוש רוחני שהוא.

    שימו לב שגם הנון קונפורמיסטיים הגדולים ביותר פעלו למעשה בתוך גבולות
    ולמדו על גבולות לפני שהעזו לפרוץ אותם, למשל סוקרטס. הוא בחר לנהוג באופן מסוים ובחר לקבל עליו את הדין לאחר מכן. משזה היה בלתי נמנע, הוא בחר לשתות את כוס התרעלה (ולא לברוח כמו שהציעו כמה מידידיו). גם סנקה הבין מצויין את החוקים וכל החיים שיחק איתם ובתוכם. קיקרו נהג כך עד הרגע האחרון.: ציות לחוק וניסיון לשנות אותו כאשר הזמן בשל, להתאימו לרוח התקופה. לפעמים זה הצליח לו, בסופו של דבר הוא שילם מחיר. הקיסר מרקוס אורליוס חי חיים כפולים לכאורה, הוא הטיל את עצמו כולו לתוך עבודת הקיסר הקשה והמפרכת ומתוכה הגה את ההגיונות שלו, שם חווה את החופש שלו.(בנו,קומודוס, לעומת זאת,כמו נירון וקליגולה, לא הבין בכלל מהו חופש, לא היו לו גבולות והוא לא שם על עצמו מגבלות ולכן נשא בתוצאות תואמות)

    למה כל הדוגמאות הללו מהעולם העתיק?כנראה משום שאז היו פרופורציות ופרספקטיבות וחוקים שמלווים אותנו עד ימינו אלו בווריאציות כאלו או אחרות.:)

    כולם עובדים עם "החוק"(שהוא תמיד החוק האנושי,זה הנתון לפרשנות:) לפני שהם מצליחים אולי לשנות אותו, להרחיב אותו. ולעיתים הם בוחרים להקריב את עצמם לשם כך. זה חלק מהמשחק.יש להבין את החוק, יש להכנס בשער החוק, יש להיות אחד עם החוק.(ואז אולי לעבור מעבר לחוק?)זה שונה לחלוטין מאדם שמתנגד לחוק, מאדם הסבור שחופשי זה לגמרי לבד, נטול כל אינטראקציה, הקשר ותוצאות ,רדיקל חופשי, הורס עולמות. נטול כל חוקים,לא אנושיים ולא אחרים.

    נחזור לשיר,גם שם איננו מוצאים בחירות מודעות,בחירות חופשיות,אלא בחירות כפויות של מונאדות נטולות חלונות ואינטראקציה אמיתית, בעלות מושגים שונים ומבולבלים,שאין שום דבר שיכול לסנכרן בינהם..אלוהים אדירים!:)

    זה די ניכר, שיש כאן קונפליקט מסוים ושורש של קונפליקט בין כמה וכמה דמויות שונות, למשל, בין ההורים לבן, אבל ייתכן בהחלט שבין ההורים לבין עצמם.(האם הם מאשימים אחד את השני במה שקרה לילד? האם מישהו מהם לוקח אחריות? מבין מה קרה? אולי מבין אבל מדחיק? לו היה זה סיפור, כל הדברים הללו יכלו להיות מפותחים במלואם, אבל זהו שיר ולכן הם ברובם הגדול נרמזים,למשל "הרגשות ההדוקים"-הצרים,הלוחצים,מלאי הסטרס-מסתירים מאחריהם דברים רבים)

    השיר מעצב הורים שכאילו כל חייהם הלכו על גחלים ליד הילד, שחס וחלילה לא יכעס, שלא יתעצבן. ההורים העניקו לו שפע של "חופש" מבלי שביקש ובכך למעשה בילבלו אותו ויצרו בו תיסכול רב וגדול. הוא לא למד להעריך את כוחו כראוי להשיג את מה שבאמת חשוב וראוי להשיגו בעולם תוך ראיית המכלול וראיית החוק. כיוון שלא נוצר בעולמו הפנימי סדר, נוצרה בו אש חסרת מנוחה ומכלה, נוצר והשתלט עליו הכאוס.השיעמום. לא חופש היה זה מה שאפשרו לו הוריו אלא הרס וסבל, שתוצאותיו ניכרים בתיאורים בשיר.

    בסופו של דבר הילד שקיבל כמעט כל מה שרצה "הנהיג פורענות", כלומר לקח את "החופש" שלכאורה קיבל מהוריו וביטל אותו, הרס אותו, יצא כנגדו. ניסה למרוד בו. כך נולד הסבל, כי פורענות היא סבל, היא צרה ומצוקה,היא חורבן.(אני נזכר עכשיו בשני בני "הטובים"(ילדי שמנת)שרצחו בתחילת שנות התשעים את נהג המונית דרק רוט) "להנהיג" פורענות זהו ביטוי אירוני בהקשר הזה, כי דבר אחד ברור לגבי מי שאין לו גבולות, מנהיג הוא לא יכול להיות, כי מנהיג אמיתי הוא אחד שמצפים ממנו להתוות גבולות ולהוביל בדרך שיש בה גבולות ומי שלא למד זאת מעולם, כיצד הוא יכול להיות מנהיג? הרי הוא איננו יודע כיצד להנהיג אפילו את עצמו!

    הַבֵּן דָּרוּךְ, זִכָּרוֹן שֶׁחֲרִיפוּתוֹ פּוֹגַעַת, עוֹלֶה בּוֹ,
    אַךְ הוּא מַצְלִיחַ לִכְרֹת אֶת עֻקְצוֹ וְנִרְגָּע.
    בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ, מְמַשֵּׁשׁ בַּהֲנָאָה אֶת הַחֹפֶשׁ,
    שֶׁפַּעַם הוֹרָיו הֶעֱנִיקוּ לוֹ בְּשֶׁפַע
    בְּלִי שֶׁבִּקֵּשׁ.

    מדוע הוא דרוך? משום שהוא נזכר במשהו טרם יציאתו לחופשי מהמוסד. יש פחד, קיימת עדיין התניה שנמצאת ברקע ותלווה אותו כצל, כאתגר בחייו החדשים ישנים. כל סיפור טוב מחייב קושי או אתגר שהגיבור חייב להתמודד עימם על מנת להצליח בגדול או להיכשל בגדול(תלוי מה רוצים להמחיש,להדגיש או להשיג)
    יחד עם זאת, במקרה שלפנינו, נראה שחל שיפור גדול בחייו הפנימיים, הוא למד במידה רבה לנהל רגשות וכעסים,להכניס מרווח בין גירוי-תגובה. הוא בוחר בגישה חיובית למרות זכרונות לא נעימים שאולי עדיין מתעתעים בו ומתנים אותו לדרכי מחשבה מסוימות. האם הוא יצליח בפעם הזאת באמת להבין מהו חופש אמיתי? "באוויר הפתוח,הוא ממשש בהנאה את החופש". ייתכן שהוא כבר מבין שזה החופש לבחור בכל רגע נתון לשמור על החופש לבחור ולהרחיב אותו,לעדן אותו ולא להגיע למצב שבו מישהו בוחר לאורך מרבית היממה עבורו (המצב שבו הוא היה במוסד). הוא יצא ממקום של מגבלות גדולות למקום של מגבלות הנראות לו פחותות במידה גדולה וזאת ללא ספק תחושה מאוד מהנה. תחושת החופש הפשוטה, הפתאומית מוצגת באופן מאוד מוחשי, קונקרטי, באמצעות חוש המישוש דווקא, שהוא למעשה ביטוי של איבר החישה הגדול ביותר בגוף,העור.

    באמצעות העור הוא חש ככל הנראה קרני השמש, את הרוח, את החום, אולי את החיבוק מהאחרים?(מהוריו?)הוא חש את הקיום ברגע הזה, כאן ועכשיו, קיום שמתוכו כל האפשרויות צצות ועולות ועל האדם רק לבחור. ייתכן וזאת הפעם הראשונה שהוא מבין באמת חופש מהו כי לפני כן וודאי חש כפוי לפעול באופן מסוים ולא בחר לפעול בדרך הזאת. אכן גם על כך הוא חייב בעיני החברה ולכן היה עליו לשלם את חובו, להיטהר, לוותר, להרפות מהחופש המזוייף הקודם למען זה החדש. ההנאה מעצם הקיום, אפילו בתוך הגוף, בתוך המגבלות של החומר.

    אדם לעיתים אינו יודע מה שיש לו עד שהוא מאבד אותו ולכן,כאשר הוא משיגו שוב, אפילו הנאות קטנות, פשוטות, מתעצמות.כך וודאי חשים אנשים שחלו והחלימו.זאת היא המחשה לתחושת החופש. לתחושת ההתהוות,הקיום,המאפשרת פעולה ועשייה ממקום שקט של התבוננות וראייה.

    הִנֵּה הוּא מִתְקָרֵב, סֻלְיוֹתָיו שְׁקֵטוֹת,
    מַבָּט מִתְקוֹטֵט נִרְמָז מֵרָחוֹק.
    רַק לֹא לְעוֹרֵר אֶת כַּעֲסוֹ, לַחַבְּקוֹ בִּזְהִירוּת.
    אוּלַי יֶאֶגְרוּ אוֹתוֹ לְתוֹכָם
    כְּזֶרֶם מַיִם הַנּוֹבֵעַ אַט־אַט?
    אוּלַי יְחַכּוּ בְּסַבְלָנוּת שֶׁיֵּעָזֵר בָּהֶם לְרִפּוּיוֹ?
    הֵם טוֹוִים בַּסֵּתֶר רְגָשׁוֹת מְהַדְּקִים.

    ההורים לעומת זאת, ככל הנראה לא למדו. נראה שהם עדיין עסוקים בפרשנות וקריאת מחשבותיו מתוך איזשהו פחד וניסיון לרצות. (לא לעורר את כעסו, לא לדחוק בו חס וחלילה, לתת לו את הזמן שלו, כמה זמן שירצה, להמשיך להכיל אותו, לאגור אותו (כמו זרם המים הנובע אט אט). הם לא באמת מאמינים בו ואמונה יוצרת מציאות במידה מאוד גדולה. אמונה שוללת מרחב של חופש בסיטואציה או מרחיבה את תחושת החופש בסיטואציה, אם היא פותחת את עצמה לחוויה המשתנה של הקיום ולא סוגרת את עצמה מפחד. מקיבעון. כאן זה נראה כאילו ההורים סוגרים את עצמם מתוך פחד, אז כיצד הם יוכלו לסייע באיזושהי צורה "לריפוי" של אותו "ילד"? במידה מסויימת הם לא מאמינים שהוא יכול! האם באמת המבט של הילד מתקוטט או שמא כך הם רואים זאת מרחוק?(פרשנות שלהם עצמם). הבילבול של ההורים גדול אף מזה של ילדם שהשתחרר מהמוסד.

    חוסר הוודאות הזאת ,הקופליקט הנסתר המתקיים הן בעבר ועדיין בהווה, משום עוצמת הזכרונות של שני הצדדים ועוצמת הרגשות המעורבים (ועוגמת הנפש הן של ההורים והן של הילד) הופכת את כל הסיטואציה הקיומית המתוארת למאוד שברירית ומורכבת. כאן מתבטא כוחו של השיר לעומת הסיפור או הפרוזה:

    בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ, מְמַשֵּׁשׁ בַּהֲנָאָה אֶת הַחֹפֶשׁ,
    שֶׁפַּעַם הוֹרָיו הֶעֱנִיקוּ לוֹ בְּשֶׁפַע
    בְּלִי שֶׁבִּקֵּשׁ

    החרוז ממשש וביקש והאליטרציה המשמעותית של האות ש עם הסגול מדגישות בוודאות את הפן הרגשי וניתן לשמוע את המילה "אש". האם היא תבער על אש קטנה וימשיכו לשלוט בה (ממש כמו שהילד הצליח להרגיע את עצמו באמצעות מיומנות שאולי למד במוסד, לכרות את עוקצו של הרגש השלילי המסתער, בקרת רגשות, שהיא אלמנט משמעותי בתהליך החיברות והחינוך ובהתפתחותה של האונה הקדם מצחית)או שמא תצא מכלל שליטה שוב כשכאבים ישנים יחזרו באמצעות הזכרונות שעדיין קימים ומתנים?

    השיר לא מדווח לנו על כך. על כך אולי היה מדווח לנו הסיפור, שהיה נמשך לאחר התיאורים הראשוניים הללו בשיר. אבל זהו שיר, לא סיפור ומכאן ואילך כל אחד יוכל לקחת את זה לאן שהוא רוצה, למשל, הנה דוגמא לאדם שתחושת החופש תיעתעה בו מילדות ולא ידע לשים גבולות לעצמו וכל זאת בזמן שלמד והיה תלמיד של מורה בודהיסטי. הוא סחר בסמים ובסופו של דבר ,גם לאחר שפסק מכך, התבקש לשלם את המחיר ונכנס לכלא. האם הוא איבד את החופש שלו לאחר מכן? האם זה היה הסוף?

    קראו בלינק הבא ותראו שלא, ממש לא.סיפור מאוד מרתק.

    זה לא משנה שהוא לא "ילד" שנכנס למוסד, סיפור חייו ממחיש למעשה את כמה רב הבילבול אצל רבים, ללא כל קשר למשפחה שבה הם גדלו. הורים עושים טעויות על ימין ועל שמאל, בכל דור ודור ולעיתים הילדים לאחר מכן משלמים מחיר ועדיין, בסופו של דבר, האחריות של האדם על חייו היא מוחלטת והיא לא קשורה בכלל לדרך שבה הוא גדל וחונך, הוא האחראי. יש לו בלעדיות על החיים של עצמו ובשלב מסוים עליו להבין זאת בטוטאליות מוחלטת. הוא האחראי הבלעדי על חייו וגם הדמות בשיר שלפנינו היא האחראית הבלעדית על חייה. עליה לבחור, בזה בלבד הכל מתמצה, הבחירה.איך היא תבחר?יכול להיות שהפעם הזאת היא תבחר היטב, בבחירה שמשרתת התפתחות ולא ניוון,הרס ומוות(פורענות).אבל מי יודע? אולי רק הסופרת והמשוררת יודעת..:)

    https://www.prisonmindfulness.org/portfolio/fleet-maull-founder-board-president/

    תמצאו בתחתית המידע לינק מודגש Prison Monk: Tricycle Interview with Fleet Maull” ובו הראיון בקובץ pdf ,מדובר באחד מסיפורי החיים האבסורדים והמאלפים ביותר.תהנו.

    1. מוטי

      אני רוצה להביא כמה ציטוטים של פסטאלוצי ורוסו, שהוזכרו בעבר בהקשר אחר,אבל כמובן דבריהם של שני הגדולים הללו קשורים בהחלט גם לכאן (לשיר ,למה שהוא מתאר ולמה שמשתמע ממנו) ורמת החשיבות שלהם גדולה.
      אני לא מפרש יתר על המידה, רק מקשר בין הדברים פה ושם ומתייחס לנקודות כאלו או אחרות. הדברים של פסטאלוצי צוטטו מתוך הספר משנת פסטאלוצי, מבחר מקורות בעריכת עקיבא.א.סימון בהוצאת האוניברסיטה העברית בשותפות עם מוסד ביאליק. דבריו של רוסו צוטטו מתוך הספר "הזיותיו של טייל בודד" בהוצאת כרמל.

      פסטאלוצי כותב כך ביומניו לאחר הולדת הילד(בשנים הראשונות):

      "19 בפברואר: מתקשה אני בניסיוני להימנע מגינוני מלמדות, מן הנוקדנות. איך אמצא את הגבולות בין החירות ובין קבלת המרות, שכורח הוא להרגיל אדם בה בחיי החברה, בצעירותו?….

      והוא מונה בשני טורים את היתרונות שבזכות החירות והיתרונות שבזכות קבלת המרות,כך:

      "הטעמים שבזכות החירות:

      *כל מעצור של החירות יעורר בלב הילדים מורת רוח על הכוח העוצר.
      *הניסיון הורה, כי ילדים שהתנסו ביותר במעצורים, סופם מבקשים שילומים על הגבלת רצונם על ידי הוללות.
      *חירות , שהתבונה תדריכנה ,יוצרת פיקחון עין ואוזן. היא יוצרת רוגע, שלוות נפש וחדווה בלבב הילדים. תנאי לחירות השלמה הזאת היא הנהגה המזקיקה את הילד כולו לטבע הדברים ולא עוד לשרירות האדם.

      הטעמים שבזכות קבלת המרות:

      *בלעדיה לא ייתכן חינוך, שהרי גם במסיבות הנוחות ביותר לא נוכל לעולם להניח לילד מילוי כל תאוותיו.
      *יש מאה ואחת מסיבות מהירות תוצאה, שבהן החירות נטולת הסייגים תמית את האדם. החירות לא העבירה את התאוות מן העולם. התפתחותן רק נעצרה….

      *…ואפילו רוסו עצמו מדבר על סכנתה של האש ועל סיבוכי האופי, שיש לשים מעצור להם על ידי שמזקיקים אותם לחברה, לאמור, אנשים שילדותם משולחת רסן-בהכרח תביא עליהם כבלים וחרצובות בימי נערותם"

      לאחר מכן הוא טוען שרוסו באמיל לא ידע להציב גבול לחירות (עוד רגע אצטט כמה פסקאות מהזיותיו של טייל בודד של רוסו המסביר את העניין כפי שהוא נתפס בעיניו)וכי צריךלזווג(לעשות סינתיזה)בין מה שרוסו הפריד בשל חששו הרב מסייגים לא נבונים, המאמללים את בני האדם דור אחר דור…(למעשה אמללו וודאי גם את רוסו כאשר היה ילד ואולי אפילו מאוד)

      "…ואתה המורה, הווה משוכנע בטוב מידת החירות, אל תהא תאוות הכבוד מדרבנת אותך לגדל גידולי בוסר. יהי נא בנך נהנה מן החירות ככל יכולתו תהיה מוקיר כל שעת כושר להעניקו חירות ושלווה ונחת. כל דבר ודבר שתוכל להורות באמצעות תולדות מהותם הפנימית של הדברים, אל תהא מורה במילים. תנהו לראות ולשמוע ולמצוא ולנפול ולקום ולשגות. בל יהיו מילים במקום שייתכנו פעולות ומעש. כל אשר יוכל לעשות לבדו-יעשנו. לעולם יהיה עסוק ופעיל ורוב הזמן אל תשים מעצורים בדרכו. הן תיווכח כי הטבע ייטיב ללמדו מבני אדם. אבל אם תיווכח לראות, כי אמנם יש הכרח להרגילו לקבלת מרות, התקן עצמך יפה לתפקיד זה, שהוא קשה בחינוך מתוך חירות. זכור כי כל מעצור יחולל חשד ובנבוט החשד שווא יהיה כל עמלך. השתדל איפוא לכבוש לב ילדך והווה מזקיק אותו לך. אל יהיה לו ריע נלבב ועליז, ריע אשר לשעשועיו יתאווה ,יותר ממך. לעולם יהיה בוטח בך. כאשר יחפוץ דבר אשר לא תוכל להתיר לו, פרש לפניו תוצאות הדבר והנח לו חירותו, אך הווה ממחיש לו את התוצאות והווה מורה לו תדיר את הדרך הישר. אם יסור מן הדרך וישקע ברפש, חלצהו. לעולם יהיה למוד להיות מוזהר מאה פעמים ולבוא בשל ההתעלמות מן ההאזהרות למצבים של אי נעימות ושל אי נעימות נמרצת. אם תשכיל לכלכל את המסיבות באופן שיוכל לראות ולחוש, שהתוצאות שבטבע הדברים, במידה שהוא יכול לחוש בפעולתן, יהיו תואמות את עצתך ואת אזהרתך, כי אז בזכות מאה עילות, שמעוררות את האימון, לא יוכלו לעולם המעצורים המוכרחים של חירותו להכריע לצד החשד. חייב הילד לשמוע בקול המורה החכם, בקול האב המזהיר בעיתו, אבל המורה אל יצווה בלתי אם על דבר של צורך. שום תהפוכות לב, גאווה ונטייה לידענות יתר בל יטילו מום בציוויו. אם נטל עליכם לגזור גזירה, חכו, אם אך תוכלו, לשעת כושר, שבה ימחיש טבע הדברים את תוצאות המשגה ושבה יבוא הילד בעקב תוצאות המשגה לכלל הבחנה טבעית בכורח הגזרה"..

      עד לכאן פסטאלוצי.אם אתם הורים לילדים,קראו את הדברים לאט ובזהירות.
      עכשיו רוסו, שהשפיע מהותית על פסטאלוצי באמצעות ספרו "אמיל,או על החינוך".

      בספרו "הזיותיו של טייל בודד", בטיול מספר שש ,הוא דן בנושא הזה של החירות
      ובוחן אותו דרך ההיבט של העזרה לזולת. כל עוד העזרה לזולת נובעת מרצונו הוא נהנה ממנה והיא גורמת לו קורת רוח, אולם כאשר היא הופכת להיות תחושת חובה, הרי שאו אז היא הופכת להיות עליו לנטל, למצוות אנשים מלומדה, למשהו מוכני, אוטומטי, למלכודת מענה. לכבלים על ידיו.

      רוסו, כאשר ביקש להימלט ממלכודת כזאת באחד הימים למעשה שינה את דרכו הרגילה ועקף מקום מסוים שבו חיכה לו ילד מקבץ נדבות, שהיה רגיל לדבר עימו ולקבל ממנו לו סכום מסוים. בשלב מסוים הילד כבר התרגל לכך ונראה כדורש במפגיע והדבר הפך להיות עבור רוסו לא נוח ומטריד עד שהחל ללכת בדרך עוקפת, שהפכה לו בסופו של דבר לטבע שני שאין הוא מהרהר אחריו. והוא אומר:

      "נוכחתי לדעת, כי למען אוכל לעשות את הטוב מתוך הנאה, עלי לפעול מתוך חירות ובלי אילוץ וכי מספיק שפעולה תיהפך לי לחובה, כדי שתינטל ממנה כל נעימותה. מכאן ואילך נטל החובה הופך אף את הגדולות בהנאות לעול כבד וכפי שאמרתי כבר "באמיל" , סבורני שבין התורכים הייתי מתגלה כבעל גרוע מאוד, בשעה שבו הכרוז קורא לתושבים למלא את חובות הנישואין"…

      רוסו פוחד מפני השיעבוד התרבותי והחברתי,(הכבלים,האזיקים) ומנסה לשמר את העשייה המגיעה מתוך הגרעין הפנימי "הטוב" של האדם, הנאיבי, עשייה, שכאשר היא מתרחשת היא תמיד "נקייה",תמיד "טהורה",תמיד "ראשונית" וגולמית, לעולם אין בה מניעים זרים או רווח נסתר (למעט ההנאה הנובעת ממנה, ההנאה שבעשייה הטוב והתרומה לאחר,שהיא בעצם כוח מניע המבטיח את המשך עשייתה).

      בשל הרצון הזה שלו, הוא ,לתחושתו ,הסתבך עם הזולת ועם גורמים צבועים ואוטוריטטיביים בחברה, המנסים תמיד לכפות על האחר לעשות את מה שהם עצמם לא היו רוצים לעשות, (ולמרות זאת עושים) בכפייה.

      רוסו מתחיל להשתעשע במחשבה מה היה קורה אילו הייתה לו טבעת קסמים, שהייתה הופכת אותו לרואה ואינו נראה. מהו הרואה ואינו נראה מבחינת החברה? הריהו כאדם הנמצא לחלוטין לבד, חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.
      רוסו מנהל דיאלוג בתוך עצמו בנוגע לעניין הזה, מחד גיסא נראה לו שוודאי היה עושה את הטוב, כפי שהוא מכיר את עצמו, מאידך, הוא יודע ומכיר גם את טבע האדם ויודע שכאשר יש לאדם תכונה עודפת על אחרים, ייתכן ולא תמיד ישתמש בה לטובה.. כוח מופרז, חירות מופרזת עלולה להיות חרב פיפיות שיהרוס הן את האדם ואת זולתו.

      "אילו נשארתי תמיד בין חורין, אלמוני ובודד, כמו שנוצרתי להיות, הייתי עושה רק את הטוב: כי אין בנפשי שום זרע של תשוקה להרע. לו הייתי בלתי נראה וכל יכול כאלוהים, הייתי גם טוב ומיטיב כמוהו. הכוח והחירות הם שיוצרים אנשים טובי לב. החולשה והעבדות לא יצרו מעולם אלא רשעים.לו הייתה ברשותי טבעתו של גיגס,היא הייתה מחלצת אותי מתלותי בבני אדם ועושה אותם תלויים בי. פעמים רבות תהיתי, בחלומות באספמיה שלי,מה הייתי עושה בטבעת הזאת? כי זה בדיוק המקרה שבו מוליד הכוח את הפיתוי להשתמש בו לרעה"….

      יש כאן משהו ממוסר האדונים והעבדים של ניטשה מאה שנים לאחר מכן,באיזכור הזה של חזקים וחלשים, אבל אפשר לראות זאת גם בהיבט של תיאוריות הצרכים של מאסלו, כאשר "טוב" לך(צרכיך הבסיסיים מתמלאים), אתה ככל הנראה- לא תמיד, תלוי בכל מיני פרמטרים פנימיים- תעשה טוב וכשרע לך, ייתכן ותעשה את הרע (או את מה שנתפס בעיני אחרים כרע ובעיניך יהיה הדבר הטוב,ההתרסה,המרד). אבל זה כמובן לא חוק אוניברסלי .אם מצאת אנשים "רשעים"(על פי איזה קנה מידה אתה קובע אם מישהו רשע או מהו רשע?האם זה המתנגד לך לכאורה,במקרה של רוסו,נניח, וולטר?)האם זה אומר שהם עבדים וחלשים? ואם מצאת עבדים או מי שנתפסים כחלשים, האם זה אומר שהם "רעים"? ישו היה "חלש",הרומאים היו "חזקים". מי הרע כאן ומי הטוב?יש בכלל מישהו כזה?(נניח ,מי "החלש" "והחזק" ,"הטוב" או "הרע" בסיפור "שלנו" עם הפלסטינאים.זה תלוי בהחלט את מי שואלים ומתי שואלים ובאיזה הקשר:)

      טוב,נחזור לענייננו. נראה שרוסו לא יכול להכריע מה טבעת קסם כזאת תחולל אפילו בתוך נפשו. הוא מכיר את עצמו כאדם שרוצה לעשות טוב, אבל האם כוח בלתי מרוסן ומופרז כזה, חירות שכזאת, לא תוביל בסופו של דבר להרס?

      "אחרי עיון מעמיק,סבורני שמוטב לי להשליך את טבעת הקסם לפני שתביאני לידי מעשי איוולת"…

      ולבסוף הוא מסכם את חוויותיו הנפשיות והסובייטיביות באינטראקציות שלו עם האחרים בחברה:

      "מסקנה אחת עלי להסיק מכל ההירהורים הללו והיא, שמעולם לא התאמתי התאמה של ממש לחיי חברה, שהאילוץ, הכפייה והחובה שולטים בהם וכי בגלל אופיי העצמאי איני יכול להסתגל למצב של שיעבוד – מצב הכרחי לכל מי שמבקש לחיות עם בני אדם. כל עוד אני פועל מתוך חירות – אני טוב לב ועושה רק את הטוב. אך משאני חש עול על צווארי, אם עול ההכרח ואם עולם של בני האדם, או אז אני נעשה מרדן, אפילו סרבן, אני נהיה חדל אונים…..מעולם לא האמנתי כי חירות האדם פירושה לעשות את מה שרוצים לעשות, אלא דווקא לא לעשות את מה שאין רוצים לעשות וזו החירות שתמיד ביקשתי לי ולעיתים קרובות השגתי אותה והיא שזיעזעה יותר מכל את בני דורי"….

      אנו יודעים שלא כל מי שפועל לכאורה מתוך חירות עושה את הטוב או את מה שנתפס בעינינו-או בעיניו- כטוב.(ילד שמשתובב באופן חסר רסן עושה מבחינתו את הטוב, אבל מה אם ההורה לא מתערב ומתרחש אסון,שיכול היה להימנע? )
      אכן, כמו הטבעת של גיגס, יש מי שחושב שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו כי לא יתפסו אותו או כי הוא החזק במשוואה.יש הורים שמפסיקים לראות את הילדים שלהם ומאפשרים להם את הכוח הזה בדיוק כפי שיש הורים שרואים כל הזמן את הילדים שלהם בקלקלתם, אבל לא רואים את הילדים עצמם,את רגשותיהם ועולמם הפנימי. אלו שני קצוות קיצוניים שמביאים למצבים קיצוניים.

      בסופו של דבר אנו רואים תופעות כמו הלוחמים של דעאש או הנאצים ועוזריהם במלחמת העולם השנייה. הם לקחו לעצמם חירות גמורה, פעלו בחופשיות גמורה, כאנשים הרואים ובלתי נראים. אלו אנשים "רגילים" אבל בתוך הרגילות שלהם פרצה איזושהי פתולוגיה נסתרת שרק חיכתה להזדמנות. הם גילו פתאום, בשלב מסוים בחייהם, אפשרות לפעול ללא רסן, ללא חשבון וניצלו אפשרות זאת לרעה על מנת לפגוע באחרים! בהחלט לא לעשות את הטוב(אפילו שייתכן כי הם שכנעו את עצמם שזהו הדבר הנכון,הדבר הטוב בעינהם).מעניין כיצד גדלו האנשים הללו?מה היה תהליך החינוך שלהם?האם אפשרו להם חירות מלאה או שמא דכאו אותה לחלוטין?

      לבסוף, אני שומע פה בקולו של רוסו ובעקיפין, גם את סיפור נטישת ילדיו בבתי אסופים. לגדל אותם בכוחות עצמו הייתה חובה חברתית עבורו ולא רצון והוא לא יכול היה לסבול את החובה ואת ההכרח.(את ההנאה שבהבאתם לעולם הוא "סבל" בהחלט). לאחר מכן הוא הצטער על כך במידה רבה.זה גרם לו סבל ומבוכה פנימית וחיצונית לא מעטה.

      יש משהו בהתעקשות שלו ללכת נגד הזרם כדי לרמוז משהו על הדרך שבה הוא עצמה חונך וגדל. לכאורה הייתה זאת ילדות מאושרת, אבל גם הפסיכולוגית אליס מילר טענה במשך שנים שהייתה לה ילדות מאושרת, רגילה לחלוטין, עד ששינתה את דעתה בעקבות תהליכים שעברה. למעשה, הייתה זאת מהפיכה פנימית, שהובילה אותה לנטוש את הפסיכואנליזה מבית פרויד, שלטענתה גרמה לה להדחקה גדולה למרות כל האנליזות שעשתה בדרך.

      אנשים משלמים מחיר על האופן שבו הם חונכו ולא תמיד אנו יכולים לראות מראש את כל התוצאות וכל האפשרויות וכל ההשפעות וכל האינטראקציות בהווה ובעתיד, אשר הגורם האנושי מגיב עליהם באופנים שונים ומשונים בהתבסס על סביבה ותורשה.יש תמיד במקרים הללו הפתעות גדולות ובלתי צפויות,כי בכל אופן זה עולם מאוד כאוטי.:)

      בכל מקרה,כמו בכל תחום, יש לעשות את המירב והמיטב ויש לזכור שהמירב והמיטב אלו דברים שיכולים לגדול כל הזמן..זה בהחלט תלוי בנו.:)

  3. לאה הרפז

    השיר היפה הזה ניצב באמצע בין הנער לבין הוריו. השיר מתאפיין באיפוק. בכל הכיוונים ומכל הדמויות מורגש חשש, מתוך ניסיון העבר. דווקא האיפוק בכתיבה מדגיש את מחשד של הצדדים..

  4. רחל בכר

    שיר יפהפה הממחיש את סיום מסע ההתבגרות של הבן והתובנות אליהן הגיע בעטיו. ההורים עדיין חרדים אינם מצליחים להתגבר על החשש מפני היכולת שלו לפגוע אולי גם בעצמו ולא רק בסביבה, מתקשים להתמודד עמו פנים מול פנים.
    יתכן שהרגשות המלווים אותם הם גם רגשי אשם, אך התהליך אותו הוא עבר בהחלט מלמד על כך שעניין הזמן הוא פקטור מאד חשוב בהחלמה ובהזדמנות לסליחה ההדדית.
    "בַּחוּץ הַהוֹרִים מְחַכִּים לְקַבֵּל אֶת בְּנָם" הזכיר לי המתנה מחוץ לחדר לידה על כל המשתמע מכך – מתח, התרגשות, חשש ושמחה.

  5. רון גרא

    שיר נפלא, כל כך מסכים עם לאה צבי, ואוסיף על עברו של הנער היוצא לקראת הוריו הממתינים, נער ש"ידע להנהיג פורענות", "מבטו מתקוטט", וההורים אולי יצליחו "לאגור אותו לתוכם" לכך הם מפללים בכמיהה ולכן הם "טווים רגשות מהדקים", והוא הנער מצליח "לכרות את עוקצו " כדי "לממש את החופש".

  6. רחל אשד

    כמה עצמה ודיוק בשיר, כמי שהייתה שנים בצדו הלא מואר של המוסד. "מבט מתקוטט נרמז מרחוק", אחד המשפטים היותר נפלאים בעברית שקראתי מעודי.

  7. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    יש בשיר תחושות מאוד חזקות, של ההורים מצד אחד הממתינים לבן, "הם טווים רגשות" זו פעולה שקטה , איטית ומדוייקת והבן מהצד השני " כורת את עוקצו" השיר נותן מספר תחושות יתכן שההורים ממתינים לבנם המשתחרר ממוסד אולי אפילו רפואי או סוג של כלא לנערים, הרבה שאלות סביב השיר החזק והנפלא. תודה

  8. יובל

    יפהפה. בגלל הטון והשפה המאופקת, מתוארת הסיטואציה הנפיצה בצורה אפקטיבית.
    השפה זהירה כמו המשתתפים בפגישה, אבל מתחת לפני השטח הרגשות נפיצים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *