גאולה / יאיר בן־חור

גאולה / יאיר בן־חור

לְכָל אוֹהֲבַי וּמוֹקִירֵי זִכְרִי,
אַל תִּשְׁכְּחוּ לְהָבִיא פְּרָחִים גַּם הַשָּׁנָה,
לֹא אֶת הַוְּרָדִים הַקְּבוּעִים, מַה דַּעְתְּכֶם עַל כַּלָּנִיּוֹת?
וַאֲפִלּוּ סִגָּלִיּוֹת מִתְקַבְּלוֹת עַל הַדַּעַת..
אוּלַי הַשָּׁנָה תְּגַוְּנוּ קְצָת אֶת הַבֶּכִי הַשִּׁגְרָתִי?
אֲנִי מַכִּיר לֵצָן מַצְחִיק שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה
וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְסַפֵּר בְּשִׁבְחִי וְלוֹמַר כַּמָּה גָּדוֹל הָיִיתִי
וְכַמָּה חֲבָל שֶׁהָלַכְתִּי, שֶׁנִּקְטַעְתִּי בְּאִבִּי
בַּאֲבִיב יָמַי.
שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי דָּבָר בְּחַיַּי, שֶׁהָיוּ לִי תָּכְנִיּוֹת לָרֹב
שֶׁהַשִּׁירִים פְּנוּ עֹרֶף וּבָגְדוּ, שֶׁהַזִּקְנָה כְּבָר לֹא מַה שֶּׁהָיְתָה פַּעַם
וְשֶׁהַשָּׁנָה כְּבָר לֹא אֲדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת לְעַצְמִי.

אֲנִי אוֹהֵב שׁוֹקוֹלָד. תָּבִיאוּ לִי שְׁוֵיצָרִי כָּזֶה, מַשֶּׁהוּ טוֹב, מְשֻׁבָּח
עִם אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וּקְרֶם נוּגָט.
וְאַל תִּשְׁכְּחוּ לִמְסֹר דָּ”שׁ חַם וְגַם חַמָּה
לַהוּא בַּמְּרוֹמִים, זֶה שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיכֶם תָּמִיד
וְצוֹפֶה עַל תַּאֲווֹתֵיכֶם, מַבִּיט בְּגַאֲוַתְכֶם, מִסְתַּכֵּל בְּרַאֲוָתְכֶם
בּוֹחֵן כִּלְיוֹתֵיכֶם וְלִבּוֹתֵיכֶם
תּוֹדוּ לוֹ בִּשְׁמִי תּוֹדָה עֲנָקִית
שֶׁגָּאַל אוֹתִי מִיִּסּוּרֵיכֶם
וְנָתַן לִי חַיִּים חֲדָשִׁים.

אָמֵן.

ניקוד: חני צפריר

שירו של בן חור הוא הספד בחיים על משקל: “צוואה בחיים”. הכותב חושש מפני שיטיון אפשרי ואלם יצירתי בהתוותו את סופו בעודו באמצע החיים. ההגזמה המכוונת בשיר יוצקת לתוכו הומור שמאיר את הסוף באור אחר, כך שניתן לומר שהמוות הוא בבחינת המלצה

9 תגובות “גאולה / יאיר בן־חור

  1. ציפי הראל

    מעבר לצוואה, אני קוראת כאן שיר הספד חברתי עם ביקורת נוקבת וחודרת, בוחנת לב וכליות.

    משפט הסיום “וְנָתַן לִי חַיִּים חֲדָשִׁים” נותן פרשנות מקורית ויפה לביטוי ובמותו ציווה לנו את החיים..

  2. יהודית מליק-שירן

    גאולת הנשמה מתוך “החיים.”
    “לְכָל אוֹהֲבַי וּמוֹקִירֵי זִכְרִי,
    אַל תִּשְׁכְּחוּ לְהָבִיא פְּרָחִים גַּם הַשָּׁנָה,
    לֹא אֶת הַוְּרָדִים הַקְּבוּעִים, מַה דַּעְתְּכֶם עַל כַּלָּנִיּוֹת?
    וַאֲפִלּוּ סִגָּלִיּוֹת מִתְקַבְּלוֹת עַל הַדַּעַת..
    אוּלַי הַשָּׁנָה תְּגַוְּנוּ קְצָת אֶת הַבֶּכִי הַשִּׁגְרָתִי?
    אֲנִי מַכִּיר לֵצָן מַצְחִיק שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה
    וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְסַפֵּר בְּשִׁבְחִי וְלוֹמַר כַּמָּה גָּדוֹל הָיִיתִי
    וְכַמָּה חֲבָל שֶׁהָלַכְתִּי, שֶׁנִּקְטַעְתִּי בְּאִבִּי
    בַּאֲבִיב יָמַי.
    שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי דָּבָר בְּחַיַּי, שֶׁהָיוּ לִי תָּכְנִיּוֹת לָרֹב
    שֶׁהַשִּׁירִים פְּנוּ עֹרֶף וּבָגְדוּ, שֶׁהַזִּקְנָה כְּבָר לֹא מַה שֶּׁהָיְתָה פַּעַם
    וְשֶׁהַשָּׁנָה כְּבָר לֹא אֲדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת לְעַצְמִי.”
    שיר הספד ודברי פרידה על דמות שהייתה ואיננה עוד. הקול הדובר בשיר נותן מקום לנשמה שיצאה מתוך הגוף לעולם של מעלה. כמו בהפרדות שליה, הנשמה עולה למעלה והגוף הפיזי ,הקליפה נשאר למטה. בהפרדות הזאת הגאולה מדברת על החיים הקודמים שהיו לנפש הזאת שנפרדה מהגוף הזה לנצח. הגוף הוא כסות שיתבלה בעפר ואילו הנשמה תחפש לה בית אחר. קצת סוריאליסטי אך אני מוצאת כאן וידוי מה הנפש הזאת אהבה בחייה לפני שנפרדה:
    “אֲנִי אוֹהֵב שׁוֹקוֹלָד. תָּבִיאוּ לִי שְׁוֵיצָרִי כָּזֶה, מַשֶּׁהוּ טוֹב, מְשֻׁבָּח
    עִם אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וּקְרֶם נוּגָט.
    וְאַל תִּשְׁכְּחוּ לִמְסֹר דָּ”שׁ חַם וְגַם חַמָּה
    לַהוּא בַּמְּרוֹמִים, זֶה שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיכֶם תָּמִיד
    וְצוֹפֶה עַל תַּאֲווֹתֵיכֶם, מַבִּיט בְּגַאֲוַתְכֶם, מִסְתַּכֵּל בְּרַאֲוָתְכֶם
    בּוֹחֵן כִּלְיוֹתֵיכֶם וְלִבּוֹתֵיכֶם
    תּוֹדוּ לוֹ בִּשְׁמִי תּוֹדָה עֲנָקִית
    שֶׁגָּאַל אוֹתִי מִיִּסּוּרֵיכֶם
    וְנָתַן לִי חַיִּים חֲדָשִׁים.

    אָמֵן.” והגאולה היא לא רק מהגוף הפיזי אלא בהומור ציני גם מהסופדים ,המשפחה הקרובה שהנפש לא אהבה להיות במחיצתם. ולכן היא מודה לאל על שנתן לה חיים חדשים בגוף אחר. את הציניות שלך יאיר, עכשיו הכרתי. חן חן לך.

  3. דוד אדלר

    יש כל מיני הגדרות מי הוא אופטימיסט. את החיים הרי כולנו מכירים ואנו, בעקר המשוררים, יודעים שהם לא משהו. הויכוח בנדון הוא מינורי – המינעד צר למדי. על כורחו של השיר אתה למד שאופטימיסט אמיתי הוא מי שמאמין שהמוות הוא כולו תקווה וגאולה. כאן המירווח בין האופטימיסט והפסימיסט הוא עצום ולמשורר כה קל להיות אופטימיסט. הרי משורר מה יש לו בחייו? אז למה בעצם שלא יהיה אופטימיסט לגבי מותו?

    אגב, אני כשלעצמי עוד צריך לחשוב על זה

  4. חני

    טוב שהאקדמיה ללשון עברית שינתה את המונח “שִׁטָּיוֹן” למונח העדכני קִהָיוֹן. ולמרות הכל, ראייה מלאת תקווה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *