שירה

שמים פיות / נעם פרתום

שמים פיות / נעם פרתום

קָרְאוּ לִי אִשָּׁה מִדַּי, אַשְׁכְּנָזִיָּה מִדַּי, בֻּרְגָּנִית, מְכַשֵּׁפָה,
וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם
קָרְאוּ לִי מֻפְרַעַת, תִּכְתְּבִי סְפָרִים אֲבָל לָמָּה לְהַדְבִּיק אֶת הַפַּרְצוּף לַמָּסָךְ
בִּיטְנִיקִית מַסְרִיחָה חוֹפֶרֶת פֶמִינִיסְטִית דּוֹחָה (לֹא
הָיִיתִי נוֹגֵעַ בָּהּ עִם מַקֵּל) לְהַכְנִיס לַכֶּלֶא מִיָּד
הֵם אָמְרוּ תַּעֲשִׂי גַּבּוֹת דָּחוּף
הוֹצֵאת לִי אֶת הַחֵשֶׁק לְסֶקֶס עִם גַּבּוֹת כְּמוֹ שֶׁלָּךְ הֵם אָמְרוּ
מְעַנְיֵן שֶׁהִיא מַרְאָה רַק אֶת הַפַּרְצוּף
אֲנִי אוֹהֶבֶת שְׁמֵנוֹת אֲבָל כָּזוֹ עוֹד לֹא רָאִיתִי פַּרְצוּף קָטָן
גּוּף עֲנָק הֵם אָמְרוּ
חוֹלַת נֶפֶשׁ מִתְלַהֶבֶת
אוֹקְיָנוֹס שׁוֹפֵעַ שְׁפָכִים, כַּיָּאֶה לְדוֹר
עִתּוֹנוּת מְהַלֶּכֶת עַל קַבַּיִם
שִׁירָה זֶה לֹא
אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָאָמָּנוּת שֶׁלָּהּ תֵּאַטְרוֹן, הַצָּגָה,
קוֹלְנוֹעַ אוּלַי, שִׁירָה זֶה לֹא הִיא טֻמְאָה
לְהֵיכְלוֹת הַשִּׁירָה הַנִּשְׂגָּבִים הַמְּחֻטָּאִים שֶׁל אַלְתֶּרְמָן
שִׁירָה זֶה לֹא
אָמְרוּ גְּרָפוֹמָנִית שֶׁל מוּזִיקַת שֶׁפַע
גֶּשֶׁם מֶלֶל רֵיק, רַק פִילֶרִים
שָׁאנְסוֹנֶרִית, פֶּרְפוֹרְמֶרִית, מוֹפִיעָנִית
שִׁירָה זֶה לֹא
כֻּלָּה בּוֹץ הַשִּׁצּוּפִית הַזֹּאת
אֶקְסְטְרִים בְּלִי רוּחַ
מַשְׁפְּרִיצָה שִׁירָה
זֶה לֹא
פָּתְחוּ לִי פִּיק כִּנּוּ אוֹתוֹ טֹהַר חַרְטֹם לָעֲגוּ לִי
(בָּכִיתִי שָׁעוֹת עֻבָּרִית לֹא שַׁפִּירָה בְּעִפּוּשׁ
אַפְסִיִּים בַּמִּטָּה, אֲהוּבִי מְחַבֵּק מֵאָחוֹר) רָצוּ לִפְגֹּעַ
אִחְלוּ שֶׁהַסּוּסִים מֵהַבָּלָטוֹת בַּשִּׁיר שֶׁלִּי
יִרְמְסוּ אוֹתִי. בִּמְקוֹם בִּלְתִּי נִתֶּנֶת לַ עֲצִי רָה
כָּתְבוּ אֵיזֶה מוּ זָ רָה צָרִיךְ לִפְעֹל נֶגְדֵךְ בִּקְשִׁירָה
לְהוֹרִיד לָךְ אֵיזֶה לַטְמָה אוֹ סְטִירָה
וְאָז נִרְאֶה מָה קָרָה וְאִם בִּכְלָל תִּשָּׁאֲרִי
בַּהַכָּרָה כְּשֶׁנַּעֲבֹר עָלַיִךְ בְּכִרְכָּרָה. סוֹרִי עַל
הַבּוֹטוּת אֲנִי מַמָּשׁ נֶגֶד אַלִּימוּת זֶה פָּשׁוּט
יֵצֶר הָאָמָּנוּת שֶׁפָּרָץ מִתּוֹכִי הֵם אָמְרוּ
מָה הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים וּמְסַפֶּרֶת עַל הַגְּבָרִים
שֶׁהִיא מִזְדַּיֶּנֶת אִתָּם?! הֵם אָמְרוּ
הַסִּרְטוֹן הַזֶּה דּוֹחֶה הַשִּׁיר הַזֶּה דּוֹחֶה
כַּמָּה אֶפְשָׁר? אָמְרוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
עַד לְזֶה הִדַּרְדַּרְנוּ? אָמְרוּ
שְׁמֵנָה מַחְלִיאָה מְכֹעֶרֶת, זֶה הַכֹּל
צִטּוּטִים אֶחָד לְאֶחָד – אֲנִי לֹא מְשַׁקֶּרֶת, אָמְרוּ
אַתְּ פָּשׁוּט פּוֹצָה מִסְכֵּנָה, הִתְבַּלְ
בַּלְתְּ בַּמִּרְשָׁם, אַתְּ מַזְנִיחָה אֶת הַנְּשָׁמָה לְטוֹבַת הַמּוּזִיקָה
(כְּאִלּוּ שֶׁנְּשָׁמָה וּמוּזִיקָה הֵן דָּבָר וְהִפּוּכוֹ בְּהֶכְרַח) וְאֵין לָךְ
רֶגֶשׁ הַכֹּל אֶצְלֵךְ מְגֻשָּׁם, אָמְרוּ אַתְּ מְפוֹצֶצֶת מֵאַהֲבָה עַצְמִית, הַנִּיחִי
לְעַצְמֵךְ, תִּרְאִי עוֹלָם, וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם
וְרָאִיתִי עוֹלָם וְהוּא הָלַם בִּי וְהָלַם
אַשְׁכְּנָזִיָּה מִדַּי, אִשָּׁה מִדַּי, בֻּרְגָּנִית, מְכַשֵּׁפָה,
מֻפְרַעַת, מִתְמַתֶּקֶת, יַלְדָּה פַּטְפֵּטָנִית, מְשַׂחְקְתּוּתָה דֻּבְשָׁנִית, דַּלָּקוֹת בַּשֶּׁתֶן עֲטוּפוֹת
בְּתַחְבּוֹשׁוֹת אֵלַסְטִיּוֹת מְרַיְּרוֹת דָּם דֻּבְדְּבָנִים מְסֻכָּרִים הֵם אָמְרוּ וְנִסּוּ
לְחַקּוֹת לִי אֶת הַמִּשְׁלָב הַלְּשׁוֹנִי, אֶת הַמַּבָּע, אֶת הָעָגָה, יָרְדוּ עַל הַתֵּמוֹת שֶׁמַּעֲסִיקוֹת אוֹתִי
וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי – נֹעַם – לֹא
נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם קָרַמְתִּי עוֹר שֵׁנִי
רִקְמַת שָׁמַיִם חֲדָשָׁה שֶׁל עַצְמִיּוּת כְּחֻלָּה גְּלוּיָה
הִבְהִיקָה כִּזְקִיקֵי וַאֲנִיצֵי דֶּשֶׁא פִּשְׁתָּן זִקּוּקִיִּים מִבֵּין סִדְקֵי נַפְשִׁי
נִשְׁפְּכָה עַל גּוּפִי בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת כְּחַלְחַלּוֹת
וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי בִּמְלֹא עֻזִּי מָצָאתִי אוֹתִי שָׂמִים
אַחַת דּוֹלֶפֶת פַּעֲמוֹנִים כְּחֻלִּים, מַגִּרָה עֲרָפֶל סָגֹל
מִתְאַדֶּה, זוֹלֶגֶת גֶּשֶׁם מֵעֲנָנִים רַבִּים וּמִתְחַלְחֶלֶת
שְׁתוּיָה וּנְשׁוּמָה עַל יְדֵי פִּיּוֹת רַבִּים וּקְהָלִים רַבִּים
מְפֻזֶּרֶת כִּפְרִיחָה שִׁירִית בָּאָבִיב וַעֲדַיִן אַחַת שָׂמִים
פּוֹעֶמֶת רוּחַ וּמִתְפַּעֶמֶת, בִּפְנִים מְאֻכְלָסִים פִּצּוּלִים
רַבִּים פְּנִיּוֹת רַבּוֹת סְטִיּוֹת הִשְׁתַּקַּפֻיּוֹת וּפִתּוּלִים רַבִּים
פִּיּוֹת עוֹשִׂים בִּי מְנַאֲצִים בִּי מַעֲרִיצִים שׁוֹתִים בִּי (חֵלֶק
מֵהַפִּיּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלִּי) וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם (כִּי אֲנִי עַצְמִי
שָׁמַיִם) וְלֹא
הִתְנַפַּצְּתִּי

ניקוד: חני צפריר

מרגע שהפציעו שיריה הראשונים ביוטיוב, ניצת הוויכוח הסוער. האם מדובר ב"משוררת של ממש" או במה שמכונה באמריקאית ספוקן-וורד, מופע שעיקרו פרפורמנס, המושפע משירת 'דור הביט'? השצף-קצף המילולי של פרתום משך אש מכל כיוון אפשרי, כמו גם קיתונות של חרפות. אפשר לחבב את השצף המילולי הפרתומי האופייני, ואפשר להסתייג ממנו, אבל ללא ספק, מדובר בפואטיקה מקורית. בשיר שבחרנו לפרסם, ממירה פרתום את קיתונות האלימות בדימויים מלאי חיות כפעמונים כחולים וערפל סגול וגשם מעננים רבים", בסגננה את העלבון לכדי צעקה.

18 תגובות

  • אביחי קמחי

    וזו שירתה הייחודית של נועם, שמעוררת בי קשת רגשות כמו שצריכה לעשות השירה. היא לא מתיפיפת, יש והיא מנחמת ויש שהיא מקוממת אבל תמיד ישנה, תמיד נוכחת. והחשוב ביותר היא יוצאת מליבה הטוב, החומל והכואב עד מאד.

  • מנחם בן

    שיר רב עוצמה ונוגע ללב. יש תקווה לשירה. נעם פרתום משוררת גדולת נפש.

  • ד"ר עודד ניב (נימקובסקי)

    אני מבחין בשני שירים. הראשון משתרך עד השורה יָרְדוּ עַל הַתֵּמוֹת שֶׁמַּעֲסִיקוֹת אוֹתִי . למרות העושר הלשוני והמטפורי – ארוך מדי . אפשר היה לצמצם את כל הקטע הזה בכמה שורות ממצות, והיינו מבינים את המסר. מהשורה הזאת – וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי , מתחיל לטעמי השיר השני שהוא איכותי הרבה יותר. כך או כך שניהם שירים מיוחדים עם זעקה גדולה.

  • רינה סולומון

    כשקראתי את השיר הירגשתי את נוכחות הדוברת כברוש, בבת אחת, מתריסה וכואבת, אך יחד עם זאת גם ב"אלפי יציעות זעירות כחלחלות". בשיר הופכת הדוברת השירית לזו שעליה מדובר. כמו תהליך אנליטי, שהינו תהליך יצירתי, עם מטען שירי.
    השיר הוא כלי נשק, מבטא העדר שלווה. הוא ביטוי מילולי לפער, שלא ניתן לגישור, בין האמת לדימיון, בין השפה והגוף, בין התודעה והנפש והניסיון הוא "לדייק במלים עד כדי הכאבה" ו"בלי להתפשר" כמו שדוד אבידן אמר בשירו "סאדוסנטיציזם".

  • לאה צבי (דובזינסקי)

    אני אוהבת את שירה של נעם. זועקת, מתריסה . הגוף מגיב לשיר העשיר
    בדימויים קשים ונפלאים . שיר חזק , חודר, פועם .. נפלא

  • זיוה גל

    נועם פרתום?
    במילה אחת: "מבריקה!"
    עונג לקריאה., שטף כתיבה מהדהד
    פורצת גבולות, מקורית. חזקי ואמצי!

    תודה.

  • סטריקו

    נעם יקרה ללא ו'..אהבתי את השירה שלך,ואת יופיך.
    שימותו הקנאים…….סטריקו…..זוכרת…….

  • דוד אדלר

    נועם פרתום ראויה להרבה הערכה על כשרונה (גם המילולי וגם הפרפורמי), וכן על חריצותה והתמדתה. ובנוסף גם להרבה אמפטיה וסימפטיה על אישיותה וכנותה. יש לי הסתייגות רפה אחת לגבי שיר זה. קודם ההסתייגות ואח"כ למה היא רפה.

    ההסתייגות היא שהיא כורכת בשיר אחד "את מה שאומרים עליה" הן בתחום האישי (איך היא נראית וכו') והן בתחום הסוגה השירית (האם ה"ספוקן וורד" היא חלק בלתי נפרד מסוגת השירה או רק נלווית אליה, כתת-סוגה נפרדת). שני התחומים ראויים להפרדה. בעוד שיש לדחות את הדברים האישיים, הרי, כפי שציינו גם העורכות, הויכוח בנושא הסוגה הוא לגיטימי. גם הכישורים הנדרשים שונים.

    ההסתייגות היא רפה כי ה"חירות הפואטית" מאפשרת בדרך אסוציאטיבית קשירת נושאים רחוקים ונועם עצמה כותבת בשיר שהיא כותבת "על הַתֵּמוֹת שֶׁמַּעֲסִיקוֹת אוֹתִי". זה כשר מבחינה פואטית, אבל לי זה הפריע אתית.

  • תמרה אור סלילת

    שיר מלהיב, מקפיץ, שטף הקללות מצחיק ביותר, במיוחד כשהן מחורזות, זה כמו ראפ. אני מסכימה שלקראת הסוף הנימה משתנה לגמרי ואולי כדאי להפריד לשני חלקים, אבל זה לא שיר שונה אלא אותו שיר שעובר פאזה.
    הבחנתי בכמה טעויות ניקוד, ואולי כמה שחשבתי שהן טעויות ניקוד והן לא, כי זה פשוט לא נראה לי הגיוני כמו שהוא בשורה.
    למשל בשורה 7 – סקס שכתוב עם סגול במקום שווא.
    עוברית לא שפירה שכתוב עם פ דגושה – לא צריך להיות פ רפויה?
    אפסיים – כמו הרבה אפסים. לא צריך להיות AFSAYIM כמו מי אפסיים?
    בהכרה – ה-ב בהתחלה צריכה להיות עם שווא ולא פתח. אין שם יידוע.
    מפוצצת – זה לא פעיל. צריך להיות מפוצצת עם שורוק, שהיא עצמה מפוצצת.
    ולבסוף, לא הבנתי את ה"שמים" – SAMIM בשורות האחרונות. נראה לי מתאים יותר שיהיה SHAMAYIM כי היא חוזרת ואומרת: אני שמים.

  • לאה נרפז

    אהבתי את השיר ומשום מה הוא עורר בי חמלה את ההכרח לזעוק כנגד ההתנפלות עליה. היא נלחמת נגד הבוטות בבוטות משלה אבל הכאב אותנטי.

  • נועה (Noah) ארנטל (erental)

    נעם יקרה. ריגשת וטלטלת ועוררת בי הזדהות ואמפתיה ןמחשבה. השיר מקסים, את מוכשרת מאוד. כמה כןאב לשמוע על הסבל שחווית , ככ פוגעני ופולשני ומגעיל במובן הכי פשוט של המילה. אני מעריכה אותך על האומץ להמשיך לכתוב ולהגיד את קולך. המשיכי לכתוב, תענוג צרוף.

  • איתן ק.

    פואטיקה מקורית במיטבה. "…..מַגִּירָה עֲרָָפֶל סָגֹֹל מִתְאַדֶּה, זוֹלֶגֶת גֶּשֶׁם מֵעֲנָנִים רַבִּים וּמְחַלְחֶלֶת שְׁתוּיָה וּנְשׁוּמָה…",

  • עדיה, השקט

    מסע חיים שלם בשיר אחד, כה יפייפה, כה נוגע, הזדהתי וצללתי עד עומק השיר. תודה.

השאר תגובה