במגלשת הזמן (Long shot) / ציפי הראל

במגלשת הזמן (Long shot) / ציפי הראל

כַּמָּה נִפְלָאָה הַגְּלִישָׁה, הָרוּחַ
מַחְלִיקָה אֶת פָּנַיִךְ.
עֶלֶם צָעִיר מַרְכִּיב שָׂפָם
שֶֹׁל צַ’רְלְס בְּרוֹנְסוֹן, נִגַּשׁ אֵלַיִךְ בְּמַבָּט
מָלֵא קִמְטוּטִים, וְעוֹזֵר לָךְ לְפַזֵּר
אֶת גַּרְגִּירֵי הַחוֹל
שֶׁדָּבְקוּ בְּשִׂמְלָתֵךְ.

בְּהִלּוּךְ אִטִּי,
צְמוּדֵי רָאשִׁים וְיָדַיִם,
אַתֶּם הוֹלְכִים
וּמִתְרַחֲקִים – –

וְכָל מָה שֶׁהָיָה בָּךְ קוֹלְנוֹעַ, הוֹפֵךְ
מֵאָחוֹר לְגַן תַּעְתּוּעִים.

ניקוד: חני צפריר

שירה של הראל דולק אחר עיקולי המרחב והגלישה בזמן, מרחב שהיא שבה בעדו בכמיהה עזה לעלומיה, באמצעות יצירת אשליה של פגישה עם כוכב הקולנוע, צ’רלס ברונסון. מגלשת הזמן הזו מאפשרת תחושת מעוף ללא מגבלות, אך כשהכותבת מבינה באחת את עצמת התעתוע , היא מותירה אותו מאחור

8 תגובות “במגלשת הזמן (Long shot) / ציפי הראל

  1. רינה סולומון

    שיר מעניין. המילים, כחומר ביד היוצר, מנווטות יפה בין המציאות לתעתוע. מי שהיא צופה בו, צופה כביכול גם בה. והרגע תמיד חומק.

  2. טובי לין

    שיר רומנטי שמשמר את הקסם לכל אורכה של הגלישה אל העבר המצעיר והמלבב. ובמילות המשוררת
    “כַּמָּה נִפְלָאָה”
    עד כי “הָרוּחַ
    מַחְלִיקָה אֶת פָּנַיִךְ”.
    ומי שהיום “מָלֵא קִמְטוּטִים”
    הוא בעצם אותו
    “עֶלֶם צָעִיר מַרְכִּיב שָׂפָם
    שֶֹׁל צַ’רְלְס בְּרוֹנְסוֹן,”
    חלק מההנאה בקריאת השיר הזה הוא בקושי להכריע בכל שורה, היכן בדיוק נמצאים בגלישה הטמפורלית הזו על ציר הזמן ששני קצותיו הם ההווה מחד והזיכרון הרחוק מאידך .
    בשני המקומות יופי צרוף.
    הן בהיזכרות במחווה הראשונית “בְּהִלּוּךְ אִטִּי” משהו בה
    הוא “נִגַּשׁ אֵלַיִךְ בְּמַבָּט”…
    “ועוֹזֵר לָךְ לְפַזֵּר
    אֶת גַּרְגִּירֵי הַחוֹל
    שֶׁדָּבְקוּ בְּשִׂמְלָתֵךְ.”

    “צְמוּדֵי רָאשִׁים וְיָדַיִם,
    אַתֶּם הוֹלְכִים
    וּמִתְרַחֲקִים – –”

    וההתרחקות היא זו המחזירה אותנו ל”עכשיו” בו הדוברת ומושא אהבתה – אותם “אנשי עבר” / גיבורי השיר , הם כבר אנשים אחרים (לכן גוף נוכח ולא ראשון, דובר).
    ומה שנזכר בכתובים הוא קולנוע, שאין לו משמעות אלא כתעתוע
    קסם – במלוא יופיו המרהיב, אפילו מאחור.

    וְכָל מָה שֶׁהָיָה בָּךְ קוֹלְנוֹעַ, הוֹפֵךְ
    מֵאָחוֹר לְגַן תַּעְתּוּעִים.

    ובגלל גן התעתועים הזה, מטבע הדברים, אין משמעות גם לשאלה מהו הגרעין החוויתי האמיתי לשיר זה.
    מה שיש בו לכל אורכו הוא
    הקסם.

    הארכתי לצערי, פשוט מהנאה.

  3. נילי אמיר-סגל

    אהבתי את הסיום בעיקר של התמונה הקולנועית שנותרת כ”גן תעתועים” בהקבלה לאשליה קולנועית ש”נועלת” את השיר כולו. נפלא!!!

  4. לאה נרפז

    מאוד יפה הבחירה איך להעביר במהירות את הזום הקולנועי אל המציאות ולקרוא לה “גן תעתועים”. זה לא פשוט מבחינה טכנית לשים את הנקודה במקום הנכון. בשיר הזה זה נעשה נהדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *