יום כתיבה | עומר ברקמן

הוא פינה לעצמו יום לכתיבה וחזר הביתה אחרי שפיזר את הילדות בבית הספר ובגן. המטפורה הזאת הייתה יפה בעיניו – לפזר ילדים. הפוך מהחלילן מהמלין. הלוואי שאפשר היה לעשות את זה בכלי נגינה. הוא רצה להתחיל יום כזה של כתיבה באופן בריא. הוא הכין לעצמו כוס קפה ואז החליט לחתוך סלט, אלא שאת השעה הראשונה הוא בילה בטיהור קופסת האגוזים שנשארה בלילה על שולחן המטבח וחוליית נמלים חדרה אליה בחסות החשיכה. הוא שטף ויִיבש, שטף וייבש, והצליח להיפטר מהן בלי לזרוק יותר מעשרים אחוזים מהאגוזים – היעד שהציב לעצמו כדי שלא להיכנע לטרור הנמלים. הוא פיזר את כל האגוזים על נייר סופג. רובם היו אגוזי מלך והוא ניסה שלא להביט מקרוב בקפלי האגוזים, שם בוודאי מקופלות כמה גופות שחורות דקיקות שאי אפשר עוד להבחין ביניהן לבין מרקם האגוז. אחר כך הכין את הסלט עם קצת ארוגולה מהגינה, שני מלפפונים, עגבנייה וגבינה מלוחה. זה הספיק לו לגמרי כי כבר אכל לא מעט מהאגוזים שלא זרק. הוא הדליק את המחשב והלך להכין עוד כוס קפה, וכמעט התאכזב שאין כלים לשטוף או כביסה לקפל.
כשחזר עם הקפה, הרים את שתי רגליו על השולחן והקשיב לריאיון ברדיו עם עובדת סוציאלית שמחתה על אוזלת היד בטיפול בגברים מכים, ואז עם פוליטיקאי שלא הסכים להודות בכלום, ואחר כך הקשיב גם לידיעה על השביתה המתוכננת של עובדי הרכבת. עניין השביתה הטריד אותו באמת, הוא פתח אתר חדשות כדי לבדוק מה הסיכויים שהיא באמת תצא לפועל, ואז גלגל את דף הפייסבוק למטה גם הרבה אחרי שנגמר הקפה. כשהתחילה ברדיו תוכנית עם שדרן אמוציונאלי מדי הוא סגר אותו סוף־סוף ופתח את הקובץ שבו תכנן לכתוב פרק חדש, פרק שבו הגיבור בורח מהבית ומגיע לאילת. בסופו של דבר, מצא את עצמו עורך מחדש את הפרק הקודם, כי לא היה לגמרי ברור למה בכלל שיברח מהבית, הגיבור, ישאיר מאחור אישה וילדים, ומכל המקומות למה לאילת דווקא. סופר צריך חופש פעולה, מבחינתו למה שלא יברח ולמה שזה לא יהיה לאילת, אבל הוא האמין שיהיו קוראים שיחפשו הסבר טוב מזה. בחיים קורים המון דברים סתמיים שאין להם הסבר כל כך טוב, אבל סופר תמיד צריך להעמיד את עצמו מול בית המשפט של הקוראים, וכדאי שיהיה לו הסבר טוב לכל דבר ודבר.
אחרי שעה כבר היה רעב מדי ואחרי ארוחת הצוהריים העיניים נעצמו. לרגע חשב להכין לעצמו אמבטיה, אבל פחד שאשתו תחזור מוקדם מדי מהעבודה. אמבטיה באמצע היום תמיד נראתה לו כמו בגידה. במקום זה הוא שפך לכיור את שאריות הקפה מהכוס והלך לנמנם קצת בספה.

4 תגובות “יום כתיבה | עומר ברקמן

  1. מוטי

    פיזור ופעפוע או התכנסות ומיקוד הם שניים ממאפייניה של המודעות. ספרות טובה היא כזאת שמאפשרת לקורא ללכד "גלויות" ולכנסן במקום אחד, שיש לו מובן ומשמעות ותכלית. מיזוג גלויות מגיע רק לאחר פיזור הגלויות. החוויות שאדם חווה יש להן מימדים רבים, חלקם לא מובנים ולא מודעים לאדם בכל רגע נתון, אבל בשלב מסוים, האור מתלכד והאדם רואה בבירור את מה שלפניו, את מה שעובר בסך. זה נכון לגבי היוצר ונכון לגבי המתרשם מיצירתו. אי אפשר לכתוב "סתם" וודאי שאין כל ערך לקריאת "סתם". אין סופר סתם ואין קורא סתם.

    אין רגע סתמי ביצירה ספרותית טובה, לא בשיר ולא בסיפור קצר ואפילו לא ברומן, כל עוד הם רגעים שיכולים למצוא עצמם מכונסים בנקודת הצטלבות על ידי הקורא, שההנאה מקריאה היא היכולת שלו לעשות בדיוק את זה. כאשר הקורא מגיע לנקודה הזאת, נקודת התובנה, מה שהיה לפני כן אוסף של מילים על דף, הופך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלו עצמו, דבר מה הפועל עליו לא במישור של הבדיה(שיכולה לענג או לשעמם),אלא במישור של המציאות שבה הוא חי,חווה ופועל. לכן סופר שמעמיס פרטים בלי סוף מונע מהקורא הנאה ומכביד עליו ועל כך הקורא יבוא עימו חשבון…:)הקורא לא רוצה ולא מעוניין שיגלו לו הכל, נהפוכו, כדי שתיווצר תקשורת הולמת בינו לבין היצירה, הוא חייב להכניס את החיים שלו לתוך המשוואה הזאת ולהשתתף בתהליך היצירה בעצמו.הוא חייב לפזר את עצמו בתוך היצירה ולכנס את עצמו מחוץ ליצירה,מתוך היצירה.

    הסיפור מתחיל במטפורה המתארת זאת. ניכר שהושקעה כאן מחשבה.מהו תיאור של יום כתיבה?כתיבה היא חלק בלתי נפרד מהחיים של זה שכותב. מהם החיים של זה שכותב? האם הם משהו ספציפי, ממוקד, מתוכנן, פריים של האונות המצחיות או שמא דבר מה שיש לו רבדים ונדבכים רבים, המפוזרים לכאורה נטולי כל משמעות או תכלית, אבל יחד עם זאת, אי אפשר בלעדיהם. החיים יהיו נטולי כל עומק.?

    "הוא פינה לעצמו יום לכתיבה וחזר הביתה אחרי שפיזר את הילדות בבית הספר ובגן. המטפורה הזאת הייתה יפה בעיניו – לפזר ילדים. הפוך מהחלילן מהמלין. "

    החלילן מהמלין הוא קוסם, אבל מי שיודע רק לכנס ואינו מסוגל לחיות את החיים בטוטליות, לא יהיה לו את מה לכנס, הוא לא יהיה קוסם, אפילו אם ירצה. את החיים, דבר ראשון, יש לחוות בכל נימיהם. האדם מפזר את כוחו "לרוח" אבל הרוח מחזירה לו אותם בריבית דריבית. "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים.."

    היוצר הוא רק אדם ובמודעות שלו ניתן לזהות את כל הצדדים השונים ,הצצים ועולים בכל אדם, כאשר הוא פועל בעולם ועוסק בענייני יומו השונים.
    "הרצון" של האדם הוא רק חלק קטן ממכלול גדול ורחב יותר וישנה תנועה דינמית מאוד של "המודעות" על רצף של "איכות" או בהירות ומיקוד לאורך זמן.

    דבר ראשון האדם מתכנן, שואף, רוצה. אלו הם פונקציות של האונה הקדם מצחית. לפני כן הוא חולם או מרגיש או רואה או חווה. אלו הן פונקציות של החושים ושל הדמיון. כאשר הדמיון מתערבב עם המציאות והתפקודים הגבוהים של האדם, בהם הרצון, המשמעת העצמית, הדיאלוג הפנימי, היכולת לשמר מוטיבציה ולהבין את שורשיה, נוצרת האפשרות לעשייה משמעותית, שיצירה ספרותית טובה, משקפת פן אחד שלה מבין רבים. כתיבה של יצירה ספרותית מצריכה כוחות נפש רבים, שאותם יש לכנס, לתעל לנקודה מסויימת,אבל עוד לפני כן כדאי לשים לבאם יש בכלל מה לתעל.

    אחר כך,יכול להיות מאבק.האדם רוצה משהו מהותי וחשוב, אבל מוצא את עצמו נאבק בדחיינות, בפחד ובהסחות הדעת. אלו חוטפים את המודעות ומשך הזמן שבה המודעות נחטפת שונה מאםד לאדם. היכולת של האדם להחזיר לעצמו את המושכות היא המרכיב העיקרי בעשייה לאורך זמן ובאיכות העשייה.

    הרצון של הסופר או היוצר לסדר,לארגן, "לשלוט" מנוגד לחלוטין לכל הכאוס שקיים סביבו ובתוכו, מנוגד לכוחות השואפים לטרפד את תהליך הכינוס, האירגון והסידור. כל אלו מעוררים באדם רגשות שונים והיכולת של האדם לנהל את הרגשות ולהפעיל אותם שונה מאדם לאדם כמובן.

    על שורה שלמה של דברים יש להתגבר כאן, דבר ראשון על "הנמלים" כמטפורה.על אינספור התחושות המתרוצצות בכל רגע נתון בתודעת האדם ורבות על נתח של מודעות. הרעב הוא אחד מאותן תחושות, זהו צורך חזק וקיומי שלא ניתן כמעט להתעלם ממנו. מאסלו לימד אותנו על פירמידת הצרכים. כל עוד הצרכים הנמצאים בתחתית הפירמידה לא מקבלים מענה, לא יתממשו ההיבטים הגבוהים יותר של יכולת האדם. האדם חייב להתגבר על הרעב, על הפחד, על שלל רגשות שליליים המתעוררים בו כתוצאה מאינטראקציה עם סביבתו ועם עצמו וזכרונותיו, על רתיעתו מפני האחרים ועל הזדקקותו אליהם, ועל כל הזוטות האחרות, שהחיים מלאים בהן, על ימין ועל שמאל, ושאין כל אפשרות להמנע מהן. אלו הם הדברים הקטנים, המצטברים, שלעיתים כדי ליצור, על האדם היוצר להעלים אותם בדרך כלשהי, להתעלם מהם או לפחות לחיות בסביבה שבה מישהו מסייע לו באמצעים ומשאבים על מנת שיוכל לפנות לעצמו באמת ובתמים זמן לכתיבה, זמן לעצמו, זמן לחשוב, להגות, לחלום,וכמובן לכתוב.

    סופרים ומשוררים רבים נאבקים בתחום הזה כל ימיהם. רבים מהסופרים והיוצרים היו אנשי עשייה חלשים מאוד וחייהם לא היו מאוד מאורגנים. לולא עזרת קרובים ותומכים שנחלצו לעזרתם או תמיכה ציבורים או אחרת,לא בהכרח היו מצליחים להשיג את מטרת הכתיבה שלהם, לא לאורך זמן ולא בדיוק כפי שהיו רוצים.בסופו של דבר כל אדם וודאי היוצרים,נאלצים להתפשר ביחס למטרותיהם ורצונם.

    מעטים מהיוצרים מגיעים למצב של כמעט "חופש " אמיתי, שבו מתאפשר להם לעשות בדיוק את זה. יוצרים רבים אחרים נאלצים לחיות מתוך מאבק יומיומי, שללא כל ספק מתיש אותם ומדכא.

    אליאס קנטי תיאר את הסופר רוברט מוסיל כאדם שהיה חסר לחלוטין כל חוש מעשי והיה תלוי לחלוטין באחרים כדי שיוכל לכתוב. את יצירת המופת שלו לא סיים מעולם, אבל בכל אופן עמל חלקים גדולים מחייו על מנת לכתוב אותה.
    פרנץ קפקא נאבק כל ימיו לפשר איכשהו בין המישור המעשי של החיים למישור היצירתי אמנותי שלהם ,אבל המאבק הזה להגיע לפשרה גרם לו יסורים קשים, אותם הוא מתאר ביומניו.לא צריך להרחיק לכת כל כך.דוד אבידן גם ביטא את המאבק הזה בחייו וגם במותו.פנחס שדה דיבר על המתח המתמיד הזה כל חייו.

    "סופר צריך חופש פעולה, מבחינתו למה שלא יברח ולמה שזה לא יהיה לאילת, אבל הוא האמין שיהיו קוראים שיחפשו הסבר טוב מזה. בחיים קורים המון דברים סתמיים שאין להם הסבר כל כך טוב, אבל סופר תמיד צריך להעמיד את עצמו מול בית המשפט של הקוראים, וכדאי שיהיה לו הסבר טוב לכל דבר ודבר."

    אכן, חופש הפעולה הוא צורך אצל הסופרים, אבל היכולת להשיג אותו אינה עניין של מה בכך. לעיתים החופש מושג מתוך ובתוך אילוצים כבדים ומעיקים, שאינם אלא חיי הסופר או המשורר, שמהם הוא אינו יכול להשתחרר. זהו המשפט שלו, זהו כתב האישום, שכאשר הוא מנסה להשתחרר ממנו ולהילחם בו,למרוד בכבליו, באופן בלתי נמנע, הוא גם מתארו,עד כמה שהוא יכול, בכל היבטיו השונים.

    יוצר חייב להתגבר על דברים רבים כדי להגיע למצב של יצירה ולהתמיד בה. חסד לבד אינו מספיק, השראה לבדה אינה מספיקה. לעיתים הוא לא יקבל את שכרו, ילינו את שכרו, יתעלמו ממנו, יבטיחו הבטחות שווא. כוחותיו יתפזרו לכל רוח, הוא יתעייף, עיניו יעצמו. עליו יהיה לקחת את עצמו שוב ושוב בידיים,לכנס את כוחותיו במאמץ סיזיפי ולחזור שוב למגדל השן שלו, לנסות שוב, ועוד פעם, ופעם אחת נוספת,עד שתגיע הפעם האחרונה. האם הוא יסיים את מה שהתחיל?מי יודע,אבל עליו להתחיל בכל אופן.

    קפקא לא סיים כמעט אף אחד מספריו ולמרות זאת אין תחליף בעולם למה שרק קפקא יכול היה להציע לעולם. העולם , בסופו של דבר, קיבל את ההצעה.קיבל את התשורה. העניין הוא אף פעם לא היוצר עצמו או החיים של היוצר, אלא מה שנמצא מעל ומעבר לכל זה.החיים של היוצר אינם אלא משל..:)

    ניכר שבסיפור הקצר הזה , שנראה סתמי כמעט לחלוטין, הושקעו מאמצים רבים ומחשבה רבה. מעבר למסרים שתיארתי, גם יש כאן כמה אמירות נסתרות ,חבויות, על החיים בכלל, בהיבטים שונים שלהם. אני אשאיר את המלאכה הזאת לאחרים, לחפש את הדברים הללו וגם למצוא אותם במבוך המילים.

    אבל יש כאן גם משפט יפה ומאוד אירוני והנה הוא מצוטט:
    "כשהתחילה ברדיו תוכנית עם שדרן אמוציונאלי מדי הוא סגר אותו סוף־סוף ופתח את הקובץ שבו תכנן לכתוב פרק חדש, פרק שבו הגיבור בורח מהבית ומגיע לאילת. בסופו של דבר, מצא את עצמו עורך מחדש את הפרק הקודם, כי לא היה לגמרי ברור למה בכלל שיברח מהבית, הגיבור, ישאיר מאחור אישה וילדים, ומכל המקומות למה לאילת דווקא"

    לכנות אדם שבורח מהבית, מאשתו וילדיו, "הגיבור" רק משום שהוא אכן הגיבור, זאת אירוניה דקה במיטבה. אדם כזה, אם יברח דווקא לאילת, מכל המקומות בעולם, זה לא בהכרח דבר שיפתיע..עם החיים יש להתמודד בדרכים יצירתיות ומתוחכמות והכי חשוב הוא ללמוד ולשמר את המבט החומל והמכיל, דבר ראשון ,על עצמנו וכתוצאה מכך,לאחר מכן, על האחרים.

    כי נראה שאנו עצמנו נתונים במעין כלא של מעשים בלתי מובנים בעליל, העוברים כחוט השני בתוך חיינו, אירועים סתמיים ובלתי מתקבלים על הדעת, שאיכשהו התרחשו ואשר שורשם נעוץ אינספור דורות לעיתים הרחק בבאר הזמן. מי יודע מה מקורה של העשיה הסתמית? ומי יודע אם יש בכלל דבר סתמי בעולם?
    האם החיים כולם הם סתמיים?

    החיים הם עניין שיש להתגבר עליו:) אבל אי אפשר להתגבר על משהו אלא אם כן דבר ראשון חוברים אליו, מתמזגים עמו, מתבטלים בו ומבטלים אותו. לברוח, זאת טעות פטאלית. חיית הטרף שרואה את החיה הקטנה בורחת, תרדוף אחריה לכל מקום ולא תרפה עד שתיתפס. אין לאן לברוח ואין גם לאן למהר, כמאמר המשורר, אין חשש שישיגך אחר.:)

  2. רחל בכר

    נהניתי.
    :"אבל סופר תמיד צריך להעמיד את עצמו מול בית המשפט של הקוראים, וכדאי שיהיה לו הסבר טוב לכל דבר ודבר."
    יפה ומדויק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *