דבר העורכת / רונית ליברמנש ורדי

המשורר כמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר?

 
"תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
תהה ג'ונתן פראנזן, שתויג כסופר בורגני-לבן ופריבילגי. בתור שכזה, השתדלה הכתבת של ניו יורק טיימס מגזין להגחיך אותו כמידת יכולתה. ניחא. אותי (צלחתי בהנאה שניים מהרומנים שלו), עניינה בעיקר הפסקה הבאה:
"אף פעם לא הייתי חובב גדול של חברה שבנויה בעיקר על תרבות הצריכה, אבל השלמתי עם זה", טען פראנזן בראיון שפורסם במוסף הארץ לפני שבועיים (תרגמה, מרב שמבן):
. "אבל כשהגישה הפכה להיות שכל אחד גם צריך גם להיות מוצר שמוכרים אותו, וה'לייק' הפך לערך עליון, זה נראה מדאיג מאוד ברמה האישית, כבן אדם. אם אתה במצב של פחד תמידי מלאבד את נתח השוק שלך כאדם, זה פשוט הלך המחשבה הלא נכון להסתובב איתו בעולם". הכוונה היא שאם מטרתך היא לקבל לייקים וציטוטים בטוויטר, אז אולי אתה מעצב את עצמך לכדי אותו אדם שאתה חושב שיקבל את הדברים האלה, בין שאותו אדם דומה למי שאתה באמת ובין שלא. תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
שאלה טובה. כי בפייסבוק, רוב הסופרים והמשוררים משווקים את מרכולתם בעיקר באמצעות מתק שפתיים והתארגנויות קליקאיות כאלה ואחרות.
"לשירה יש הצע כמוצר שצובר חשיבות, כשעמום שיש לו יוקרה. בקלות היא מוצאת דרך להתחנף לקהל הצמא למכובדות", טען המשורר והמתרגם אהרון שבתאי (הארץ/ספרים/04.10.07).
אינני מיתממת או מתחסדת. במציאות הישראלית ההייפר קפיטליסטית, שבה הכול מיתרגם לתוויות מחיר – החל בדירות וכלה בבעלי חיים (למשל, כלבים מגזע פומרניאן, שמשום מה הפכו למחזיק המפתחות החי של כל פקאצה שמכבדת את עצמה), לייקים שווי ערך להכרה. והכרה מיתרגמת לכך וכך קוראים שמתעתדים, אולי, לקנות את ספר השירה. ובאשר לפרסונה הלירית שלי, מעולם לא טרחתי להחניף לאיש. לא פקדתי בתי קפה או מרזח כדי להתחכך במפריסי הפרסים ומכתירי התגליות החדשות; ובדיוק כפי שמעולם לא השתלבתי בעבודה ב"ארגון סולידי" למשך שנים על גבי שנים, כך גם לא ניסיתי להתיישר לפי קו מסוים. למה? בגלל טבע האישה שלי ובעיקר משום שאני מנסה לדבוק ביושרה, ויהי מה.
באשר לפעילות הלירית שלי, האתר המקוון "ליריקה" – (שאני עורכת לצד חברתי, הרוח החיה והיוזמת, ענת קוריאל), נקי משיקולי פרסום זרים. השירים שמתפרסמים באתר הם שירים שנגעו בנו ואנו מתעלות על שיקולים כיתתיים או ברנז'איים זרים. כיוצרת שפרסמה את קובץ שיריה הראשון ("הנה" בעריכת נתן זך ) ב-1995, בחרתי לכנות את הבלוג שלי ב'רשימות' בשם התואר "פועלת מילולית" –בחירה שמשקפת את הדואליות של גוף מפרנס, פועל (מטפלת באמצעות ספורט ותנועה בפסיכיאטריה או בגריאטריה) לצד הורבאליות שכרוכה בתהליך היצירה ומובן שהזהות שלי היא גם ממוקפת, בלומר, מצטמצמת לעיתים למקף הזעיר שמפריד בין לבין. מקף ששממצב אותי בעמדה מתבוננת, שממנה אני משקיפה בהשתאות ובעצב מסוים על מפריסי הפרסים הליריים למיניהם ובעיקר על התובעים לעצמם פרסים.

15 תגובות “דבר העורכת / רונית ליברמנש ורדי

  1. יובל

    דברים נכוחים ונכונים. היתרון של 'ליריקה' הינו שהוא כתב עת (גם אם מקוון).
    כתב עת עם יושרה פתוח לכותבים השייכים לקליקות וגם כאלה שלא, עם העדפה לכאלה שאין להם
    במות פרסום רבות. זה גם היה הרעיון של שי אריה ז"ל.
    הפייסבוק הוא שיווק עצמי מתנחמד, ומאחר והוא כזה מעולם לא היה לי פייסבוק, וכנראה גם לא יהיה.
    עקרונית, אין רע בשיווק עצמי, ואמנים גדולים תמיד עשו זאת, אפילו אלברכט דירר הגדול (צייר גרמני, גאון, רנסנס).
    אבל השאלה היא מה הפרופורציה בין מאמצי השיווק לבין היצירה.
    כיום, מאמצי השיווק (שעות השהייה בפייסבוק, הליקוקים והלייקים) עולים בהרבה על מאמצי היצירה.
    ואין מדובר רק במשוררים, כאשר זמן כתיבת שיר קצר מטבעו (אבל לא העבודה עליו).
    מדובר בסופרים שרוב זמנם מוקדש לעיסוקי פרנסה ספרותיים (כנסים, הרצאות תרבות, זדנאות כתיבה,
    חיזור אחרי עיתונאים, פסטיבלים ספרותיים, וכמובן הפייסבוק) ומעט לכתיבה.
    עמוס עוז, שלא בחל בפרסום עצמי, היה קם כל בוקר לעמלו שנמשך שעות. זה כבר לא קיים יותר.

    בקיצור זה עידן השיווק. תראו את הקיסר וגאון התקשורת המקומי שלנו.
    התפיסה הבסיסית של מרבית הכותבים היא שכתיבתם כל כך טובה, אולי מופתית, לא להם לקבוע
    אבל זה כנראה המצב, שאין צורך עוד להשקיע בה המון, וניתן להפנות את עיקר המרץ לשיווק.

    ובעידן הרשתות החברתיות, השיווק הפך לאמנות האמתית. שירה כטראמפיזם.
    בני אדם מייצרים להם בועה של ליקוקים וחנופות, חלק מהמלוקקים מעניקים פרסים וכותבים עליהם בעיתונים ובמדיה,
    והמשורר/ת מרוצה ובטוח שהוא מעולה. זאת רמייה עצמית פנומנלית – אדם יוצר לעצמו בועה ומאמין בה.

    הבעיה היא שרמייה עצמית איננה נקודת מוצא טובה ליצירת אמנות. כשאדם חי בשקר – ורוב האנשים משקרים
    רוב היום – הוא לא ממש יכול לפעול לפי הציווי היווני "דע את עצמך", ובכך לחרוג מציבור המתפקדים והעובדים
    מהבוקר עד הערב, מגדלים ילדים, ואולי (במקרה של גברים נשואים) הולכים לפרוק קצת זעם מדי פעם
    אצל נשים שזה מקצוען.

    ולכן – מדובר על אמנים (משוררים, סופרים, וכל מדיום אחר) שאינם מאמינים באמנות.
    כלומר – הם אינם מאמינים שליצירה הטובה איכות אוניברסלית שאינה תלויה בכמות צרכניה.
    לעתים אותה יצירה טובה או חשובה תתגלה במהלך השנים, במידה ולא שווקה,
    ולעתים לא. אבל זה לא ממש משנה, כי האמנות הטובה קיימת בלא שום תלות במספר צרכניה.
    כלומר – עסק לנו עם אמנים שאינם מאמינים באמנות, אלא באגו. וחבל.

      1. יובל

        בהחלט רונית. אני יובל גלעד, משורר המפרסם כאן לא מעט. תמיד נראה לי מוזר להזדהות עם שם משפחה
        כמו בצבא , אז מסתפק בשם פרטי ב"ה והקב"ה.

  2. שולה ניסיo

    הכרה עשוייה להיות חוויה נעימה, עם תלונה בצידה ( הלוואי שלא הייתי צריכה לכתוב את השירים האלה… ) אך לא בכל מחיר.
    מקווה שציבור הקוראים והקוראות מספיק אינטלגנטי כדי להבחין בכתיבה טובה גם אם אינה מעוטרת בשובל ארוך של לייקים ותגובות מחמיאות.

  3. דוד אדלר

    דברים נוכחים שראוי היה שיאמרו.
    שתי הערות נקודתיות (וסליחה על הקטנוניות):
    1. "לייקים שווי ערך להכרה. והכרה מיתרגמת לכך וכך קוראים שמתעתדים, אולי, לקנות את ספר השירה." איני בטוח באיזו נימה נכתבו הדברים, אם כתיאור מצב, אולי מוטב היה לכתוב: לייקים [שהם כביכול] שווי ערך להכרה. והכרה [שספק רב אם היא] מיתרגמת לכך וכך קוראים שמתעתדים, אולי, לקנות את ספר השירה [ולא כפרכוס שהוא לרוב מנוצנץ וצבוע הממתין לפרכוס דומה שיבוא בתמורה].
    2. במשפט: "כדי להתחכך במפריסי הפרסים ומכתירי התגליות החדשות" רק כדי להסיר ספק ראוי היה להכתיר את המילה "תגליות" במרכאות…..

  4. אלונה

    ומה האלטרנטיבה ? איך יגיעו שירנו/מילותינו לעוד אנשים בעולם ?
    מדד הלייק הוא מדד ארור וגם אני נופלת בו לעיתים ואני מסכימה מאד עם מילותיו של המצוטט "שאם מטרתך היא לקבל לייקים אז אולי אתה מעצב את עצמך לכדי אותו אדם שאתה חושב שיקבל את הדברים האלה, בין שאותו אדם דומה למי שאתה באמת ובין שלא". – ולכן מקפידה לכתוב את שיריי באותנטיות שלי ובנושאים שאינם בהכרח בקונצנזוס. וכשאיני מקבלת עליהם תגובות, ניחא.
    אדם רוצה להיות נאהב, גם משורר.
    ותודה על המאמר היפה הזה.

  5. רחל בכר

    זו הסיבה שאני מדירה רגלי מכל הפלטפורמות הללו, גם במחיר הידיעה שזה עלול להיות בעוכרי.
    ליריקה זו הבמה שכבוד לי להיות בין כותביה ותודה לך ולענת מעומק הלב על הכנות והיושרה..

  6. רחל מדר

    הי,
    אני מסכימה עם לאה ורוצה כמוה להביע הערכתי לכן על היותכן אי יציב בתוך סערות הלייקים וההתחנפויות.

  7. ענבל אשל כהנסקי

    והכל אמת ויציב ושריר וקיים, אני נוהגת לכתוב כך כשאני מוצאת טוהר צלול במילים. כתבת היטב וקלעת. ומי אני שאדבר – מסתופפת בצילן של כמה וכמה קבוצות שונות אבל מתוך חיבה כנה & "עושה פייסבוק" כפי שכותב אחד, שמו לא יעלה כאן במקום הזה על שפתיי. מתוך כבוד לרוחו של שא"מ היקר השורה פה. אגב, חסרות לי שורות הקריאה הפרשנית שלכן, אולי תחזירו אותן מפעם לפעם??

  8. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    ולכן אני כל כך מכבדת ומוקירה את אתר 'ליריקה' אני יודעת שמה שחשוב לכן הוא השיר ולא הפרסונה העומדת מאחוריו, האמת, מזמן רציתי לכתוב על כך והנה הגיע ההזדמנות להודות לאתר החף מהתחסדות ומקליקות, אתר הנאמן ליושר עורכיו, כותביו וקוראיו ובאופן אישי כל כך שמחה על קיומו.
    תודה !!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *