* / יובל גלעד

* / יובל גלעד

אָדָם רֶלִיגְיוֹזִי
בְּעֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
מִתְפַּלֵּל לַעֲצֵי זַיִת
אֲבָל מוּבָס
רוֹאֶה בּוֹרֵא
רַק בִּמְקוֹמוֹת עֲזוּבִים
אָדָם רֶלִיגְיוֹזִי
קַבְּצָן מְחַפֵּשׂ אֱמוּנָה
בְּפַחֵי הוֹד נוֹף חָרְפִּי
כִּמְעַט אֱמוּנָה
מוּל עֵצִים נוֹטְפִים
הִיא כָּל מַה
שֶּׁאֲנִי מְסֻגָּל לוֹ
אֱמוּנָה בְּלִי תְּפִלָּה
הִיא כְּלוּם אֵין־סוֹפִי
אֱמוּנָה בַּיֹּפִי
נִסָּיוֹן לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה
עִם זוֹנָה בְּמָלוֹן זוֹל

ניקוד: יאיר בן -חור

יובל גלעד מבחין בין רליגיוזיות לאמונה. בעוד שרליגיוזיות היא דרכו של האדם הדתי, אמונה היא תחושת הביטחון בנכונותה של האידיאולוגיה הדתית־רעיונית. הבחנה נוספת א־לה ישעיהו ליבוביץ היא בין האדם הדתי, המאמין בלב שלם בדרכו, לבין מי שמיישם את הדת הלכה למעשה, אך בלבו הוא "קבצן המחפש אמונה". רליגיוזיות כזו היא: "כלום אין־סופי".

19 תגובות “* / יובל גלעד

  1. זיוה גל

    תודה. אני משוררת שניצבת בצל ישרה כמו חוט שדרה
    מכבה את קרני האור בטרם תגענה , כדי לעזור לעיניים לראות אותי שקופה.

  2. יובל

    תודה על הרגישות הלשונית, זיוה, אבל הפעם אשאר עם הנוסח האחרון.
    את צריכה לשקול לכתוב ביקורות שירה. יש הרבה שירה, מעט ביקורת,
    ובעיקר מעט ביקורת שיכולה להקשיב לרמת המיקרו צירופים.
    ראיתי גם את הגנתך על המשורר א. א. באתר המרשתת האחר,
    כנגד מה שכינית "מעמד", על צורותיו הגסות. גם זה נושא ראוי.

  3. זיוה גל

    הקבצן נמצא שם אמנם מטאפורית בלי הגדרות מפורשות
    ולטעמי נוכחותו מעוצבת כך הרבה יותר טוב.

    "בְּפַחֵי הוֹד נוֹף חָרְפִּי "- השורה הזו הניגוד נפלא
    אך נראה לי שהיא מעט מסורבלת

  4. יובל

    טוב, כרליגיוזי אין לי בעיה לכתוב בשבת, ונאלצתי להסכים עם טל וזיוה בעניין המקומות העזובים.
    כל תיקוני השיר אונליין קצת מביכים, כמו איזה שיפוצניק שנחשף לו החריץ, או פוליטיקאי שמשנה דעתו
    לפי טרנדים. אבל מה לעשות. אולי ילמדו משוררים להיות פחות מאוהבים בכל מילה בשיריהם,
    דבר שנתקלתי בו לא פעם, במסגרת ניסיוני כעורך. ה"כמו קבצן" ירד, כי זאת גסות רוח להשוות בעיות אמונה
    לקבצן חסר כל.
    אז הנה הסופי, אי"ה:

    *

    אָדָם רֶלִיגְיוֹזִי
    בְּעֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
    מִתְפַּלֵּל לַעֲצֵי זַיִת
    אֲבָל מוּבָס
    מְחַפֵּשׂ אֱמוּנָה
    בְּפַחֵי הוֹד נוֹף חָרְפִּי
    כִּמְעַט אֱמוּנָה
    מוּל עֵצִים נוֹטְפִים
    הִיא כָּל מַה
    שֶּׁאֲנִי מְסֻגָּל לוֹ
    רוֹאֶה שְרִידָיו
    של בּוֹרֵא נֶעְדָּר
    רַק בִּמְקוֹמוֹת
    עֲזוּבִים פֶּרֶא
    אֱמוּנָה בְּלִי תְּפִלָּה
    הִיא כְּלוּם אֵין־סוֹפִי
    אֱמוּנָה בַּיֹּפִי
    נִסָּיוֹן לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה
    עִם זוֹנָה בְּמָלוֹן זוֹל

  5. זיוה גל

    יפה לך הפתיחות. חצי פתיחות.

    בכוונה או טעות?
    למה השמטת שורות נוספות "רוֹאֶה בּוֹרֵא
    רַק בִּמְקוֹמוֹת עֲזוּבִים," (כי אם זו הגדרה אז עדיפה הגדרה כזו פיוטית פנימית
    ולא מילונית. כך להבנתי שנותנת "את" ובהחלט חלק מן התחושה
    המתחבטת בשיר).

    תודה, השיר כמובן שלך

  6. יובל

    בכל אופן, ולא שזה כזה חשוב, אלא רק כדוגמא לפתיחות של כותבים לעריכה, הנה השיר שוב אחרי תיקון בעקבות ההערה שהושמעה. סתם, למקרה שביבי יחליט מחר לתקוף את איראן כדי להבטיח נצחונו, ואחד מאלפי הטילים יפגע לי ישר בקודקוד,
    איפה שמתחילה הקרחת, ולא אוכל לכנסו בספר.
    *
    אָדָם רֶלִיגְיוֹזִי
    בְּעֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
    מִתְפַּלֵּל לַעֲצֵי זַיִת
    אֲבָל מוּבָס
    מְחַפֵּשׂ אֱמוּנָה
    בְּפַחֵי הוֹד נוֹף חָרְפִּי
    כְּמוֹ קַבְּצָן
    כִּמְעַט אֱמוּנָה
    מוּל עֵצִים נוֹטְפִים
    הִיא כָּל מַה
    שֶּׁאֲנִי מְסֻגָּל לוֹ
    אֱמוּנָה בְּלִי תְּפִלָּה
    הִיא כְּלוּם אֵין־סוֹפִי
    אֱמוּנָה בַּיֹּפִי
    נִסָּיוֹן לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה
    עִם זוֹנָה בְּמָלוֹן זוֹל

  7. יובל

    תודה, הערה מעניינת, שחשבתי עליה בעצמי. אפשר להוריד את ה"אדם הרליגיוזי" פעמיים, לגבי הפעם הראשונה – בלי פתיחה
    זאת האוריינטציה תהיה נוצרות לגמרי, מה שאיננה הכוונה. בפעם השניה – זאת בהחלט אפשרות שיהיה טוב יותר בלי. נכון שניסיון להגדיר משהו בשיר, על פניו, הוא שגוי. ונכון גם ששיר דוחה בדרך כלל
    אוריינטציה פילוסופית-הגותית ישירה. אבל במקרה זה חרגתי, כי השיר באמת מנסה להגדיר משהו אמורפי.
    והכללות התבוננותיות מטאפיזיות הן כיוון שלא פותח בשירה העברית, ולדעתי הוא חשוב, כמו אצל גדולים בהרבה ממני כואלאס סטיבנס שעמוס אדלהייט תרגם לאחרונה לעברית.
    בכל אופן, טוב להציע הערכות עריכה באתר זה, ובכל מקום שמתפרסמים בו שירים אונליין, שהרי עוד לא ממש נדפסו סופית.

  8. זיוה גל

    לקריאתי, השיר לא רע.
    היה הרבה יותר ממוקד ללא ההסבר בתוכו.
    השיר מנסה להסביר על מה הוא מדבר וכך במקום לתת "את" הוא מדבר "על" וחבל
    ניסיתי לפתור זאת על ידי השמטת 'אדם רליגיוזי' כהגדרה, פעמיים בשיר.
    באופן הזה אפשרתי לתת לקוראת (שהיא במקרה הזה אני) להרגיש רליגיוזיות
    דהיינו להיות בקרבת הנשגב והמיסטי ולא לכעוס על הניסיון למשוך אותי באף למחוזות טכניים.

  9. נילי אמיר-סגל

    שמתי לב ל"אני" ..:"כמעט אמונה מול עצים נוטפים היא כל מה שאני מסוגל לו"….ו"הכלום האין סופי" הזה הוא כל מה שאני עצמי מסוגלת לו. תודה לך יובל!

  10. רינה סולומון

    תודה יובל.
    שיר מעניין שמחדד את החשיבה לגבי אמונה, הלכה ורלגיוזיות.
    השיר שלח אותי להתעמק בנושא ומצאתי מאמר שפותח צוהר להיבטים השונים בנושא השיר.
    "התנגשות הרסנית או התחדשות אמונית? על הלכה ורלגיוזיות / הרב יובל שרלו"

  11. יובל

    תודה לכל המגיבים. באמת תגובות מעניינות. אני לא מת על משוררים שמסבירים את שיריהם, וממילא לכל אחד זווית הסתכלות משלו. רק רציתי לומר שבעקבות כתיבת השיר גיגלתי "רליגיוזי", ומתברר שהעסק באמת חמקמק. אין כמעט הגדרות מילוניות, ובאנגלית ההגדרה היא בדרך כלל, בפשטות, אמונה דתית, או הרגש ממנו נובעת האמונה. בעברית, לדעתי לפחות, משתמשים במילה רליגיוזי, גם בביקורת הספרות, כתחושה דתית, אפילו לא רגש, כלומר תחושת מי שמרגיש משהו, נוכחות נעדרת מותירה סימן, אבל לא ממש מאמין.
    פרויד התעסק בזה ב"תרבות בלא נחת" – הוא דיבר על הרגש האוקיאני, רגש מציף כל, תחושת אחדות עם הטבע. פרויד כמובן לעג לדתות, וראה בבסיסן חסך אב אחד גדול. לי כמו לרבים יש ביקורת רבה על דתות למיניהן. אבל הרגש הרליגיוזי הרבה פעמים קשור להתפעמות מהטבע, או מאמנות, כלומר מיופי. רק מה, זהו רגש חמקמק, שלא נותן את אותו כוח עמידה שנותנת אמונה דתית.

  12. ריקי

    אֱמוּנָה בְּלִי תְּפִלָּה
    הִיא כְּלוּם אֵין־סוֹפִי

    אוהבת את המשפט הזה , מחזק את המשמעות האמיתית של המילה : כלום = משהו
    ובמילים אחרות : אמונה בלי תפילה היא משהו אין-סופי …
    וזה בהחלט "כמעט אמונה"

  13. גיא פרל

    שיר עמוק מאוד בעיני, גם משום שיש בו צירי התקדמות השלובים זה בזה. ציר אחד הוא הרליגיוזי, בוא פועלת תנועת ההשתוקקות אל עבר הנשגב. בציר השני תנועה הפוכה לכאורה, של צמצום וירידה – "מובס", "כמעט אמונה", "כלום". הצירים מתלכדים בדימוי הנועל "ניסיון לעשות אהבה עם זונה במלון זול". אני קורא זאת כסוף פתוח, כניסיון אמיתי שייתכן כי יצלח ויאפשר "גאולה דרך הביבים". תנועה נוספת שנדמה לי שאני מזהה היא התנועה פנימה, אולי אל הנפש – מן המרחבים מלאי ההוד, מן האל 'הגדול' שבחוץ, אל החדר הסגור, מן הטבע הפתוח אל הניסיון לאינטימיות (שוב, במקום בו ככ קשה להשיגה).

  14. אחו

    "כמעט אמונה מול עצים נוטפים" – היופי עצמו כאשר מביטים מקרוב.
    הניסיון לסגוד ליופי ולהשגיב אותו הוא המעוור, המצמצם ומעיד יותר על המאמין מאשר על אמונתו.
    עדיין, מדובר בניסיון למעשה אהבה, גם אם אינו רציונאלי.
    היופי, כמו האמונה, תמיד בעיני המתבונן.

  15. אלה אדר

    לא מסכימה עם ברבי. אמונה לא חייבת להיות כיסוי לבורות. היא יכולה להיות חלולה כמו שמתואר בשיר, היא יכולה לשקף צביעות וגם אמת עמוקה

  16. דוד ברבי

    אוהב את כתיבתו החכמה של יובל
    וכן אפשר לפתוח שיחה לכל הלילה בעקבות

    כִּמְעַט אֱמוּנָה
    מוּל עֵצִים נוֹטְפִים
    הִיא כָּל מַה
    שֶּׁאֲנִי מְסֻגָּל לוֹ
    אֱמוּנָה בְּלִי תְּפִלָּה
    הִיא כְּלוּם אֵין־סוֹפִי

    הייתי מסכם בשורה שלי וזה מין הסתם היה ממשיך את השיח
    אמונה היא כיסוי לבורות

  17. דוד אדלר

    שיר מעניין וייחודי עם דימויים מורכבים. ירושלים עושה לו את זה ומוליכה אותו אחורה בזמן את כל הדרך אל האֲשֲׁרָה. יפה עשה המשורר שבחר את עמק המצלבה ועצי הזית שבו לאתר הצילומים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *