רכבת מרכז / תות הרמס סאטורי

רכבת מרכז / תות הרמס סאטורי

תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת כְּשֶׁהָיְתָה כִּמְעַט לְלֹא שִׁנּוּי
מְתִיחַת פָּנִים קוֹסְמֶטִית פֹּה וָשָׁם
מַסְגִּירָה אֶת חֲלוֹף הַשָּׁנִים כְּבִישִׁים
שֶׁצִּבְעָם דָּהָה בִּשְׁנוֹת שֶׁמֶשׁ
הָאֱנוֹשִׁי חָזַר לִפְנֵי הָאֲנָשִׁים
הָעוֹבְרִים שָׁבוּ אַךְ לֹא חָזְרוּ אֲחֵרִים
לְהַפְנוֹת מַבָּטָם לְאָחוֹר.
אַלְטֶעזָאכֶען אַלְטֶעזָא סוּס וַעֲגָלָה
מַרְאֵה הָעִיר כְּבָרָק
וְאֵד לֹא עָלָה מִן הָאָרֶץ.

ניקוד: חני צפריר

תל-אביב בדרך לפגישה ב”תמוז”
29.12.02

הצימוד “רכבת מרכז” מניב גלי נוסטלגיה מיידים אצל האחת מאיתנו, הבוגרת יחסית, שגדלה לא הרחק משם, ברחוב דפנה. התחנה, שכפי שעולה מהויקי ממוקמת בין רחוב ארלוזורוב לדרך נמיר, הוקמה אמנם בשנות החמישים אך האחת מאיתנו כמו גם המחבר, מן הסתם לא זכו לזון את עיניהם בסוס ובעגלה [1] – באַלְטֶעזָאכֶען אַלְטֶעזָא סוּס וַעֲגָלָה – וגם באלטעזטן אלטשיך – שאכן חלפו מפעם לפעם ברחובות ילדותנו.

[1] התחנה הנוכחית נחנכה ב-3 בנובמבר 1954 עם פתיחת מסילת החוף, והיא שמשה כתחנת הקצה הדרומית במסילה. רציפיה באותה עת היו צמודים לחזית הצפונית של בניין התחנה הנוכחי. בשנת 1988 נפתחה התחנה במתכונתה החדשה: רציפי התחנה הועברו לתעלת האיילון והיא הפכה לתחנת ביניים, בנוסף לתפקודה כתחנת קצה כפי שהייתה עד אז. בשנים 2004 – 2005 בוצעו עבודות לבניית רציפים 5 ו-6 וכן חודש בניין התחנה, אשר התיישן ברבות השנים

5 תגובות “רכבת מרכז / תות הרמס סאטורי

  1. תות הרמס סאטורי

    תודה לעורכות ולמגיבים על ההארות ועל השיתוף.
    אכן חזיתי באותם סוס ועגלה (ואדם) במועד כתיבת-השיר (שנת-2002) – זכר לימים שהיו, לאנשים שהיינו ואיננו עוד.

  2. דוד אדלר

    שיר המכיל שורות יפות בפשטותן כמו: “העוברים שבו אך לא חזרו”. דברי ההסבר המפורטים, כאילו מדובר בהקדמה לפרויקט אדריכלי, דווקא מתחילים, ובכוונה תחילה, להסגיר את תות הרמס סאטורי. הטבעת הגיאוגרפית והגילית הולכת ומתהדקת.

  3. אמנון

    היפה בשיר זה בעיני הוא שאין כאן התרפקות על העבר או געגועים למה שהיה אלא תמונה עכשוית שמתחלפת לתמונה ישנה,
    ושתי התמונות מתקיימות זו לצד זו. ולעניין לא פואטי: אני בהחלט סקרן לדעת מי הוא תות הרמס סאטורי

  4. חני

    לי הרכבת מזכירה את הנסיעה הראשונה לירושלים בהיותי בת 14 לאחי הבכור, שהיה עתודאי לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. עד היום לא אשכח את פלאות הדרך והנופים שהממו אותי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *