שירה

מאורות / רות זקצר

מאורות / רות זקצר

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מַה יִּהְיֶה הָלְאָה
אֶת פְּנֵי הַהַלְאָה שֶׁל אִמִּי אֲנִי רוֹאָה
אֶת הַבַּיִת בּוֹ נוֹלַדְתִּי
בְּלוֹקִים חֲלוּלִים, חֲתוּלִים נֶחְבָּאִים
יָרֵחַ מָלֵא וְאָדֹם מֵאֶמֶשׁ, קָרוֹב אֵלַי מִכָּל
הַבְּרוּאִים.
לֹא שָׁאַלְתִּי מַה הָלְאָה, אֵיךְ הוּא נִמְלָא וּלְאָן
אוֹבֵד.
מִי הָיְתָה שָׁם בְּתוֹךְ עֵינַי.
פְּעָמִים רַבּוֹת אֲנִי לֹא מַכִּירָה אֶת צִלִּי.

ניקוד: חני צפריר

אכן, "אין לדעת מה יהיה הלאה", מפטירה האחת מאיתנו* שהתעוררה לפני כעשרים דקות משנתה עקב צווחת סירנה אלימה. מכל מקום, המשוררת משרטטת קו בין ילדותה בדירת שיכון עם "בלוקים חלולים" וחתולים נחבאים, עבר שההיזכרות בו איננה נוסטלגית, הגם שכל עבר הוא נוסטלגי מעצם היותו עברנו הפרטי. היא רואה את "פני ההלאה" של אמה, כשהקוראים משערים שאמה, או זכרה, הם "ממנה והלאה", שהרי הירח המלא מליל אמש, קרוב ללבה יותר מכל אדם. וכבר היא מתייסרת, בציינה שאין היא מכירה דבר. אף לא את צלה.

* עורכות אתר ליריקה, ענת קוריאל ורונית ליברמנש ורדי

4 תגובות

  • רחל בכר

    המשוררת אינה מסתמכת על ההלאה של אמה, הדברים הבטוחים לכאורה, כמו בית, מתגלה כחלול ובנוי בלוקים חלולים, החתולים חסרי התכלית נחבאים וממלאים חללים בחוסר תכליתם. כל אלה לא הועילו לאמה ולכן מסיקה שלא יועילו גם לה.
    אלא שדווקא הירח מלא, זה שניזון מאורה של השמש ובלעדיה אין לו את היכולת להאיר. אותו ירח אדום, אולי מן הדם הזורם בעורקיו ואולי מכעס על התלות שלו בשמש, בדיוק כמוה התלויה באמה ואולי של אמה בסבתה. מכאן ההזדהות של המשוררת כשקווי הדמיון ביניהם מתגלים.
    על הירח הצל מוטל דרך גורם שלישי ואולי עיניה שלה הם הגורם השלישי המטיל את צלה.

  • אריק בנדק חביב

    שיר יפה, לטעמי גם מושלם. החיבור של העתיד שהוא עבר וההווה הבלתי מוכר מייצר תחושת סוריאליסטית כמעט של קיום, וזו התחושה החזקה שחשתי.
    תודה לך, רות

  • זאב פלדינגר

    אני רואה בשיר שהמשוררת מרגישה שהיא רוצה ללכת הלאה עם מה שהיא רוצה, ולא מה שאמה רוצה. אך היא לא יודעת מה ההלאה שלה, כי היא לא שאלה עליו, או אפילו כיצד הוא אובד, ולא ידעה בעצם להלאה של מי היא באמת הלכה.

השאר תגובה