לא בשמיים / רוחה שפירא

לא בשמיים / רוחה שפירא

נוֹרָא כּוֹאֵב לִהְיוֹת
עֶצֶם מֵעַצְמִי
בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי
מִלִּים מְבַקְּשׁוֹת
לָצֵאת מִגּוּפִי
לְהַמְצִיא אוֹתִי מֵחָדָשׁ
 

הַאִם אֲצַיֵּר אֵת תְּמוּנַת חַיַּי
בְּצִבְעֵי מַיִם שְׁקוּפִים
בְּמִכְחוֹל רַךְ?
אוֹ אוּלַי דַּוְקָא בְּסַכִּין חַדָּה
אֶצֹּר אֶת יְסוֹד מַלְכוּתִי
וְאֶצְבַּע בְּצִבְעֵי אֲדָמָה
אֶת חֶלְקַת אֱלֹהִים שֶׁלִּי

כִּי לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא

ניקוד: חני צפריר

שירה של רוחה שפירא מתייחס לסוגית הבחירה בחיים ובאומנות. האם לצייר במכחול רך או בסכין חדה? אילו חומרים ניקח איתנו כצידה לדרך, או נשמר במאגרי הזיכרון? כל אדם מצייר לעצמו את העליות והמורדות באופן אחר. לעיתים, בחירה מודעת יכולה להפוך את הקערה על פיה.

26 תגובות “לא בשמיים / רוחה שפירא

  1. רחל בכר

    בתהליך היצירה חבוטי הנפש בלתי נמנעים וכאב מוליד סיפוק גדול.
    בניגודים המשלימים את זה את זה, יוצרים את השלם כמו ביין והיאנג.
    תודה.
    גמר חתימה טובה.

  2. אוולין כץ

    אהבתי את שלשות השורות האלה
    “מִלִּים מְבַקְּשׁוֹת
    לָצֵאת מִגּוּפִי
    לְהַמְצִיא אוֹתִי מֵחָדָשׁ”
    לצייר את תמונת החיים אם במכחול רק או בסכין חדה ימציאו אותה מחדש שונה ואחרת. שיר עדין ורך , אכן צבוע בצבעי מים שקופים.
    לרוחה שפירא ברכות לשנה טובה.
    אוולין כץ

  3. צדוק עלון

    דיכוטומיה עדינה בין אנו-עצמנו לבין האופן בו אנו מסתכלים על עצמנו. ומי שצימצם את הפער זוכה וחלקת אלהים נגלית לפניו.
    יפה מאוד ומנחם כי “לא בשמים היא”.
    ומהשמים יברכונו בברכת שנה טובה ומאושרת — צדוק

  4. זאב פלדינגר

    מה שאני ראיתי בשיר, שייתכן מאוד שהמשוררת עצמה כלל לא התכוונה אליו, הוא שהאלוהות נמצאת בתוכנו

    1. רוחה שפירא

      אכן לא התכוונתי לדבר שאתה ראית בשיר, אבל אני שמחה שראית, כי בביטוי “חֶלְקַת אֱלֹהִים שֶׁלִּי” אני מתייחסת גם למקום האידאלי שלי, וגם לאלוהים הפרטי שלי. גמר חתימה טובה!

  5. עודד ניב

    זו התלבטוּת של כל אדם ואדם, במיוחד של אמנים שיכולים ליצור יש מאין, או יש מיש אחר. זה הליך כואב, כואב מאוד, והיטבת לתאר, רוחה, את עמקוּתו במילים פשוטות וישירות.

  6. רוחה שפירא

    תודה רבה לענת קוריאל על הנגיעות המעניינות בחומרי השיר. אני חושבת שציור “תְּמוּנַת חַיַּי” הוא דימוי לתנועת הנפש, לרצון להגיד דבר על עולמי. הבחירה בדרך האמנות באה גם מן הלב וגם מן הדעת.
    למגיבים – חני, שרגא, רות, חנה טואג וחגית – ריגשתם אותי. תודה!

  7. חיים מזר

    בית ראשון מתאר את הקונלפליקט של הכותבת עם עצמה. מורגשת אי נוחות עם עצמה והעוצמה הרגשית הרבה המלווה אותה . תחושה של חסך שלא בא על סיפוקו. הכותבת רוצה להחצין זאת מתוך כוונה לזכות באיזו שהיא אמפתיה. נשמע כמו נשמה מיוסרת שלא ברור לה איך לספר על כך.
    הבית השני בנוי במתכונת של שאלות לגבי ההחצנה. קיימות שתי אפשרויות. אפשרות אחת רכה והשניה צועקת. האפשרות הראשונה מציגה את אפשרות הציור במובן המעשי והמטאפורי. האפשרות השניה, הצועקת. מנסה לעשות שימוש באמצעי האלים הסכין וזה לא נשמע לא טוב אבל מוביל למעשה היצירה, .להגדיר לעצמה את אותם גבולות , דלת אמותיה, שבתוכם היא מנסה לנסח בבהירות את שאלה האני שלה. נשמע כאילו היא אומרת עזבו אותי במנוחה ותנו לי לחיות כפי הבנתי, רק כך אוכל לפרוץ החוצה. קבלו אותי כפי שאני וכפי שאומר הביטוי הצרפתי c’est moi . יש כאן אלמנט של התרסה כלפי הסובב אותה.

    הבית השלישי בן שורה אחת בלבד ונאמר בו דבר אחד וברור מאוד. לא נדרשים מאמצים עילאיים . זה תלוי בכותבת עצמה . והיא מודעת לכך. היא לא זקוקה עוד ליד תומכת. כל שנשאר לעשות, לאחר בירור התהיות והמצוקות הוא לזקוף קומה ולצאת קדימה לאן אשר תחפוץ.

  8. שרגא

    מסכים עם חני. יחד עם זאת למדתי שבאמצעות רכות אפשר להשיג יותר.
    לגבי השיר, הוא כמו ציור אקוורלי יפה

  9. חני

    ארגז הכלים הרגשיים הוא ארגז מגוון: מכלים רכים, קלים עד כלים חדים, פוגעים,נוקשים. באף אחד מהכלים האלו, לדעתי, אין פסול. השאלה היא מתי משתמשים בהם, באיזה עיתוי ולמי מכוונים אותם. שליפת הכלי הרגשי מארגז הכלים שלנו בזמן ובמקום הנכונים ולאדם הנכון – היא פסגת תבונתו וחוכמת החיים של האדם. כל אלה נרכשים עם ניסיון מצטבר בחיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *