שירה

שני שירים / מוריה רוזנבלום

הד
 
לֹא נוֹתָר מִמֵּךְ דָּבָר לֹא נוֹתָר
קְלִפָּה בְּתוֹךְ קְלִפָּה אֵין
הִלַּת אוֹר מַקִּיפָה מוּצֶפֶת הַחוּצָה מֵעֵינַיִךְ
אֵינָן זָזוֹת דָּבָר לֹא נוֹתָר
אַתְּ שְׂרוּעָה בְּמִטָּתֵךְ אֲנִי מוּטֶלֶת עַל כִּסֵּא
בַּתְּהוֹם בֵּינֵינוּ הֵד
רוּחֵךְ אֶל רוּחִי מְדַבְּרוֹת
מִלִּים שֶׁאַתְּ שׁוֹתְקוֹת מִלִּים שֶׁאֲנִי
עֵינַיִךְ כְּמוֹ חֲלַל כְּאֵב
הוֹלֵךְ וּמִתְרוֹקֵן
וְאֵיךְ עוֹלָה עַל גְּדוֹתֶיהָ הַדְּמָמָה
 

( 15:30 במחלקה הסיעודית )
 
לְבַדָּהּ מָרְחָה שְׂפָתֶיהָ בִּשְׂפָתוֹן מִתְכּוֹנֶנֶת לָצֵאת אֶל הַמִּסְדְּרוֹן הָאָרֹךְ
בָּאַפְלוּלִית הוּא זְרוּעַ חֲדָרִים כְּמוֹ גָּלַקְסְיוֹת רְחוֹקוֹת
עַכְשָׁו מַתְחִילִים לְהוֹצִיא עוֹד מְעַט יַחְרֹק כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
יֵעָזֵב מִדַּרְדֵּר לְאָחוֹר אָדִישׁ נִטְרָק אֶל עֶגְלַת הַמָּזוֹן
שְׂפָתֶיהָ מְרוּחוֹת בְּכָל מָקוֹם וְהַבּוּשָׁה
בִּטְנִי מִתְכַּוֶּצֶת כָּל דָּבָר דַּק מַרְגִּישׁ כְּמוֹ חֲבָטָה

7 תגובות

  • זיוה גל

    מה שבלט לי בקריאה ראשונה הוא יפי המילים המתארות בניגוד צורב למשמעותן ותחושתן.
    במיוחד השיר הראשון לדעתי, מעשה אמנות של הד השתיקה
    מעשה שזירה של רִיק/מערכת יחסים rik באמצעות מילים שאמורות לדבר והנה האבסורד.

    גם השיר השני גדולתו באפלוליותו שתי שורות ראשונות מבריקות בעיניי
    המילה "והבושה" עבורי מיותרת בשיר שמדבר בעד עצמו.
    החבטה בסיום היא חבטת ההד שמופיע בשיר הראשון ובכותרתו "בַּתְּהוֹם בֵּינֵינוּ הֵד"

    .תודה

  • רון גרא

    שני השירים מיטיבים לתאר ברגישות מעודנת כאב,
    בשיר הראשון, כאב האחווה, לא נותרת קליפה מן המתוארת,כשהיא שרועה במיטתה,והדוברת מוטלת על כסאה, ביניהן- הד. התהום.רוחות שתיהן משוחחות, בעיני חברתה חלל כאב ההולך ומתרוקן והדממה עולה על גדותיה.-פשוט נפלא.
    השיר השני מתאר אשה בבלותה בבית האבות ,כשהיא יוצאת מדרה לפרוזדור האפלולי- היא רוצה להראות ,ומורחת שפתון על שפתיה.הבושה בבטנה מתכווצת,כל דבר דק מרגיש כחבטה.נפלא.

  • תמי קויפמן

    מוריה, שירים צובטי לב, התמונות מכמירות ונוגעות באין וביש הנשמט
    תודה

  • מוטי

    על מה ולמה הדוברת בשירים הללו מתביישת? בושה היא לא רגש טבעי, היא רגש נלמד וסבל בכלל הוא כאב המועצם על ידי פרשנות ולמידה, באמצעות התנגדות למציאות הנחווית וההתנגדות נובעת מתפיסה ילדותית מאוד הקשורה "לאיך" הדברים אמורים להיות, להיחוות. הילד מעז להביע את רצונו ומצפה מהעולם שיענה לרצון הזה, כאילו היה קוסם השולט בכל. מלך כל יכול. אלוהים בכבודו ובעצמו. לאט לאט הוא מבין, שהעולם לא נמצא שם בהכרח כדי למלא את רצונותיו ולבסוף הוא מתייתם וגם אלו שהחזיקו אותו בשתי ידיים משאירים חלל גדול. הוא מאבד אם, מאבד אב, מאבד את הקשר עם המציאות האינסופית שאלו היו מתווכיה ועליו למצאה מחדש בדרך לא דרך.בדרך הוא מוצא את אלוהים, מאבד את אלוהים (או הורג אותו,מתכחש אליו),מתאבל עליו ומורד בו ,בו זמנית או שהוא מראה לו כבר מה זה,"אדיש" "אליו"!:)

    הילד שופט לפי התוצאה,(שגם אותה אין הוא בהכרח מבין או רואה בכללותה ובדיוקה האפשרי) אבל האם הוא מסוגל לשפוט לפי הכוונה?(מצריך פעילות משמעותית של האונה הקדם מצחית) ונניח ואין כוונה כלשהי, אין כל גורם שהייתה לו התכוונות, שאליו אפשר לפנות או שאותו אפשר לפחות להבין, האם המבוגר יכול להגיע למצב שבו הוא מוותר לחלוטין ,מרפה, מוותר על השיפוט המוסיף סבל על סבלו, מוותר על המצוקה, מוותר על "הבושה",מוותר על "המשמעות", שהוא עצמו אוחז בה בחוזקה ועליו להרפות, כי היא אינה קיימת בשום מקום, חוץ מאשר בתוך מוחו ההוזה?

    כי תמיד תהיה התהום ותמיד תהיינה "הקליפות", כי כל מה שמסביב ואנו מביטים בו וחווים אותו אינו יכול להחזיק מעמד בדיוק כפי שהוא, משתנה ללא הרף, קיים ונעלם, התינוק מתחלף בילד והילד במבוגר והמבוגר הולך ומזקין ויום אחד הוא כבר לא שם. מהיכן הגיעה מודעותו החיה ומתרחבת של התינוק לעולם, להיכן נעלם המבוגר ומודעתו הדועכת? מי האחראי על כל העניין הזה? יש מבוגר אחראי שלא ייעלם פתאום? שאפשר לדבר איתו? או שהכל סתם אקראי ונטול כיוון?

    התהום עמוקה (זאת שרק האדם לבדו יכול לבנות את הגשר מעליה?) ומסביב רק הדים שלא ברור מה הם אומרים ולמי הם שייכים. האם יש להם משמעות? האם הם שעשועי שד מתעתע? מי יודע?

    הזרימה המובילה לסופיות החיים מבוטאת יפה בגלישות השונות בשיר הזה ובכפילויות השונות שלו, התעתוע, השניות, דו המשמעות, הטלטלה על סף תהום וחוסר אונים באין מעקה, הפחד. השתיקה. כל יום שעובר הוא מוות קטן ואדם עובר יחד עימו ולעולם לא ישוב, בשלב מסוים הוא הולך ומתכווץ, הולך ומצטמק. לא רק אנטרופיה אלא דמצנציה של המציאות הפנימית, אובדן הזכרונות, אובדן החיות, חלל הכאב ההולך ומתרוקן, העיניים המאבדות את אורן. דועכות.

    הדוברת מתבוננת בתהליך שהוא בלתי נמנע ומבינה שזה תהליך שיעבור אף עליה, אולי, באופן כזה או אחר. הגורל הרי משותף, הרוחות האנושיים מדברים אחד אל השני בהבנה העמוקה הזאת גם ללא מילים, שמאבדות ממילא את משמעותן, שלא תמיד יכולות לנחם אך וודאי שלא תהיה רפואה גם בדממה העולה על גדותיה, אפילו תהיה דממה דקה.השקט הזה מביך ומתעתע. הדוברת מתבוננת בעולם של קליפות, אבל היכן הוא, אם בכלל הוא קיים, העולם "האמיתי"? במה אפשר לאחוז שאינו כאב, שאינו סבל? שאינו אשליה?

    אלו השאלות ששאל גם גאוטמה הבודהא, כשיצא מארמונו וראה את סבלות העולם, אלו השאלות ששאל משה כשיצא מארמונו וראה את סבלות אחיו, אלו השאלות שכל אחד שעובר את תקופת הילדות ומביט סביב שואל את עצמו, כשיש לו זמן ואם אין לו זמן, אז המציאות כבר תמצא עבורו את הזמן המתאים במוקדם או במאוחר. שאלות ללא סוף או תכלית בהכרח. לעיתים רק הדממה יכולה לענות עליהן, אם בכלל בא לה.:)

    אַתְּ שְׂרוּעָה בְּמִטָּתֵךְ אֲנִי מוּטֶלֶת עַל כִּסֵּא
    בַּתְּהוֹם בֵּינֵינוּ הֵד
    רוּחֵךְ אֶל רוּחִי מְדַבְּרוֹת
    מִלִּים שֶׁאַתְּ שׁוֹתְקוֹת מִלִּים שֶׁאֲנִי
    עֵינַיִךְ כְּמוֹ חֲלַל כְּאֵב
    הוֹלֵךְ וּמִתְרוֹקֵן
    וְאֵיךְ עוֹלָה עַל גְּדוֹתֶיהָ הַדְּמָמָה

    האזנתי השבוע שוב ושוב ליצירת הענקים "שירי גורה"(gurrelieder) וחיפשתי(וגם מצאתי, כמובן:) תרגום לאנגלית. ואלדמר המלך איבד את אהובתו טובה (סוג של יונה, במשמעותה הסמלית נוצרית כנראה), הדבר האחרון שעוד נתן לו משמעות והנאה בחיים וכל מה שנותר לו לאחר מכן הוא לחפשה עד יום אחרון "כרוח רפאים"(כי איבד את כוח החיות שלו עם מותה) כדי להתאחד עימה, בחסדו של אלוהים. גם הוא בא בטענות כלפי אלוהים (ממש כמו איוב בשעתו:), אבל אין כל אלוהים שעונה לו מן הסערה,זהו בסך הכל דו שיח של הצל עם עצמו:

    CD2.
    Part II.
    WALDEMAR:
    Lord God, do you know what you were
    doing,
    when my little Tove died?
    You drove me from the last safe hold
    I had won for my happiness!
    Lord, you should be ashamed
    to kill a beggar’s only lamb!
    Lord God, I am a King myself,
    and as that, it is my firm belief
    that I must never
    rob a subservient’s last light.
    You are doing wrong:
    Thus being a tyrant
    not a ruler!
    Lord God, your heavenly hosts
    endlessly sing your praise,
    but you badly need somebody
    to tell you where you are wrong.
    And who, pray, will be so daring?
    Let me, Lord, wear your
    court jester’s cap!

    מיהו צבא הרפאים של ואלדמר שנידון לרכב עימו בלילות האפלים בחיפוש אחר ישועה שלא תגיע כנראה? כל אםד מכיר את צבא הרפאים הזה המשתולל בתוך נפשו,שמסרב ללמוד, מסרב להכיר במציאות האחת, שכוחה מתבטא שוב ושוב באמצעות זריחת השמש ואורה האדיר הנסוך על העולם כל פעם מחדש כמו על גבי מזבח. זוהי השניות והדואליות שבאדם, זהו הבילבול וחוסר הבהירות, זאת האשליה והסבל והכאב, שמסרבים להרפות. ממה הם מסרבים להרפות? מה הם רוצים כל כך להחזיר לחיים? ברקע של כל זה נמצאת כמובן "טובה" ,האהובה בת האלמוות, התמימות בהתגלמותה, שמתה וחיה, שנעדרת ונוכחת, זאת התמימות האבודה שבאה לידי ביטוי באמונות טהורות וזכות על החיים ועל המוות:הם רוצים להפוך את גלגל הזמן,לשלוט במה שבלתי ניתן לשלוט בו,להחזיר את המצב לקדמותו, אהבות קודמות,חיים קודמים,להפוך את חץ הזמן,לשלוט בזמן,להיות כאלוהים. זהו מרד במה שאי אפשר למרוד בו, שהדבר היחיד שניתן לעשות בנוגע אליו הוא , קבלה טוטלית של קיומו והיטמעות בתוכו,פעולה נכונה מתוכו. לכן אין להם מנוחה ולעולם לא תהיה,זוהי התופת הקיומית הרגילה.

    TOVE:
    You sent me a loving gaze
    and lower your eyes,
    but joy urges
    your hand into mine,
    the urge dies away;
    but you give it back
    with a kiss on my lips
    and why do you still sigh
    as if bemoaning a loved one,
    while just one gaze
    can flare up
    to a flaming kiss?
    The sparkling stars
    up in the sky
    fade away at dusk,
    but sparkle anew
    each midnight’s time
    in eternal splendour.
    So short is death
    like peaceful sleep
    from dawn to dusk.
    And when you awake
    from your slumber
    in refreshed beauty you see
    the radiant young bride.
    So let us finish
    the golden goblet
    to the honour of Him,
    the powerful beauty bringing death.
    Because with a smile we go
    to our graves,
    fading away in a blissful kiss.

    כך(בלינקים) נראה פרידריך ניטשה על מיטת חוליו, אדם, רק אדם,עם שפם הענקים שלו,אבל האם הוא "טעה"?האם הוא לא ידע על מה הוא מדבר?לא בהכרח.רק מי ששופט על פי "התוצאה", רק מי ששופט בהכרח מתוך עיוורות וחירשות,מתוך יהירות ואשליה, רק על פי אלו, הוא יכול היה לטעות.(למעשה אין ממש טעות, יש רק דרך, שסופה, ידוע היטב ומראש.)מחלה,זקנה ומוות אינן טיעונים מנצחים נגד החיים,גם כאשר לכאורה אין בהם אלוהים.(ואין לדעת אם יש או אין,אפשר רק להניח או לשער)

    אובדן(גיאורג טראקל)

    "מעל האגם הלבן
    חלף המסע של עופות הבר
    בערב נושבת רוח קרה מכוכבינו.

    על קברותינו ישח
    מצחו השבור של הלילה.
    לרגלי אלונים בסירת כסף אנו מתערסלים.

    תמיד תצלינה חומות העיר בלובנן.
    תחת קשתות קוצים,הו אחי,
    אנו עולים,מחוגים עיוורים,אל חצות."

    ונדמה לי,שהיה זה פרויד שאמר פעם כי יש הרבה דרכים בוינה וכולן מובילות לבית הקברות.השאלה כמובן היא מהו בית הקברות (כי מה יש מעבר לו איננו יכולים לדעת)ומה עושים ואיך עושים עד שמגיעים אל שעריו.

    http://www.hyperkommunikation.ch/personen/nietzsche.htm

    וכאן:

    https://www.pinterest.com/pin/329677635202896800/

    וכאן,כשהאם הגדולה מלווה אותו בימי חוליו במסירות עד מותו:

    https://imgur.com/bWS6hRB

    ובכן,הדרך של ניטשה הייתה נכונה באותה מידה כמו הדרך של שופנאואר והדרך של גאוטמה.האם גאוטמה לא נטש את החיים כדי לחיות אותם באמת?האם זאת הדרך שבה כל אחד אמור ללכת? כל אלה הם כוכבים וגקלסיות ביקום, שונים אולי בגודל ובצורה, אך לא במהות,לא בחלקיקים המרכיבים אותם. מי "שהעז" לחיות,(קיבל על עצמו את הדין,קיבל על עצמו את החיים וכל מה שמהווה אותם) מה זה כבר משנה איך הוא מת וכיצד הוא נראה כשהוא מת? אין ספק שמזדקנים ומתים, אבל מה בעצם זה אומר? ומתי זה אמור להוות בעיה,למי ולמה?:)

    ועדיין יש את הדוברת בשיר והקול שלה יכול להיות גם קולה של האנושות למרות הכל:

    לְבַדָּהּ מָרְחָה שְׂפָתֶיהָ בִּשְׂפָתוֹן מִתְכּוֹנֶנֶת לָצֵאת אֶל הַמִּסְדְּרוֹן הָאָרֹךְ
    בָּאַפְלוּלִית הוּא זְרוּעַ חֲדָרִים כְּמוֹ גָּלַקְסְיוֹת רְחוֹקוֹת
    עַכְשָׁו מַתְחִילִים לְהוֹצִיא עוֹד מְעַט יַחְרֹק כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
    יֵעָזֵב מִדַּרְדֵּר לְאָחוֹר אָדִישׁ נִטְרָק אֶל עֶגְלַת הַמָּזוֹן
    שְׂפָתֶיהָ מְרוּחוֹת בְּכָל מָקוֹם וְהַבּוּשָׁה
    בִּטְנִי מִתְכַּוֶּצֶת כָּל דָּבָר דַּק מַרְגִּישׁ כְּמוֹ חֲבָטָה

    האם יש בהכרח דבר מה פתטי או מבייש במה שמתואר כאן? למרות שהדוברת חשה כך, אולי , מתוך מצוקה, מתוך כאב על אובדן העשתונות והשליטה, על ההידרדרות של אדם בר דעת אל עבר חוסר הדעת, השכחה והגרוטסקיות?. לדעתי אין,מה שמתואר כאן הוא "היופי" בהתגלמותו,הוא מקור היופי,הוא מקור הכל. הסבל שואב את האדם ומעורר בו מגוון שלם של רגשות ותגובות. כל מה שמתואר כאן אינו אלא משל, אינו אלא סמל למשהו הגדול ממנו. זהו לא מקרה פרטי בלבד, זהו מצב שהאדם חש בו בעולם ונדרש לתת עליו את הדעת.

    השפתון המרוח כמו על פני ליצן עצוב, הניכור והזרות, ההצגות חסרות התוחלת, נשף המסיכות הזה שדינו להסתיים כשהמוות פורץ אל תוך הטירה ודורש את חלקו, כיסא הגלגלים החורק, מתגלגל, אדיש, נטרק על עגלת המזון, העזובה הפנימית הזאת בחלל הריק האינסופי, האבסורד שהאדם רוצה להתמרד נגדו, אך לא תמיד יודע איך ולא תמיד יש לו את הכוח( ורבות יותר הפעמים שהוא נכנע ללא מאבק או מאבק שגורלו נחרץ מראש), כי הצדדים אינם שווי כוחות, חוסר האונים והבושה על כך,הסבל.זהו מצב קיים,זוהי חוויה שבני אדם חווים בעולם.
    מתוך זה הם פועלים ורבים הדברים שאנו רואים סביבנו שזהו בדיוק מקורם.ועדיין:

    וְהַבּוּשָׁה
    בִּטְנִי מִתְכַּוֶּצֶת כָּל דָּבָר דַּק מַרְגִּישׁ כְּמוֹ חֲבָטָה

    זאת "הבושה הקיומית" של הילד חסר האונים שנפגע וסבור שהוא האשם בכך.שהוא עשה משהו שאינו נכון,שוודאי הוא טעה,אבל הילד לא אשם ואין כל סיבה לבושה, אפילו אם הוא אינו יודע זאת.
    מי אמר בכלל שיש במה להיאבק או שיש צורך להיאבק או שמשהו, איזשהו דבר, בכלל נאבק בנו? האדם נאבק רק בצללים שבדמיונו, למעשה כך זה במרבית המקרים.לפעמים לוקח חיים שלמים כדי להבין זאת ולהרגע מעט.

    אולי אפשר להרפות מהאוייב הדמיוני והדמוני, שנמצא אי שם ולראות בכוחה וזריחתה של השמש, של קרניה המלטפות, להרגיש את חומה, ממש כמו שעשה גרגור סמסא בסופו של הגילגול. יש צדק בעולם, אף אחד לא אמר שאין, השמש היא הצודקת, החיים הנמשכים הם הצודקים ושירי גורה של שנברג מסתיימים בתנועה אדירה ובתרועה אדירה לא פחות:

    MIXED CHOIR:
    Behold the sun!
    Bright, on the margin of the sky,
    morning dreams greet her in the East!
    Smiling, she rises
    out of the night‐tides,
    from her radiant brow there streams
    the splendor of her locks of light!

    תם המסע,מסעו האדם בדרכו אל ביתו, ההתחלה היא הסוף והסוף הוא ההתחלה

    שיבה הביתה(גיאורג טראקל)

    קרירות של שנים אפלות
    מכאוב ותקווה
    נצורים בסלעי ענקים,
    הרים ריקים מאדם,
    הבל פיו הזהוב של הסתיו,
    ענן בין ערביים-
    טוהר!

    מעיני תכלת ניבטת
    ילדות בדלחית:
    אהבה ותקווה
    בצל אשוחים אפלים,
    עת כי משמורות לוהטות
    טל על דשא נוקשה יטוף-
    ללא הפוגה.

    הו!שם גשרון הזהב
    מתמוטט בשלגי
    התהום!
    הגיא הלילי נושם
    צינה כחולה,
    אמונה ותקווה!
    ברוך אתה,בית העלמין הבודד!

    אתם הבנתם את השיר הזה?כדאי להבין:)

    כל השירים המצוטטים כאן הם מהספר "שעה שנלך בשבילים אפלים",
    אסופה נהדרת ומצויינת של שירי טראקל בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובתרגום של יצחק עקביהו(אולי אפשר להשיג את הספר בחנויות לספרים משומשים,כדאי לנסות)

השאר תגובה