שני שירים / עדי וולפסון

*

תְּחִלָּה לֹא אָהַבְתָּ אֶת גּוּפְךָ.
אַחַר כָּךְ לֹא אָהַבְתָּ אֶת עַצְמְךָ.
לֹא רָצִיתָ לִהְיוֹת מִי שֶׁאֵינְךָ.

 
זו אהבה גדולה והחלטה פשוטה

אֲנִי נִכְשָׁל
בְּדִבּוּר. לַמִּלִּים
בְּעִבְרִית יֵשׁ
מִגְדָּר בָּרוּר,
תֹּאַר, פֹּעַל
וְשֵׂם, אֲבָל אֲנִי
מוֹדֶה, אֲנִי
אָשֵׁם, מְנַסֶּה
לְדַבֵּר לְלֹא
מִין, אוֹ חוֹשֵׁב
עַל זֶה וְלֹא
מְחַבֵּר, אוֹ
מַתְחִיל וּמִתְבַּלְבֵּל.
אַתָּה מֵבִין? אֲנִי
צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּל.

אַל תִּכְעַס עָלַי. אֵין
לִי שׁוּם סָפֵק
אוֹ מַחְשָׁבָה
שְׁנִיָּה. זוֹ
אַהֲבָה גְּדוֹלָה
וְהַחְלָטָה
פְּשׁוּטָה:
אַתָּה מִי
שֶׁאַתָּה.

מתוך ספר שיצא בקרוב בהוצאת פרדס בשם "אֲנִי אַבָּא שלך"

7 thoughts on “שני שירים / עדי וולפסון

  1. רחל בכר

    פעם האמינו שכדור הארץ שטוח והתפישה השתנתה. בדיוק כך אני מרגישה לגבי מגדרים. אם חשבנו שיש שני מגדרים בלבד של זכר ונקבה, המציאות מוכיחה אחרת.
    הגיע הזמן שלבנו יימלא אהבה ונפסיק לבחון אנשים על פי מגדרים.
    בשיר הראשון למיטב הבנתי מתחיל ב – "לא רצית להיות מי שאינך" אלא שאת התהליך כפי שנכתב בשיר, רואה רק מי שסובב את אותו אדם.
    שני שירים כנים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
    תודה.

  2. מוטי

    פעם קראתי בספר כלשהו על המוח הסברים מאוד מאלפים על ענייני "המגדר" והזהות השונים. לבני אדם יש תפיסה מסוימת של "האני" שלהם, אבל התפיסה הזאת עשויה בהחלט גם להתפורר, גם כאשר האדם האוחז בה ישתדל מאוד להיזהר. זעזועים לא חסר ומראות לא חסרות. לא מדובר בהכרח בענייני מגדר אלא בכל דבר אחר שהוא. מגדר כביטוי לזהות כלשהי הוא רק חלק מהעניין. מי האדם ומה האדם ומהי זהותו המינית או בכלל? אם הוא מחליף זהות אחת באחרת, האם בהכרח הוא הופך להיות אך ורק הזהות האחרת, האם אין משהו מעבר לזהות הזאת בכלל? האם לא מדובר במשחק הנערך עדיין באותו מגרש, רק מהצד השני?מה מתקיים מעבר למגרש? מעבר למעבר? מעבר לצורה? מעבר לנשף התחפושות והמסכות, מעבר לנורמות החברה או תפיסתו הסובייקטיבית של האדם את עצמו בכל זמן נתון|(שיכולה להתנגש עם הנורמות הללו)?

    כמובן, שזהו ההבדל בין היחסי לבין המוחלט. ליחסי יש מקום משלו, בלתי ניתן לביטול|(שהרי הוא קיים ומתקיים) ויש לו גם בסיס אורגני בהחלט, אבל יש לראות תמיד את "התמונה" הכוללת, שהיא למעשה הדבר שמעבר לתמונה "הכוללת". הבבושקה לא תמיד יודעת שהיא בתוך בבושקה נוספת ומי יודע מה מסתירה הבבושקה הנוספת?

    התפתחות קיימת רק במקום שבו יש חיכוך ועיקר החיכוך של האדם אינה בהכרח עם האחר, אלא עם האחר שבתוך עצמו, שנראה לו ,לעיתים,ככוח כובש, משחית, קולוניאליסטי מאיים ולעיתים לא נראה לו בכלל (אך יש לו תוצאות נוכחות)..ועליו עליו "להתגבר" (עליו עליו זוהי דואליות, היצמדות וקשה לאדם שלא להיצמד לעצמו ולעליו ולעליו קשה מאוד שלא להיצמד אליו, ולהשיל את כל מה שלכאורה ברור מאליו, מעליו:) איך אדם מתגבר על "ההוא" שבתוך עצמו, שהוא לא מובן לו? זר לו? מאיים? מבלבל? מנוכר לעיתים, אולי אפילו בלתי נראה אך מורגש פה ושם כמו צל? הוא לא מנצח ומביס אותו, לא מגרש אותו, לא מדכא אותו, לא נלחם בו, זה בטוח. הוא הופך אותו, בתהליך ארוך של דיאלוג ,היפתחות והתמוססות הדדית, -משהו סיזיפי למדי עם לא מעט רגרסיות ואגרסיות- ,לחלק בלתי נפרד מעצמו. כשהזהות של האדם עצמו מתרחבת, האגו גדל, מתרחב אל העולם(ולא מצטמצם ומתקבע כמו בגרסתו הפתולוגית, שזה בעצם "לגדול" אל תוך עצמו כמו חור שחור),אזי יש מקום באדם, "לכולם", יש בהירות, יש אור, יש ראיה למישרין, יש קבלה ,אולי לא מוחלטת, אבל לפחות כזאת שממשיכה לאפשר דיאלוג והתפתחות משותפת במקום הרס וניוון משותף.

    עכשיו עלי רק להיזכר היכן קראתי את תיאור התפתחותו המגדרית של האדם ובלבוליה השונים(שיש להן, ככל הנראה סיבות אורגניות גנטיות והתפתחותיות שונות. וודאי זה יקרה מחר ואז אוכל לרשום כאן שם הספר, כדי שאחרים יוכלו לקרוא בו, אם ירצו..

    ידע לא פותר את כל הבעיות בעולם ולא באדם, אבל לפעמים הוא מסייע קצת, עוזר, מאפשר לפתוח חלונות חדשים אל עבר אופקים חדשים. כמובן, שהאהבה, עליה מדבר השיר, בעיקר, מסייעת אף יותר. אני סומך על הדובר הזה בשיר, שהוא מצא את הדרך ושאם לא מצא עדיין , הדרך תמצא כבר אותו..:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *