תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה / דפנה שחורי

תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה / דפנה שחורי

אֲנִי מַרְשָׁה לְעַצְמִי לָשִׁים אֶת הַנַּיָּד עַל שָׁקֵט
רַק כְּשֶׁשְּׁלֹשְׁתֵּנוּ בַּבַּיִת.
שֶׁקֶט פְּנִימִי מִשְׂתָּרֵר
הַשָּׁטִיחַ נְקִי מֻבְרָשׁ
הַכָּרִיּוֹת בַּמָּקוֹם עַל הַסַּפָּה
פָּנִים אֶל פָּנִים
וְהָאוֹר מֻפְשָׁל.

הַמִּרְקָע כָּבוּי
וְרַק נוּרִית הַחִוּוּי הַיְרֻקָּה מְדַמֶּמֶת
וּמְעַוֶּתֶת אֶת שְׂדֵה הָרְאִיָּה:

לֹא תְּאוּנַת עֲבוֹדָה – אֵין פּוֹעֵל
לֹא מָוֶת פִּתְאֹמִי – הַלֵּב דּוֹפֵק
לֹא שְׁבִיל הַתַּפּוּזִים שֶׁל הַשָּׁמַיִם – שְׁעוֹן קַיִץ
לֹא קִצְבַּת זִקְנָה – עֲדַיִן הַגִּיל הַשֵּׁנִי
לֹא מִשְׁפַּחַת אִימְפֶּרְיָה שֶׁקָּרְסָה אֲבָל תְּחוּשַׁת אֲבֵלוּת
לַמְרוֹת שֶׁכֻּלָּנוּ כָּאן וְהַשֶּׁקֶט מְבֹרָךְ.

צִלְצוּל פִּתְאֹמִי בַּדֶּלֶת מֵבִיא אֶת הַבַּת הַגְּדוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתִי אִם אֲנִי מְחַכָּה לְמִישֶׁהוּ
תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה
זֶה מַה שֶּׁמַּשְׁאִיר אוֹתִי חַיָּה
הַצִּפִּיָּה
אֲנִי מַסְבִּירָה לָהּ
מְעַרְבֶּבֶת אֶת הַפַּסְטָה
גִּבְעַת אַהֲבָה הָפְכָה תְּלוּלִית.

נִסַּע לַחוֹף? שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי לְפֶתַע מִישֶׁהִי שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה
יוֹצֵאת מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי
לְבוּשָׁה בְּבֶגֶד הַיָּם שֶׁלִּי
גַּנֶּבֶת
לָבְשָׁה לִי אֶת בֶּגֶד הַיָּם וּמְצַפָּה שֶׁאַבְלִיג עַל זֶה.

אֲנַחְנוּ יוֹרְדוֹת בְּשׁוּרָה לְמַטָּה בַּמַּדְרֵגוֹת
וְהַיָּם לֹא זוֹכֵר אוֹתִי מֵהַשָּׁנָה שֶׁחָלְפָה
וְאֵיךְ עַד הָעֶרֶב
עֶרֶב־עֶרֶב
הִשְׁתַּטַּחְתִּי עַל חוֹפוֹ.

ניקוד: יאיר בן -חור

ערב אינטימי. בבית שוהות האם ושתי בנותיה. המרחב נקי, מסודר ושקט, ומבעד לשקט מפעפעת תחושת אבלות. מקורה של תחושה זו נובע מן הציפייה המתמדת לדבר מה, ציפייה שבהווה השירי אינה מתממשת. הסמליות בשיר יפה – כך למשל בגד הים המסמל גניבת זהות, וקערת הפסטה ההולכת ופוחתת כמו אהבה העוברת טרנספורמציה.

9 תגובות “תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה / דפנה שחורי

  1. טובי לין

    "הים לא זוכר אותי מהשנה שחלפה"
    השיר הזה מרגש אותי בשלמותו. נהנית מהיופי בשורות כמו זה שלעיל. המכיניקה העדינה של הרוגע השברירי. בו הזמן פשוט מתקדם. לא זוכר אותנו.

  2. רינה סולומון

    שיר יפה שהוא כמו פרוזה. מספר סיפור ברור ובהיר. שורות השיר :
    "תמיד אני מחכה
    זה מה שמשאיר אותי חיה"
    הכניסו בי את המתח המיוחד בשיר הזה.
    ברנארד מלמוד כתב בספרו הנהדר "פרקי חיים של דובין" – "קל יותר לחכות בציפיה מלחכות בספק…"
    הציפיה הלא ברורה למי ולמה, היא , כמו שאני מבינה אותה, התקווה, לכן היא יכולה להיות גם תקווה רוחנית ולא רק גשמית וזו שמשאירה את הדוברת בשיר חיה.

  3. זיוה גל

    יפה מעצבת המשוררת את ההמתנה כנגד הציפיה. הניסיון ליהנות מן ההווה מוצג כנגד ההמתנה הטבעית של בן אנוש למשהו יותר טוב ש-יקרה. אני רואה כאן (גם) ביקורת סמויה על המצב הכל-כך אנושי והמוכר הזה כאשר מעל הכל מרחפת השאלה הנסתרת מהו אושר? ומעין טקס לקבלתו בתוך התודעה של הדוברת. בנוסף יש גם משחקי זהות יפים המעוצבים ביציאה מן הגוף. אם נאמר זאת בפשטות: "הבגד עושה את האדם". בקריאה שלי ראשונה מרפרפת- שירה! תודה

  4. לאה צבי (דובזינסקי)

    אני מאוד אוהבת את השיר את ההתרחשויות מתחת לפני הקרקע את התיאורים היפים והתחושות השקט שמעל והרעש מתחת ,הסדר והנקיון לעומת האי סדר הפנימי. זו כמובן רק הראיה שלי. אהבתי מאוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *