שלושה שירים / מרב זקס־פורטל

  • 111
  •  
  •  
  •  

אתה
 
הַכֹּל מֻפְרָז עַכְשָׁו,
עַמּוּדִים עִירוֹנִיִּים מְרֻסָּסִים בְּשֶׁתֶן,
מְחָאַת הַגָּדֵר הַחַיָּה עַל קִצּוּצָהּ,
הַבְּהִיָּה בַּדַּף הָרֵיק,
אַתָּה.

 
מיינדפולנס
 
כְּמוֹ כֶּלֶב אָזוּק
בְּחֶבֶל, אֲנִי מַחְזִירָה
אֶת הַתּוֹדָעָה –
הַבַּיְתָה

 
וואטצאפ
 
אָז מַה קּוֹרֶה? אַתָּה שׁוֹאֵל,
אֶצְלְךָ לַיְלָה וְקַר.
 
לֹא הַרְבֵּה, אֲנִי עוֹנָה, הַחַיָּל יָצָא
מִשְׁתַּעֵל, פִּרְחֵי טִישׁוּ קְפוּצִים בְּאֶגְרוֹפָיו.
אֲחוֹתוֹ שׁוּב קָמָה גְּבוֹהָה וְיָפָה יוֹתֵר הַבֹּקֶר,
וּבִירוּשָׁלַיִם לוֹמֵד הַסְּטוּדֶנְט לְאַזֵּן
מִשְׁוָאוֹת, שֶׁאִם הָיִינוּ
מְבִינִים בָּהֶן מַשֶּׁהוּ,
אוּלַי הָיָה לוֹ בַּיִת
לַחְזֹר אֵלָיו,
עַכְשָׁו.

ניקוד: יאיר בן־חור

7 thoughts on “שלושה שירים / מרב זקס־פורטל

  1. מוטי

    מה יכולה להיות הכוונה "בלהחזיר את התודעה הביתה"? האם לתודעה יש בית?

    התודעה היא המרחב המוכר שבו המודעות פועלת. הבית הוא המרחב המוכר והאינטימי שבו האדם
    או האדם ומשפחתו מתקיימים כאשר הם שבים אליו מהמרחב "הציבורי", הכללי, המשותף..האדם מודע לקיומו ברמות שונות של מודעות ,באמצעות אינטראקציה תמידית בינו לבין "עצמו" (גופו, תחושותיו, רגשותיו, דחפיו|) ובינו לבין העולם המפעיל אותו באופנים שונים כאובייקט נבדל המצוי בעולם מול אובייקטים אחרים, דוממים או חיים. הבית או המודעות יכולה להתרחב. מרחב התודעה יכול להפוך ולהיות העולם, האחר, היקום, אלוהים ואז התודעה הופכת להיות כוללת ,מכילת כל. מה יכול לחטוף אז את המודעות, להוביל אותה? שום דבר. הבית הופך להיות העולם. החוץ הופך להיות פנים שיש לנו היכרות אינטימית ועמוקה מאוד עימו.

    אבל אנחנו רחוקים מאוד מלהיות שם. הפילוסוף קן וילבר מכנה מודעות כזאת "כסופר אינטגרל". אפשר לחוות אותה לרגעים(או להתקרב אליה "כחוויה"), אבל מרבית הזמן אנו מנותקים ממנה לחלוטין. הכלבים נובחים והשיירה לא עוברת. תקועה במקום. זה המצב המתואר בשיר הראשון כ- "הכל מופרז", כלומר הכל חודר אל החושים ומטלטל אותם באופן שהמודעות אינה יכולה להכיל, אינה יכולה להתרחב אליו, אינה יכולה לראות בו בית. זה מקור הזרות והניכור והחרדה מכל מה שנתפס כבלתי נשלט, כקורה ללא כל יכולת התערבות.

    מעוצבים כאן בשירים יחסי "אני" "ואתה" ברמה הנבדלת והדיאלוג הנוצר ברמת הנבדלות הוא דיאלוג של זרות ושל ריחוק, דיאלוג שיכול להיווצר רק ברמה הטכנולוגית, (רמה של ווטסאפ) לא ברמת הקרבה
    האמיתית, המגשרת באמת מעל למרחק של זמן ומקום, ברמת המודעות הנצחית, המכילה, האינטגרלית.

    "החייל","אחותו","הסטודנט" אלו הם אובייקטים הנראים זרים לדוברת, למרות שאפשר להבין מהשיר, שהם בעצם קרובים אליה ואפילו מאוד (החייל הוא הילד שלה,שלו היא דואגת אחותו היא הבת שלה , הסטודנט הוא הבן הגדול שיצא מהבית ואולי לא יחזור לשם כבר "לעולם" (נראה כי מרומזת חרטה מסויימת של הדוברת בנוגע לאותו סטודנט, החמצה כלשהי שקשורה "לטעויות" שעושים עם הילד הראשון,הבכור?). גם "אתה" נמצא במקום אחר, שם "לילה וקר".

    כדי להחזיר את עצמנו לתחושת "הבית" שהייתה ונעלמה, עלינו ליצור הזרה אפילו לבית עצמו, אפילו למושג המשפחה עצמו. עלינו להתבונן בדברים מרחוק, כאילו הם בעולם אחר, כאילו הם לא "שלנו"..האם הם באמת "שלנו"? מהו "המוכר"? ומה יש מעבר למוכר? אי שם בעולם הקר והמנוכר לכאורה?עלינו להרפות "מהידוע" לטובת הלא ידוע. השירה מאפשרת לעשות זאת ושירה היא לא מדע מדוייק,היא לא משוואה,אבל היא מתעסקת במשוואות למרות זאת.

    אלו הן המשוואות החמקמקות של הקיום. משוואות היא לא מטאפורה חדשה בהכרח, אבל בשירים הללו המשוואה היא השירים עצמם כאשר סימן השווה שעשוי לסייע בפיתרון המשוואה או באיזונה(ברמות כאלו או אחרות) הוא למעשה השיר האמצעי העוסק "במיינדפולנס" או בתחום הרחבת התודעה באמצעות הרחבת המודעות והיכולת שלה לשהות בעולם הולך ומתרחב, להכיל ללא שיפוט, ללא ביקורת, מתוך קבלה של עוד ועוד מרכיבים אל העולם הפנימי.

    המודעות בכל רגע נתון יכולה להיחטף על ידי כל מיני צדדים בתוך האדם כמכלול ומחוץ לאדם כאובייקט.
    הכלב מבטא כאן חוסר מנוחה(כרכיב של מרחב התודעה) המובנה בתשתית של המציאות,(הרגשות,הדחפים,הנוירו טרסנמיטרים השונים)חוסר מנוחה שדחף את האדם מקדמת דנא (ועדיין דוחף) לחקור מציאויות נוספות, להרחיב את "המציאות" שלו שאינה אלא "המודעות" ההולכת ומתרחבת מעבר לעצמה ומעבר למרחב התודעה המוכר.

    התבוננות באנרגיה של חוסר הנחת המתמיד, של "הכלב" המנסה לפרוץ אל מעבר לגבולות האורך של החגורה שלו, רק כדי להיעצר, עשויה לאפשר שימוש באנרגיה הזאת לצורך הנעה, ממש כמו בדלק טילים,על מנת לפרוץ, בסופו של דבר את גבולות האטמוספירה האישית ואף מעבר לה. הימשכות אחר הכלב לכל מקום, מקצינה את המצב ומנציחה את חוסר הנחת באופן גרוטסקי עד טרגי לעיתים.

    "אם היינו מבינים בהן". אולי לא נבין לעולם את כל הדברים ואי ההבנה נתפסת על ידי האגו חסר המנוחה כדבר מה בלתי נסבל. האגו אינו יכול לסבול "חורים בידע" כי חוסר ידע הוא חוסר שליטה והאגו רוצה לשלוט, אבל מעבר לאגו חסר הרסן הרוצה לרוץ בעקבות דחפיו וחושיו, יש גם את הצד המתבונן בכל זה, הצד שיכול להכיל את כל זה, הצד שיכול לחמול על כל זה ולהרגיע את הכלב באמצעות ליטוף ותשומת לב, באמצעות אילוף. כאשר הכלב ואדונו נעים כגוף אחד, שום דבר אינו יכול להיות מופרז ואפילו הדף הריק ,הקיר הריק,הטאבולה ראסה של הקיום הופכים להיות אפשרות גדולה,שעדיין ממתינה להתגלות מאז המפץ הגדול.זה הריקוד הקוסמי שאין לו סוף,שעלינו ללמוד לרקוד עימו ביחד,כגוף אחד.אפילו אינשטיין הבין שמשוואות זה לא הכל,שהדמיון חשוב יותר.

    שירה מאחדת את הדמיון עם המדיטציה,את ההתבוננות עם ההעזה והתנועה במרחב,את הרגש עם השכל, את האדם עם העולם, את העולם עם האדם. אז אין עוד צורך יותר לדאוג לחייל המשתעל היוצא אל "הלא נודע", לא לאחותו הצומחת אל תוך החיים כמו עץ רענן רב שרשים ולא לסטודנט, אפילו אם הוא סטודנט "נצחי". 🙂 אין צורך לדאוג עוד לא לאני ולא לאתה במקום שבו קר ולילה ולא לאני מול אתה ולא לעתה ולא לנצח.אין צורך, פשוט אין צורך, השיירה הנצחית עוברת לפני "כיסא הכבוד". אפשר פשוט להיות.להיות פשוט.להיות קל, להיות נכון לכל מה שיעלה ויבוא,שיעלה בגורל.

  2. דנה פלג

    מוזר, בקריאה הראשונה של "אתה" קראתי "מפורז" ואז חזרתי שוב וקראתי נכונה, ושתי הקריאות הלמו את השיר… כמה יפה, מירב. תמציתי ועשיר בעת ובעונה אחת.

  3. דוד זקס

    חיל עגום סנטר / ולו זקן דוקר / עם ערב יהרהר לו כך: / מה אומר ומה אדבר / מרב )זקס( פורטל שווה יותר

  4. רחל בכר

    חוסר השיפוטיות של הדוברת והזיכרון לבית המוכר והידוע רחמים עצמיים והיעדר התמסכנות, מעוררים התפעלות ואמפתיה.
    ללא ספק שירים יפהפים שיוצרים הזדהות עמוקה.

  5. נילי אמיר סגל

    סיום השיר השלישי כל כך מדכא. וכנראה שזו מציאות מוכרת. גם השיר הראשון והשני כתובים בניכור מכוון. אבל מוכרחה להודות שהתחושה של אחרי הקריאה היא "אגרוף בבטן"….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *