שירה

* / עמית מאוטנר

* / עמית מאוטנר

הָרְחוֹב מִתְגַּבֵּר שַׁעֲטָנִי
כְּאִילּוּ בָּרְחָה לוֹ מִלָּה
וַעֲדַיִן מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר

וַאֲנִי שׁוֹתֵק.

בֶּעָרוּץ הָאַסְפַלְט זִרְמַת רְכָבִים
שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְאָן

וַאֲנִי מְחַלֵּק מַבָּטִים כַּרְטִיס בִּקּוּר
לְכֹל מַאן.

ניקוד: חני צפריר

דיכוטומיה של אורבניה מעיקה – אספלט/כלי רכב שועטים כ"זרמה" אחידה, מתמדת, חסרת תכלית, לצד השתלבותו המפתיעה של הדובר במרחב הסוגר עליו באמצעות פיתוי, שתדלנות כמו זנותית, בדמות חלוקת מבטים ככרטיס ביקור לכל עובר ושב.

11 תגובות

  • לאה הרפז

    אכן שיר אורבני אבל בתודעה שלי הוא אנטי אורבני. אין תכלית ב"זירמת" המכוניות ואין תכלית בעצם לכלום. מעניין היכן מתגורר עמית.

  • שרי מור

    ניגוד מעניין בין קצב קליל ותנועה מתמדת לבין תחושת אפסיות ומועקה

  • זאב פלדינגר

    המבטים ככרטיס ביקור, בנסיון להשתלב, מקווה שמישהו יעשה איתם משהו, יתייחס, ברחוב שבו הדובר לא יודע לאן הרכבים זורמים

  • תמרה אור סלילת

    גם אני מרגישה את המועקה הזאת שסוגרת עלי כשאני מגיעה לתל-אביב, הכרך הגדול. "זירמת מכוניות" (ולא זרימת) כמו זירמת פרים הופכת את המועקה של הצפיפות, הדוחק, המחנק מהאויר המזוהם לקשה עוד יותר. שיר מדהים.

  • תות הרמס סאטורי

    שיר יפהפה, העוסק בשליטה ובביטחון עצמי; כולו חיפוש אחר כיוון, איזון וקרקוע.
    המתח, שבין פעילות ותנועה לרוגע (רוחש כלשהו) וסטאטיות, בין הסביבה העירונית והרבים לאדם היחיד, בין התכנסות ושתיקה להתרחבות והתפרצות, בין בדידות לחיבור וליצירת-קשר – מועצם על ידי הדימויים המיניים, שבשיר.
    ייתכן, שהדובר נכון עתה להפוך מפסיבי לאקטיבי, להיענות לַחיים, שמהותם – תנועה ושינוי, ולצאת אל העולם בעודו משאיר מאחוריו את הביטחון של המוכר והידוע.

  • נילי אמיר-סגל

    אהבתי את הסיום בעיקר שבא ממש כהפעה. לחלק כרטיסי ביקור במבטים…. תודה לך עמית על הרעיון!!!

  • איציק שחר

    עמית מאוטנר מלהטט כאן. האופן בו השיר עוטה צורה מרתק במיוחד-
    תחילה הרחוב מועצם (״ מתגבר״) כמו היה סוג של רחש, אחר כך הרחש הזה מונפש ( ״שעטני״- שעטה מקושרת בד״כ לבעלי חיים) ולבסוף הרחוב מואנש ( ״ברחה לו מילה״). אבל במבט מלמעלה אתה רואה שהרחוב הוא הדימוי לדיבור. הדיבור הוא כמו רחוב.
    ומנגד לשטף המילולי עומדת שתיקה, ממול הרחוב עומד האני הדובר, וכבר נטען השיר במתח עצום כמו ברק משתולל ומחפש נתיב הארקה בין הסאון השואן לבין השתיקה .
    אבל אז כאילו מתחיל שיר שני. עם אותו נושא אבל עם חומרי הבעה שונים. זה עדין הרחוב ועדין האני הדובר שנמצאים זה מול זה אבל עכשיו ישנה מטפוריקה הכורכת תנועת כלי רכב עם זרמת זרע והשתיקה מומרת במבטים המשולים בתורם לכרטיסי ביקור. מתוך כך ההנגדה לובשת אופי אחר. זו כבר לא מולות אלא הקבלה:
    כמו שזרעונים מוזנקים אל עבר ההריון שרק אלוהים יודע מה תהיה אחריתו- כך גם מבטי הדובר מופצים אל כל מאן דהו ומי ידע מה יפגשו ואיזו תמורה יחוללו- אבל יש כאן חתירה למגע שיש בו הפרייה.
    כמו ההפרייה שבין משורר והשראה המולידים שיר. וכדי שהפריון הזה יתאפשר מישהו צריך לעמוד על אי-שתיקה בתוך רחוב הדיבור הדוהר. מישהו, נאמר למשל… משורר:-)

  • עמית מאוטנר

    תודה רבה על התגובות. אני לומד בזכותכןם על אפשרויות מאת הלא מודע שלי, מכיר עוד את עצמי. 🙂

  • רחל בכר

    האסוציאציה שעלתה עם קריאת השורות "כְּאִילּוּ בָּרְחָה לוֹ מִלָּה וַעֲדַיִן מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר" היתה של ילד אשר כבר אינו מסוגל להתאפק וחווה בריחת שתן (ברח לו פיפי). פורקן ושחרור כנגד הבושה שהמעשה יתגלה ברבים. ולאחר מכן "זרמת הרכבים" המתקשרת לזרמת הגבר, ההתבוננות של הדובר מלמדת על התבגרות במקביל לרחוב.
    יש לו סבלנות, הוא בוחן, מאופק וסלחני ל"תקלות". ההתחברות שלו מחייבת בדיקה ובחינה מדוקדקת. הוא זקוק להכרה, מחלק כרטיסי ביקור
    בקלות אפשר היה להשתלב וללהג במקום לשתוק, להתחבר במקום להתנתק אבל יתכן שהמחיר שבחוסר המחשבה
    כבד מזה שהוא מוכן לשלם.

  • טובי לין

    שיר יוצא דופן ומעניין.
    חי ממש
    מאוד אוהבת ולא מסוגלת לשים את האצבע על זה.
    יופי דבר. הנאה צרופה

השאר תגובה