בין השמשות / אורנה ריבלין

בין השמשות / אורנה ריבלין

לְשׁוֹנִי מֻנַּחַת עַל הַסֶּדֶק
כְּאֶצְבַּע עַל נְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ שֶׁל הַגּוּף
הַנָּע בֵּין הַפְּרוֹזְדּוֹרִים לְבֵין הַחֲדָרִים.

עַל הַנְּקֻדָּה הַשְּׁנִיָּה
נְשִׁיקַת הָעֵשֶׂב לַזְּמַן
כִּזְחָלִים לְרַקְבּוּבִית הֶעָלִים,
פְּסוּקִים סְדוּרִים.

נוּחִי כִּבְיָמִים קְדוּמִים.
נַקְּדִי שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת,
בֵּינֵיהֵן שַׂרְטְטִי קַוֵּי מִתְאָר.
שָׁמָּה אַנִּיחַ אֶצְבַּע
לְרַוֵּחַ אֶת הַגּוּף
הַנָּע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
לִהְיוֹת לָנוּ דְּבַר־מָה.

כְּמוֹ פְּסוּקִים סְדוּרִים
עַל הַזְּמַן הַבָּהוּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
כְּמוֹ פָּרֹכֶת עַל כַּפּוֹת תְּמָרִים
נִפְרֶשֶׂת לְשׁוֹנֵךְ עַל הַסֶּדֶק.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ המיוחד של אורנה ריבלין עשוי להיקרא כשיר ארספואטי המדמה את השירה לאדם הנע בין חיים ומוות. הדוברת בשיר מנסה להציל את השירה הגוססת ומניחה את אצבעה על לבה המפרפר בניסיון להציל את חייה. הגוף צריך מרווח כדי להמשיך להתקיים כגוף, המרווח הזה הוא השירה. הזמן בהול והלשון נחפזת להתפרשׂ על הסדק שבלב כדי לעצור את הדימום.

17 תגובות “בין השמשות / אורנה ריבלין

  1. יאיר ברק

    ספרה האחרון של אורנה ריבלין "ריקוד הקולות" הוא אסופת שירים עמוקה ומרגשת כ"בין השמשות". שירתה יונקת ושואבת ממקורות תרבות, שירה, אמנות, ספרות, מסורת ומתכתבת עם שפע של טבע וספרות. את הספר מלווה נגינת כינוטר ענוגה התואמת את רוח הספר: מגלה רק טפח כאר את הטפחיים יש לחשוף כפי שנחשפו כאן הטפחים שבין השמשות. רמז: לא כל הטפחים. אחדים מהם עדיין כמוסים.

  2. יאיר ברק

    שיריה של אורנה ריבלין, המקובצים בקובץ שיריה האחרון "ריקוד הקולות", הם כ"בין השמשות": רב-שכבתיים, גלויים ורומזים, עכשוויים ועבריים (שייכים לעבר), מלל פני השטח קורא ומפתה לרדת אל העומקים התרבותיים, ההיסטוריים, האמנותיים, הפיוטיים. הספר מלווה בנגינת כינור ענוגה ותואמת לרוח השירים. "ריקוד הקולות" – ספר כובש.

  3. אורנה ריבלין

    בוקר אור, תודה לעופרה קליגר,למיכל פ.,לצדוק עלון ,לדוד אדלר ,לאפריים פוקס על השתהותכם במחיצת השיר באופן כה אמיתי ועמוק.. תודה על שלמדתי מכם .
    שבוע נעים ומואר,אורנה.

  4. אפרים פוקס

    גם תגובתי כתגובת רחל בכר, אך איננה מתבססת על השורה האחרונה בלבד אלא גם על ארמזים אירוטיםם נוספים המפוזרים לאורך השיר כולו. בד בבד, השיר יכול להקרא כארס-פואטי, ואין אבחנה זו שוללת אבחנות אחרות אלא מתווספת אליהן בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולה בה.." שיר יפה ומרגש.

  5. אורנה ריבלין

    תודה לטל מזרחי על הרעיון , של ציור לשון כשפה ולשון כאיבר .
    לתמרה אור סלילות , למדתי מקריאתך ומניתוח כל כך מעמיק ומאיר עיניים .
    לרחל בכר , קריאתך ופרשנותך כשיר הלל לאהבה מחממת לב .
    שבת טובה ואופטימית, אורנה.

  6. תמרה אור סלילת

    השיר נפלא בעיני. דימויים מעלפים ומאלפים. הפרשנות שלי שונה לגמרי. אני לא רואה בזה שיר ארס פואטי אלא שיר שממפה את תנודות הרגש של הדוברת.
    הסדק יכול להיות הסדק בין המציאות הנראית לזו הבלתי נראית, או בין כאן למה שמעבר. האצבע נחה על מפגש הגוף הפיזי עם הגוף האנרגטי, על המעבר בין חדרים (כמו חדרי הלב, אבל גם איברים בגוף) לבין הפרוזדורים (איך אני אוהבת את המילה המיושנת הזאת, סבתא שלי היתה אומרת אותה במבטא ייקי כזה). פעמים רבות נמשל העולם הזה למסדרון המוביל לעולם הבא. המסדרונות הם החיבורים בין החדרים השונים שבלב, האיברים השונים שבגוף. נקודת המפגש ביניהם היא נקודת החיבור.
    נקודת החיבור השנייה היא השקת העשב לזמן. בעיני שוב יש כאן רמיזה לעולם הזה ולעולם הבא, או למה שכאן בפיזי ומה שמעבר. ומה מונח על נקודת החיבור? פסוקים סדורים. אולי זו שירה, אולי זו תורה, בכל מקרה זה משהו מקובל, מפורש, ברור, אבל הוא מונח על נקודת משען שאיננה ברורה כלל, נקודה שאיננה נקודה של ממש אלא יותר רעיון של נקודה.
    הדוברת, קול בתוכה או שמא מישהו אחר מנסה להרגיע את המתח העולה מתוך תחושת ההישענות על נקודה שאיננה ממשית, כמו שכל חיינו כאן הם אשליה השעונה על פרשנות של המציאות, אך גם פרשנות זו שנויה במחלוקת. "שרטטי שתי נקודות"… הגיאומטריה היא משהו מופשט אבל גם ממשי מאד. זוהי נקודת משען להתחיל ממנה את הכרת המציאות. ארכימדס אמר: תנו לי נקודת משען ואניף את העולם. זוהי נקודת המשען של הדוברת, או הקול האחר המדבר אליה, שם אפשר להניח את האצבע ולרווח את הגוף, להרגיש נינוחים בשעה זו של בין השמשות. אך זו גם שעת דמדומים, האור כלה ועוד מעט ירד הלילה. הספקות ישובו ויגברו בחסות החשכה. לכן הגוף מבקש להיות דבר מה, להיות ממשי, לחוש ממשי, בטרם יכלה האור ושוב לא יראו הדברים כפי שהם באמת.
    בבית האחרון חוזרת הדוברת על הפסוקים הסדורים, אשר הם פסוקי שירה או פרשנות מציאות סדורה, הנאמרת בשעה "בהולה" זו של בין השמשות. יש תחושה של בהילות, של הכרח למצק את הגוף ולמצק את המציאות לפני שיורדת החשכה והכל נכנס לכאוס. "כמו פרוכת" מכניס את הקורא לאוירה של קודש. הלשון היא כלי קודש, כפות התמרים הן קישוט מקובל של ארון הקודש, אמצעי לבנית סוכות במדבר בו נדדו בני ישראל עם ארון הברית, וגם מזכירים מתיקות. לסיום, הלשון, שהיא כלי הקודש, נפרשת על הסדק, שהוא אולי הסדק שבמציאות הנראית לעין, או אולי, וכאן אני רוצה להציע פרשנות נועזת, אולי זהו הסדק הנשי הנסתר, איבר המין הנשי אשר הוא כלי קודש ומקדש בפני עצמו? אם ניקח את השיר לשם זה יקבל עוד מימד נסתר ומדהים בעיני.

    1. עפרה קליגר

      אהבתי מאד את פרשנותה של תמרה. במילותיה היא כתבה גם אותי. שיר זה תובע מן הקורא להשתהות לידו ולקרא שוב ושוב ולחשוב היכן להניח את האצבע, היכן נקודת החיבור בין הממשי למופשט, בין הגלוי לנסתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *